עמ"ת 56532-08-16 מדינת ישראל נ' אבו עפאש(עציר)

עניינה של החלטה זו בערר שהגישה המדינה כנגד החלטת בית משפט קמא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. כתב האישום שהוגש נגד המשיב מייחס לו הלנה שלא כדין בנסיבות מחמירות, ולפי הנטען בכתב האישום, במספר רב של הזדמנויות המשיב הלין במחסן שבחזקתו תושבים זרים שנכנסו לישראל שלא כדין, תמורת תשלום שהועבר למשיב באמצעות בנו הקטין. עוד נטען כי בין היתר התגוררו במחסן שני המפגעים שבצעו את הפיגוע הרצחני במתחם שרונה בתל אביב ביום 8.6.2016, והם אף יצאו לפיגוע מאותו מחסן, שבו השלימו הכנותיהם לפיגוע.

המדינה עתרה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובית משפט קמא דן באריכות בבקשה, והחליט בסופו של דבר לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, לאחר שניתח ביסודיות רבה את מכלול הראיות בתיק, ובא לכלל מסקנה כי קיימת חולשה ממשית בראיות, בשל סתירות משמעותיות בגרסאותיהם של עדי התביעה העיקריים. השופט הנכבד קמא קבע עוד כי קיימים גם מחדלי חקירה לא מבוטלים, בין היתר בכך שאשת המשיב לא נחקרה, לא בוצעו מחקרי תקשורת ולא בוצעו עימותים שהיו ראויים להיעשות. המשקל המצטבר של החולשה בראיות ביחד עם מחדלי החקירה, הביאו את בית המשפט להחליט על חלופת מעצר, לאחר שבחן את טיבם של הערבים, וקבע תנאים נוספים לשחרורו של המשיב.

מכאן הערר שבפני. לטענת העוררת טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי קיימת חולשה ממשית בראיות. לטענתה, יש ראיות ברורות לכך שהמשיב הוא הבעלים של המחסן, אשר השכיר את המחסן לשוהים בלתי חוקיים. ב"כ העוררת מוסיפה עוד כי חומרת מעשיו של המשיב, לרבות ההיבטים הביטחוניים הכרוכים בהם, אשר באו לידי ביטוי בפיגוע במתחם שרונה, שהמפגעים שבצעו אותו התכוננו לקראתו במחסן של המשיב, ביחד עם נסיבותיו של העושה, כפי שהן עולות מתסקיר המבחן בעניינו, יש בכל אלה כדי ללמד על מסוכנות שלא ניתן לאיינה בחלופת מאסר.

שקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר החקירה. מאמרתו הראשונה של המשיב מיום 7.7.2016 עולה כי המשיב ואחד מילדיו גרים בבית שנמצא בפזורה של שגב שלום, ואילו בבית שנמצא בישוב שגב שלום, שבסמוך לו נמצא המחסן הנזכר בכתב האישום, מתגוררים אשתו של המשיב ויתר ילדיו. לדבריו, היו בעיות בינו ובין אשתו, ולכן הוא מתגורר בנפרד מזה כשנתיים. גם בנו העיוור של המשיב אוסמה אישר את הדברים בהודעתו מיום 14.7.2016, אולם הוסיף כי מדי פעם המשיב מגיע לבקר בבית שבישוב לפרקי זמן לא קבועים. גם המשיב וגם בנו מכחישים מעורבות בהלנת שב"חים.

עד תביעה 3, ג'יהאד אלחושייה ציין בעדותו מיום 12.6.2016, כי שכר מקום לינה אצל המשיב, ושילם שכר דירה באמצעות אדם אחר, חוסאם מחאמרה. אולם בעדותו מיום 19.6.2016 הוא ציין כי אותו חוסאם שכר את המחסן מהמשיב (עמ' 3 שורה 76), ובעדות מאוחרת יותר מיום 13.7.2016 הוא נשאל אם המשיב יודע כי ישנים אצלו במחסן, והשיב כי אינו יודע להשיב על כך (עמ' 2 שורה 42). בהמשך אותה עדות הוא נשאל אם ראה בעבר את המשיב, והשיב כי ראה אותו לראשונה בעימות שנעשה ביניהם במשטרה כמה ימים קודם לכן (שם, שורה 47).

חומר החקירה כולל גם את עדותו של אחמד מחאמרה, אביו של אחד המחבלים שבצעו את הפיגוע בשרונה, מיום 22.6.2016, אשר ציין כי עבד בשגב שלום, אף שאין לו אישור כניסה לישראל. כשנשאל היכן לן, השיב כי לן במחסן בשגב שלום שאינו יודע מי בעליו, אך אחד, ג'יהאד חושייה, שכר את המחסן מבעליו, והוא משכיר אותו לאחרים תמורת דמי שכירות חודשיים.

התמונה שעולה ממכלול הראיות היא כי המחסן אמנם ידוע כמחסנו של המשיב, אולם הושכר ככל הנראה לאדם אחר, אשר בשכירות משנה השכיר את המקום לשוהים בלתי חוקיים. אין כל ראיה כי המשיב עצמו השכיר את המחסן, וודאי שאין ראיה שהשכיר אותו במישרין לשוהים בלתי חוקיים, או התיר למי מהם ללון במחסן. אין גם ראיה שמי מהשוהים הבלתי חוקיים שילם כסף במישרין למשיב, ומכל העדויות עולה כי מי שגבה את הכסף הוא בנו הקטין של המשיב, אוסמה, אשר מתגורר עם אמו בבית שסמוך למחסן, בשעה שהמשיב עצמו מתגורר רוב הזמן בבית אחר במרחבי הפזורה.

בנסיבות הללו, יש ממש בקביעתו של השופט הנכבד קמא, כי היה מקום לחקור את אשתו של המשיב בדבר הקשר שלה לפעילות העסקית של המחסן, ואולי אף היה מקום לבצע עימות בין המשיב ובין אחדים מהעדים. כמו כן, לא ניתן לומר כי הראיות נגד המשיב בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, מבוססות כדבעי ונסמכות על אדנים איתנים. המארג הראייתי נשען במידה לא מבוטלת על ראיות נסיבתיות, במיוחד ביחס למהות הזיקה הנוכחית בין המשיב ובין המחסן שמוכר כנכס בבעלותו, כאשר ב"כ המשיב טוען שוב ושוב, כי ניתן למצוא להן הסבר מניח את הדעת, שאינו קושר את המשיב לעבירה המיוחסת לו. יוצא אפוא כי צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי היו מחדלי חקירה מסוימים, וצדק גם כאשר קבע כי מדובר במארג ראיות מוחלש.

כידוע, ההלכה היא כי "... קיימת 'מקבילית כוחות' בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חירותו של הנאשם. ככל שעוצמת הראיות קטנה יותר ובחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, כך תגדל הנכונות לשחרר לחלופת מעצר" (בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 8.8.2011).