עמותת היהודים ההרריים הקוקאזים בישראל נ' משיח בלכיוף

פסק דין

1.התביעה שבפני היא לסילוק יד של הנתבע ממושכר המצוי ברח' רפפורט 45 ירושלים (להלן – "המושכר") מחמת אי תשלום דמי שכירות, נטישת המושכר ושינוי ייעוד שלו, מייעוד למגורים לפי ההסכם, למחסן .

2.התביעה הוגשה לפי פרק ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ולפי החלטתי הועברה להליך אזרחי רגיל לאור מעמדו של הנתבע כדייר מוגן במושכר כפי שנקבע בפסק דין שניתן ביום 6.5.07 בתביעה קודמת שהוגשה נגדו בת.א. 11532/04 (נספח א' לכתב התביעה, להלן- "התביעה הקודמת").

3.במסגרת התביעה הקודמת נקבע כי הנתבע הוא דייר ממשיך במושכר בו התגוררה אמו המנוחה שהייתה דיירת מוגנת. התביעה הקודמת הוגשה גם כנגד אחיו של הנתבע אריה בלכיוף (להלן- האח") ונקבע בפסק הדין כי האח עזב את המושכר ואינו בעל זכויות כדייר מוגן . טענת התובעת בדבר עילת פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות נדחתה באותו פסק הדין ונקבע כי "אין באמור בפסק דין זה כדי לפטור את הנתבע מלשלם לתובעת דמי שכירות המגיעים לה לפי החוק".

4. הנתבע, דוחה את טענות התובעת וטוען כי כל מבוקשה של התובעת בנקיטת ההליך כמו גם בתביעה הקודמת, להביא לסילוק יד שלו מהמושכר ללא כל זכות שבדין. הוא מילא אחר חובותיו לתשלום דמי השכירות ואין לתובעת להלין כנגדו בהיעדר דרישה ממנו כדין ובסירובה לקבל ממנו דמי שכירות. הוא לא נטש את המושכר ועושה בו שימוש למגורים. בנוסף ביקש כי יינתן לו סעד מן הצדק, ככל שיקבע כי קיימת עילת פינוי כנגדו.

תשלום דמי שכירות:

5.התובעת טוענת כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות כמצוות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן-"החוק"), כמתחייב בהסכם השכירות וכאמור בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת מהמועד שניתן פסק הדין ועד היום. התראות שנשלחו אליו לא הועילו ולא תוקנה ההפרה (מכתבי התראה צורפו כנספחים ב' וג' לכתב התביעה).

6. הנתבע טוען מנגד כי אין בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, משום קביעה פוזיטיבית בדבר חיובו לתשלום דמי שכירות לפי הוראת החוק. אין לו חוב כלשהו לדמי שכירות הואיל ואחיו, שלם לתובעת בחודש יולי 09' את מלוא דמי השכירות בהעברת שיק בסך של 1,000 ₪ עבור תקופת השכירות החל מ- 28/07/07 ועד 23/07/11 . ב"כ התובעת, סרב לקבל את התשלום ולפיכך, לא קיימת עילת פינוי נגדו בגין אי תשלום דמי השכירות.

7.התביעה הוגשה ביום 9.2.09 וגם לפי שיטתו של הנתבע, השיק ע"ס של 1,000 ₪ (נספח ה' לתצהירו של אחיו של הנתבע) נמסר לעו"ד לומברוזו, ב"כ התובעת, רק בחודש יולי 09' (נספח ה' לתצהירו של האח).

לטענת הנתבע, עליו לשלם דמי שכירות לתובעת אחת לשלוש שנים בסך של 450 ₪ לתקופה של שלוש שנים והדברים עולים לדבריו בפרוטוקול הדיון בתביעה הקודמת (נספח ד' לתצהירו של האח).

8. אילן להב מ"מ נשיא התובעת ויו"ר שלה העיד כי נמסר לב"כ התובעת שיק על סך של 1,000 ₪ בלבד לפני מס' חודשים וכי השיק הוחזר לנתבע (עמ' 16 שורות 28-29; נספח ו' לתצהיר העד ).

9. אחיו של הנתבע אריה בלכיוף העיד כי על הנתבע לשלם דמי שכירות בסך של 450 ₪ לשלוש שנים ואין לו כל חבות בתשלום אחר גם לא בסך של 250 ₪ לשנה . העד, הכחיש כי כב' השופט פיינברג שדן בתביעה הקודמת הציע שישולם סך של 250 ₪ ולא סכום כלשהו אחר (עמ' 21 שורות 9-10) כי אם הוצע לצדדים להגיע להסכמות על גובה דמי השכירות.

במענה לשאלה אם הצעת בית המשפט במסגרת התביעה הקודמת לתשלום בסך של 250 ₪ היא לחודש או לשנה ואם סביר בעיניו כי ישולם סך של 12.5 ₪ לחודש לדמי שכירות השיב כי לא סביר שישולם עבור דירת חדר סך של 250 ₪ וסכום סביר הוא לכל היותר בסך של 150 ₪. לדבריו "אמרתי שמה שיקבע השופט אני מקבל. אמרתי את זה מיליון פעם, מה ששופט יגיד לשלם, אני משלם..." (עמ' 21 שורות 9-27).

10. עיון בפסק הדין בתביעה הקודמת מלמד כי על הנתבע לשלם דמי שכירות כמצוות החוק וכי אי הסכמה מצד אחיו, הנתבע עמו בתביעה הקודמת, הכשילה את המו"מ לסילוק הטענות ההדדיות ולדחיית המתווה שהוצע לו ע"י בית משפט (סיפא של פסק הדין).

בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 31/10/05 בתביעה הקודמת יש כדי לסתור את גרסתו של האח לפיה מעולם לא דובר על דמי שכירות בסך של 250 ₪ ואת גרסתו לפיה מעולם לא דובר על סכום זה כהצעה לדמי שכירות חודשיים. בפרוטוקול הדיון נרשמה הצעתו של בית המשפט לפיה דמי השכירות המוגנים יהיו 250 ש"ח לחודש החל מיום 01/01/05 ויחולו עליהם הוראת חוק הגנת הדייר. ההצעה לא התקבלה על דעתו של האח אריה בלכיוף כאמור בסיפא של פסק הדין.

לאור האמור נימצא כי עדותו של האח בשאלת גובה דמי השכירות שעל הנתבע לשלם לא היתה מהימנה, מבלי שיהיה בקביעתי ובאמור בפרוטוקול אליו הפניתי, משום קביעה בשאלת גובה דמי השכירות החודשיים. יחד עם זאת, יש באמור בפרוטוקול הדיון הנ"ל כדי לערער את גרסתו של הנתבע לפיה עליו לשלם 450 ₪ ל-3 שנות שכירות.

11.לא היה בידי הנתבע להוכיח מהו הבסיס העובדתי לקביעה חד צדדית שלו לפיה עליו לשלם דמי שכירות אחת לשלוש שנים . במבוא להסכם השכירות (נספח ה' לתצהירו של מר להב) נקבע כי על השוכר לשלם דמי שכירות בעד כל שנה מראש.

הוראות ההסכם גוברות על עדות בעל פה מה גם , שלא הובאו ראיות כלשהן לביסוס גרסתו של הנתבע על מועד תשלום דמי השכירות. כמו כן, הנתבע לא הוכיח את גרסתו בנוגע לגובה דמי השכירות כאמור וב"כ התובעת, במענה למכתבה של עו"ד תמר רובין אליו בנוגע לדמי שכירות בסך של 450 ₪ דחתה זאת (נספחים ד' 3 ד' 4 לתצהירו של מר להב).

הנתבע גם לא הציג חישוב כלשהו לדמי השכירות המגיעים לתובעת לדידו בסך של 450 ₪ ל-3 שנים על מנת לסתור את החישוב מיום 30.10.07 שנשלח אליו כצרופה למכתבו של ב"כ התובעת לבאת כוחו מיום 2.3.08 , שנערך ע"י רו"ח אליעזר לוין מטעמה בסך של 526.50 ₪ לשנה (נספחים ד4 ונספח ז' לתצהירו של מר להב).

12. הנתבע, לא הגיש תצהיר של עו"ד רובין ואף לא הזמינה להעיד, על מנת לסתור את דבר קבלת מסמכי התובעת כמובא בסעיף 11 לעיל ומחליפת המכתבים בין עוה"ד עולה כי עמדתה ודרישתה החד משמעית של התובעת לדמי שכירות בסכום נקוב, הובאה בפניה. חזקה על הנתבע כי היה מביא לעדות את עו"ד רובין ככל שעדותה עמדה לטובתו. משלא עשה כן, יש בכך כדי לחזק את גרסת התובעת על משלוח דרישה כספית לנתבע מבלי שטרח לפנות לבית הדין לשכירות על מנת לשנות את גובה דמי השכירות , כי אם לאחרונה לכאורה לאחר שהוגשו הסיכומים.