ענאמי נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום

החלטה

בפניי בקשה שהגיש המבקש, תושב הפזורה הבדואית באזור היישוב ביר הדאג', לביטול צו הריסה מנהלי שנחתם על ידי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה של מחוז דרום, ביום 26.7.10, לפי סעיפים 238א(ב1)(1) ו- (3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"], כנגד מבנה בשטח כ- 81 מ"ר בנוי בלוק ורצפתו וגגו מבטון, והמצוי בנ.צ. 207557/570411 (רשת ישראל החדשה) דרומית ליישוב כסיפה (תיק פיקוח 366/10) [להלן בהתאמה: "צו ההריסה", וה- "מבנה"].

ביום 5.9.10 הארכתי תוקפו של צו ההריסה לבקשת המשיבה [וזאת במסגרת תיק בע"א 33938-08-10]. המבקש הגיש בקשתו דנן ביום 18.10.10 ועתר לביטול צווי ההריסה ממספר טעמים ובהם שמועד ביצועו של הצו חלף שכן לא ניתן היה לבקש הארכתו מבית המשפט; שלא התקיימה חובת ההתייעצות עם ראש המועצה המקומית כסייפה, שנטען שהמבנה מצוי בתחומו; וכן - שחותם הצווים, מר אבי הלר, לא כיהן כדין בתפקיד יו"ר הועדה המחוזית ושלכן צו ההריסה המנהלי נחתם בחוסר סמכות.

בתגובתה, טענה המשיבה להעדר זכות עמידה למבקש, והשיבה לטענות המבקש בבקשתו, תוך פירוט ההליך המנהלי, לרבות שטענה שמדובר במבנה המצוי בשטח גלילי ושאין חובת התייעצות עם ראש הרשות המקומית כסיפה. עוד התייחסה המשיבה, בתגובתה, לעניין סמכותו של חותם הצווים.

במהלך הדיון, שהתקיים ביום 31.10.10 ולאחר שראה את תגובת המשיבה, חזר בו המבקש ממרביתן המכריע של טענותיו, לרבות אלו העובדתיות והעמיד בקשתו על שתי טענות משפטיות בלבד:

זכות העמידה של מגיש הבקשה – כשלטענתו יש לשקול זכויות מנהליות למי שמצוי על הקרקע שנים רבות;

חוסר סמכות יו"ר הועדה המחוזית, מר אבי הלר [להלן: "מר הלר"]. טענה זו נסמכת על פסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 4065/09 אשר ניתנה ביום 20.7.10 ולפיה בוטל מינויו של מר הלר כיו"ר הועדה המחוזית, בשל פגמים בהליך המינוי. לטענת המבקש, במועד חתימת הצו [26.7.10] לא כיהן כבר מר הלר בתפקיד יו"ר הועדה המחוזית ועל כן היה משולל סמכות. כיוון שהמשיבה הראתה, בתגובתה, כי מר הלר מונה כממונה על המחוז במינוי "בפועל" מיום 25.7.10, טען ב"כ המבקש גם כנגד מינוי זה, שלטענתו אינו כדין.

הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים וב"כ המבקש הסכים לקבלת המסמכים שהוצגו על ידי המשיבה, תוך הסתייגות לגבי משמעותם המשפטית נוכח טענותיו האמורות.

הדיון

סמכותו של מר אבי הלר לחתום על הצו

הרקע לטענה זו של המבקש הינו שביום 20.7.2010 פסק בית המשפט הגבוה לצדק כי נפלו פגמים בהליך מינויו של הממונה על המחוז, מר הלר [המכהן מכוח סעיף 7(א) לחוק כיו"ר הועדה המחוזית], ולפיכך נפסק כי מינויו לתפקיד הממונה על המחוז מבוטל לאלתר [בג"צ 4065/09 עו"ד יוסף פינחס כהן נ' שר הפנים (טרם פורסם); להלן: "פסק הדין בבג"צ"].

במסגרת הליך קודם נדרשתי לשאלה מה טיב צו הריסה מנהלי שנחתם לפני שניתן פסק הדין בבג"צ, וקבעתי כי צו הריסה שכזה שריר וקיים [ראו למשל בב"נ (ב"ש) 31864-07-10 סלמאן סדאן נ' ועדה לתכנון ובנייה באר שבע מחוז דרום (פורסם במאגר "נבו"), להלן: "עניין סדאן"].

כעת השאלה מורכבת יותר ועניינה, כאמור, בחתימה על צו הריסה מנהלי במועד שהוא מאוחר לפסק הדין בבג"צ.

עמדת המשיבה היא ש- 5 ימים לאחר פסק הדין בבג"צ, מונה מר הלר כמינוי בפועל לממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים, וזאת לתקופה של שלושה חודשים לכל היותר, ובהתאם לסעיף 23 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט – 1959 [להלן: "חוק המינויים"].

לכתב התגובה צורך כתב המינוי מיום 25.7.10 והמבקש אינו חולק על עצם המינוי. המחלוקת היא בשאלה האם מוסמך היה שר הפנים למנות את מר הלר עצמו לתפקיד, מכיוון שסעיף 23 לחוק המינויים מאפשר למנות רק אדם אחר ולא את האדם שמינויו נפסל. עוד טוען ב"כ המבקש כי מכיוון שמר הלר כיהן כבר בעבר במינוי זמני, לא ניתן למנותו שוב באמצעות אותו סעיף 23 לחוק המינויים. טענתו הנוספת של ב"כ המבקש היא כי לממלא המקום שמונה לפי סעיף 23 לחוק המינויים אין סמכות לחתום על צו הריסה מנהלי.

ב"כ המבקש טען עוד, במהלך הדיון, כי מכיוון שהיה כבר ממלא מקום שמונה בשנת 2008 [מר עלי פורטי], לא ניתן היה למנות את מר אבי הלר לתפקיד זה לאחר פסק הדין בבג"צ.

השאלה המתעוררת בתיק זה נבחנה על ידי במסגרת תיק אחר [בב"נ (ב"ש) 53816-07-10סלאמי סגאירה נ' מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום (פורסם במאגר "נבו"), להלן: "עניין סגאירה"], בו ייצגו את הצדדים אותם באי-כוח מלומדים. לאחר בחינת הדברים והטענות שם, דחיתי טענת המבקש שם וקבעתי כי לא נפל פגם בהליך מינויו של מר אבי הלר, כממונה על המחוז בפועל, לאחר פסק הדין בבג"צ, וזאת מכוח סעיף 23 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט – 1959 [להלן: "חוק המינויים"].

בעניין סגאירה ניתחתי את חוק המינויים [שלאחרונה תוקן אך לא מהותית לעניינינו, ס"ח תשע"א 2257 מיום 24.10.10, עמ' 7], ועמדתי על כך שהשאלה נוגעת בעיקר בקשר למילה "אחר" המופיעה בסעיף החיקוק, כאשר המבקש טוען שלא ניתן למנות לתפקיד את מי שזה עתה מינויו בוטל.

בעניין סדאן לעיל [בב"נ 31864-07-10] עמדתי על כך ששיטת ההסמכה הנהוגה בישראל הינה שיטת ההסמכה האישית, בניגוד לשיטת ההסמכה המוסדית. עמדתי על כך שהתפקיד והסמכות ניתנים לבעל תפקיד מסויים [במקרה שלפנינו – ליו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה], ועמדתי על כך שיש להתבונן על יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה כעל "תאגיד" בתחום המשפט המנהלי. הגדרה זו נועדה להבטיח קיום קבוע שאינו תלוי בקיומו של נושא המשרה הממלא ברגע נתון את התפקיד [ראו למשל י. זמיר, הסמכות המינהלית, 1996, בעמ' 277 ואילך, ובמיוחד החל מעמ' 284].

המשמעות הנובעת מהגדרה זו הינה פועל יוצא של ההגיון העומד מאחריה: יש צורך בקיום תמידי של גוף משפטי זה, על מנת שלא ליצור ריקנות שלטונית שעלולה להביא לבּוּקָה וּמְבוּלָקָה שלטונית בתחום מסויים. כאשר העניק המחוקק סמכות מסויימת [ובצידה גם חובה לפעול] ליו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, הוא לא העניק אותה דווקא לאדם מסויים. האדם מתמנה, בא והולך, אולם התפקיד והסמכות לעולם ישארו.