אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> עמ"נ 19268-05-15 דגן נ' רשות הרישוי-מחוז ת"א והמר ואח'

עמ"נ 19268-05-15 דגן נ' רשות הרישוי-מחוז ת"א והמר ואח'

תאריך פרסום : 18/10/2015 | גרסת הדפסה


בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
19268-05-15
11/10/2015
בפני השופט:
אליהו בכר

- נגד -
מערער:
אבי חיים דגן
עו"ד יגאל תמיר ואח'
משיבים:
1. משרד התחבורה רשות הרישוי-מחוז ת"א והמרכז
2. ועדת ערר לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה

פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי) עו"ד הדס הולצשטיין תמיר
פסק דין
 

 

הערעור

1. לפני ערעור המערער שהוגש עפ"י סעיף 55 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] על החלטת המשיב 1 מתאריך 27.4.15, לפיו המערער לא נמצא כשיר לנהיגת רכב מדרגה 1D, היינו אוטובוס זעיר ציבורי ומונית, וזאת מחמת מצב רפואי לקוי המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים בדרך.

 

רקע עובדתי

2. המערער יליד 1963 והחזיק ברישיון נהיגה לדרגות 1 (טרקטור) ו-B (רכב פרטי עד 4 טון) משנת 1971. המערער החזיק גם ברישיון נהיגה לדרגות 1C (רכב משא קל עד 12 טון), D (אוטובוס) ו-E (גורר-תומך סמיטריילר) משנת 1975.

 

3. מזה עשרות שנים התפרנס המערער מנהיגת אוטובוס, כאשר משנת 75' שימש נהג בחברת דן ומשנת 2002 כנהג אוטובוס מקצועי בחברת מטרופולין. המערער הדגיש, כי הינו בעל רישיון נהיגה מזה 44 שנה ומשמש כנהג אוטובוס ציבורי מזה 40 שנה עד לעיכוב רישיונו זה על ידי המשיבים ונהיגתו בכל אותה עת היתה ללא דופי. כך גם סברו מעסיקיו (אישור חברת מטרופולין מתאריך 3.11.2014 צורף לערעור כנספח ב').

 

4. בתאריך 17.12.09 התקבל במכון הרפואי לבטיחות בדרכים שבמשרד הבריאות (להלן: "המכון") טופס הודעה עפ"י סעיף 12ב' לפקודת התעבורה[נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ממומחה לרפואה תעסוקתית (נספח 2 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה- להלן: "עיקרי הטיעון"), לפיו המערער נבדק על ידו ואבחן אצלו ליקויים רפואיים המחייבים דיווח כאמור בפקודה. סעיף 12ב(א) לפקודה קובע:

 " 12ב.(א)רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנים והוא מאבחן אצלו מחלה וסבור כי אותו אדם עלול בנהיגתו לסכן את עצמו או את זולתו מחמת אותה מחלה, ידווח על המחלה לרשות שקבע שר הבריאות".

 

5. המערער זומן למכון לבחינת כשירותו הרפואית לנהיגה לתאריך 1.2.2010 ובאותו מועד חתם על וס"ר וכן על הסכמה לקבלת מידע פלילי בעבירות תעבורה, כמו גם מילא הצהרת בריאות ומסר טופס "ממצאים רפואיים" חתום ע"י הרופא המטפל וצרף מסמכים רפואיים (נספחים 4 ו-5 לעיקרי הטיעון). מטופס הממצאים הרפואיים עלה, כי המערער סובל ממחלת סוכרת ומטופל באינסולין. באותו מועד נבדק המערער ע"י ד"ר בורובר אינה שציינה במסגרת בדיקתה בין היתר כי המערער סובל מאי ספיקת כליות כרונית ברקע סוכרת עם החמרה לאחרונה ולפיכך המליצה על הותרת רישיון נהיגה בדרגה 20 (B) לרכב פרטי בלבד ולא המליצה על דרגות 1, 23(1Cׂ) ו-32 (1D) בשל שילוב מחלות פנימיות. (טופס הבדיקה צורף כנספח 6 לעיקרי הטיעון). המלצת המכון לפיה יש להגביל את רישיון הנהיגה של המערער לדרגה B בלבד בהגבלות 244 ,253, 917 ולשלול רישיון הנהיגה מסוג 1, 1C, 1 D נשלחה לרשות הרישוי (נספח 7 לעיקרי הטיעון).

 

6. חלפו למעלה משלוש שנים ובתאריך 7.10.13 הגיש המערער בקשה לרישיון נהיגה לדרגה D (אוטובוס). בבקשתו ציין, כי הינו סובל מסוכרת וכי זו מאוזנת. בחלק הממצאים הרפואיים שבבקשה צוין ע"י רופא, כי המערער "מטופל בדיאליזה כרונית במצב כללי טוב, יציב".

בתאריך 20.2.2014 התקבל במכון טופס "פרטים רפואיים" כשהוא ממולא וחתום על ידי נפרולוג, ד"ר בלאו אלכסנדר, שציין כי המערער "מטופל בדיאליזה, יש לו סוכרת ומחלת כלי דם פריפרית" כמו כן ציין הטופס, בהתייחס לשאלה האם המערער סבל או סובל ממחלות מלוות באיבוד שליטה/איבוד הכרה או טשטוש, כי "אין ולא היה אירועים של איבוד הכרה או טשטוש" ולבסוף ציין הטופס, כי תפקודו הכללי טוב ויציב (נספח 9 לעיקרי הטיעון). בנוסף הועבר למכון מכתבה של ד"ר סוטנדורף, רופאת יחידת הדיאליזה מומחית לנפרולוגיה, שציינה כי "לפי הערכתי כל עוד המטופל שומר על טיפול דיאליזה סדיר ורציף אין מניעה לחדש את הרישיון שנשלל" (נספח 10 לעיקרי הטיעון).

 

7. בתאריך 6.3.2014 סיכם ד"ר אלכסנדר גור אריה מהמכון הרפואי את מצבו של המערער. בסיום המסמך ציין: "מדובר בחולה כרוני עם דיאליזה מס' פעמים בשבוע, עם מצב גופני ירוד, סכרת. הנימוקים שהנ"ל חי על קצבה אינם מספיקים להחזיר רישיון נהיגה לרכב ציבורי מבחינה גופנית עקב מצבו המורכב עם מחלות כרוניות וטיפולים באופן קבוע. אין לאשר נהיגה D-D1. לאשר המשך נהיגה ברכב פרטי בלבד עם 244-253" (נספח 11 לעיקרי הטיעון). בעקבות בדיקה זו המליץ המכון בתאריך 10.3.2014 להותיר בידי המערער את רישיון הרכב הפרטי B בהגבלות 244 253 ולא המליץ על מתן רישיון נהיגה מסוג D1 מסיבה של מחלה מטבולית (נספח 12 לעיקרי הטיעון).

 

8. בתאריך 13.8.14 שלח המערער הודעת ערר בדבר אי כשירות בנהיגה בדרגה 1D אליה צרף שני מכתבים. האחד, מד"ר הילה סוטנדורף והשני מד"ר אנה גספר (נספח 13 לעיקרי הטיעון). המערער זומן לוועדת ערר לתאריך 29.8.14. במועד זה נבדק המערער ובסיכום הדיון שהתקיים בראשות פרופ' אשר אלחייני, פרופ' מ. שני ופרופ' נוי שלמה ציינה וועדת הערר כי: "לאור הטיפול בדיאליזה אין מקום לאשר רישיון לרכב ציבורי", לפיכך נדחה הערר (נספח 15 לעיקרי הטיעון). בעקבות החלטה זו ובתאריך 6.8.14, החליטה רשות הרישוי לדחות בקשת המערער להחזיק ברישיון נהיגה למונית (נספח 16).

 

9. בתאריך 5.11.14 הגיש המערער ערעור מנהלי כנגד החלטה זו של רשות הרישוי (להלן: "הערעור הקודם"), במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה וביקשו ליתן לה תוקף של פסק דין. על פי ההסכמה יוחזר עניינו של המערער לדיון בפני ועדת הערר, כאשר הצדדים נותרו חלוקים בדבר זהות הרכב הועדה. בתאריך 15.1.15 נתנה כב' השופטת רות רונן תוקף של פס"ד להסכמות הצדדים, וקבעה כי הרכב הועדה יהיה אחר מזה שדן בעניינו של המערער (פסה"ד צורף כנספח 18 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה).

 

10. בתאריך 10.2.15 התקיים דיון בפני ועדת הערר בהרכב אחר של חברים ובהם פרופ' דוידסון, פרופ' וייזרו וד"ר א. כספי. במסגרת פרוטוקול הועדה צוין עברו הרפואי של המערער ובין היתר כי הינו מטופל כיום 3 פעמים בשבוע בהמודיאליזה, עבר צנטור לבבי עם הכנסת תומכן משחרר תרופה וכן התייחסו לחוות דעת שהגיש המערער שנכתבו ע"י ד"ר גספר, ד"ר סוטנדורף ופרופ' גפטר והוסיפו, כי מאחר והבעיה המרכזית אינה הסוכרת אלא ההמודיאליזה, התמקדה הוועדה בחוו"ד ד"ר סוטנדורף מתאריך 10.8.14, תוך שהינה מציינת כי: "מדיניות המכון הרפואי לבטיחות בדרכים מאז ומתמיד היתה לא לאפשר נהיגה ברכב ציבורי לחולים המקבלים המודיאליזה... אכן מקובל לתת רישיון נהיגה לרכב פרטי וכזה יש גם לעותר. לא כן כאשר מדובר בנהיגת רכב ציבורי... אנו מודעים לחוקי היסוד של חופש העיסוק, אך במקרה דנן הסיכון רב לציבור והוא עדיף על טובת הפרט. יש שוני רב בין נהיגת רכב פרטי (אשר גם היא מחייבת מעקב) ובין נהיגת רכב ציבורי. יש גם לציין כי לא מדובר בנטילת רישיון מבעל רישיון... כי כבר בשנת 2010 ניטל הרישיון לרכב ציבורי..." וסיכמה "כרופאים למדנו הספרות וכולנו בדעה כי יש סיכון לתת לעותר לנהוג ברכב ציבורי תוך טיפול בהמודיאליזה".

 

11. בתאריך 19.2.15 שלח ב"כ המערער מכתב נוסף לוועדה ובו ציין, כי הגיע לידיו דו"ח "סיכום הערכת נהיגה" מאת ד"ר פנינה וייס וביקש, כי דו"ח הערכה זה יבוא במסגרת שיקולי הוועדה. האבחון שתוצאותיו צוינו בדו"ח נעשה לאחר הדיון בוועדת הערר וציין בין היתר, כי אין מניעה שאדם הסובל מאי ספיקת כליות ומטופל בדיאליזה באופן קבוע, יהיה כשיר לנהיגה על כל סוג של כלי רכב, כל עוד הינו נוהג בטווח נסיעה המאפשר טיפול דיאליזה הקבוע וזאת בהתבסס על הסטנדרטים הקנדיים שעליהם מבוססים הסטנדרטים הישראלים לכשירות נהיגה רפואית.

בעקבות הערכת הנהיגה שהעביר ב"כ המערער כאמור, ובתאריך 26.2.15 נתנה ועדת הערר התייחסות לדו"ח זה והבהירה, כי אין בו כל תרומה, כמו גם אין בו כדי לנבא תפקוד עתידי בנהיגה, וכי למרות חופש העיסוק בשל הסיכון הרב בנהיגת מונית על ידי חולה דיאליזה, כי אז טובת הציבור גוברת (נספח 1ב' לעיקרי הטיעון). בתאריך 27.4.15 החליטה רשות הרישוי לאמץ את המלצת ועדת הערר ודחתה את בקשת המערער לקבלת רישיון נהיגה מדרגת 1D (נספח א' לערעור) מכאן הערעור.

 

טענות המערער

12. לטענת המערער, הדיון הנוסף שהתקיים בעניינו בפני ועדת הערר מ- 10.2.15 לא היה בו כדי לבחון לעומק את טיעוניו כאשר השיקול העיקרי לדחיית עררו היה עצם היותו חולה המטופל בדיאליזה ולא עצם החשש הקיים מהמערער עצמו במצבו הרפואי הידוע לציבור המשתמשים בדרך. המערער טען, כי יש לבדוק פרטנית האם קיימת ממנו עצמו סכנה המונעת קבלת הרישיון המבוקש. המערער הפנה לחוברת "תקנים להתאמה רפואית לנהיגה" של המכון, גרסת ספטמבר 2014, הממליצה לשקול מתן רישיון נהיגה בהגבלה כל עוד אין פגיעה קוגניטיבית סנסורית מוטורית העלולה לפגוע בכושר הנהיגה וכי יש לאמץ המלצות אלה בעניינו. עוד הפנה לחוו"ד המומחה מטעמו, פרופ' עוזי גפטר, שהינו מומחה מוערך למחלות כליה ויתר לחץ דם, ושימש בין היתר כמנהל הענף הנפרולוגי ויתר לחץ דם במרכז הרפואי רבין, כיו"ר האיגוד הישראלי לנפרולוגיה וליתר לחץ דם, וכמנהל המעבדה הנפרולוגית במרכז הרפואי רבין ואוניברסיטת תל אביב ושהוצגה בפני הוועדה שמצא, כי בעקבות הדיאליזה מצבו הגופני של המערער השתפר, הסוכרת מאוזנת היטב, לחץ דמו תקין, תפקוד לבו תקין והוא אינו סובל מהפרעות קצב, וכן הינו יציב המודינמית. עוד קבע, כי אין למערער כל הפרעה נוירולוגית, סנסורית או מוטורית, כי אין לו כל הפרעה קוגניטיבית או נפשית וכי המערער נבדק תדיר ע"י רופאי היחידה לטיפולי דיאליזה, כאשר מצבו הגופני טוב המאפשר לו להיות מועמד להשתלת כליה. לפיכך מצא פרופ' גפטר, כי אין כל סיבה ספציפית בעטיה יש לשלול מהמערער את רישיון הנהיגה ברכב ציבורי.

פרופ' גפטר אף ערך חוו"ד משלימה (נספח יא 2 לכתב הערעור), ובה התייחס לתיעוד הדל והארכאי בו עשתה הועדה שימוש לתמיכת החלטתה הדוחה אוטומטית מתן רישיון נהיגה ציבורי לכל מטופלי הדיאליזה. המערער אף הפנה לכך שפרופ' גפטר העיד מניסיונו, כי חולים שקיבלו טיפול בהמודיאליזה באופן שוטף והיו בטיפולו אף נהגו ברכב מקצועי, לרבות באוטובוס ציבורי ובמשאית כבדה.

 

13. עוד טען המערער, כי הוועדה לא ייחסה משקל מתאים לממצאי שני הרופאים המטפלים בו מאז 2010 (ד"ר גולדברג – גספר אנה מומחית אנדוקרינולוגית וד"ר הילה סוטנדורף רופאת היחידה לדיאליזה ומומחית נפרולוגית) שקבעו, כי אין מניעה לחדש את רישיון הנהיגה למערער ברכב ציבורי ולהסעת נוסעים. כך גם טען כי אין לו עבר תעבורתי מכביד.

 

14. כמו כן, המערער התייחס לעובדת היות שלושת רופאי הוועדה מומחים בתחום הפסיכיאטריה אך איש מהם אינו בעל הכשרה בנפרולוגיה או בתחום אחר משיק למחלת המערער. לטעמו, לפחות חבר אחד בוועדה אמור היה להיות נפרולוג.

 

15. המערער תקף את החלטת הועדה כבלתי סבירה לאחר שנתנה כאמור, באופן אוטומטי וללא שיקול דעת, באופן גורף וכלפי כל מטופלי המודיאליזה, ולכן הינה שרירותית. כך גם תקף את החלטת המשיב 1 שלא בחן באופן מעשי את יכולת המערער לנהוג טרם הכריזה עליו כבעל כושר נהיגה לקוי. עוד טען לקבלת החלטת הועדה בניגוד להנחיות משרד הבריאות, המחייבת בדיקת כל מקרה לגופו תוך בחינת יכולת נוירולוגית וקוגניטיבית, סנסורית ומוטורית שכלל לא נבדקו ע"י הועדה, וזאת כאשר הועדה כלל לא הפעילה שיקול דעת זה ואף לא נימקה מדוע חדלה מלהפעילו כמצוות סעיף 51 לפקודה.

 

16. עוד הוסיף וטען, כי מחובת הועדה לנקוט משנה זהירות כאשר למול החלטתה עומדת זכות העיסוק של המערער. כלפי המשיב 1 טען לטעויות משפטיות בקבלת המלצות המשיבה 2 באופן עיוור ללא שיקול דעת, ואילו כלפי המשיבה 2 טען לטעויות משפטיות עת הגיעה למסקנות בעניינו עוד קודם לקיום דיון בעניינו ללא בדיקה וללא נימוק ראוי לדחיית בקשתו.

 

טענות המשיבים

17. המשיבים טענו מנגד, כי לרשות הרישוי סמכות לפסול רישיון נהיגה כאשר מתקבלת המלצה בדבר כושר רפואי לקוי. על החלטה זו ניתן לערור בפני ועדת ערר, ועל החלטת ועדת ערר ניתן לערער לפני בימ"ש לעניינים מנהלים בשאלה משפטית בלבד. בפועל, הערעור אינו עוסק בשאלה משפטית כי אם בקביעות מקצועיות של ועדת הערר בתחום הרפואה.

 

18. לגופן של הטענות הרפואיות אותן העלה המערער טענו, כי בהמלצת ועדת הערר נקבע, שלאור העובדה ולפיה המערער סובל מאי ספיקת כליות כרונית ומטופל 3 פעמים בשבוע בהמודיאליזה, תוך התבססות על ספרות מקצועית בתחום, כי אז הוא אינו כשיר לנהיגה ברכב ציבורי. המערער חולק על קביעה זו שהינה רפואית במהותה, כאשר אין די במחלוקת מקצועית בין המומחים השונים כדי לענות על הדרישה שבחוק המחייבת דיון בשאלות משפטיות בלבד במסגרת בימ"ש זה.

 

19. עוד הוסיפו המשיבים, כי ביהמ"ש אינו מתערב בשיקול דעתה המקצועית של הרשות, ובמיוחד כך כאשר עסקינן בשיקולים מקצועיים מובהקים ששקילתם מצריכה מומחיות מיוחדת והם מצויים בגרעין שיקול הדעת הרגולטורי המוקנים לרשות המוסמכת כשאז שיקול הדעת המוקנה לרשות הוא רחב ביותר. בהיות החלטת הועדה מבוססת על סמך המידע שהובא בפניה, לרבות המלצות גורמים רפואיים, כי אז מדובר בהחלטה של גורמי מקצוע הנשענת על אדנים רפואיים וביהמ"ש לא נוטה להתערב בה, במיוחד כאשר אינו מומחה ברפואה.

 

גדר המחלוקת

20. השאלה שבמחלוקת הינה, האם יש מקום להתערב בקביעת ועדת הערר בנסיבות המקרה על פי הסמכות הנתונה לביהמ"ש להתערב בנושאים משפטיים בלבד, ובהתייחס להרכב הוועדה, התבססותה על החלטות אוניברסליות, להבדיל מפרטניות, והתעלמותה מחוות דעת מומחה מטעם המערער.

 

דיון

21. תחילה אציין, כי במהלך הדיון הוצע למשיבים להפנות את המערער לבדיקת מומחה בתחום הנפרולוגי על מנת שניתן לעמוד על מצבו הרפואי ע"י מומחה מטעם הוועדה, אלא שהצעה זו נדחתה על ידי המשיבות לאחר שבחנו אותה לגופה. לפיכך, הגישו הצדדים סיכומיהם וביהמ"ש נפנה למתן הכרעתו.

 

המתווה הנורמטיבי

22. הפרק השישי לפקודת התעבורה שכותרתו "פסילת רישיון ואיסור שימוש ברכב" מסדיר את סמכות רשות הרישוי לפסול רישיון נהיגה מטעמי כושר נהיגה לקוי. סעיף 51 לפקודת התעבורה קובע:

"51. רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם המחזיק ברשיון נהיגה, לצמיתות, לתקופה מסויימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה, אם היא משוכנעת שבעל הרשיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי".

 

23. חלק ממבחני הכשירות הינם כשירותו הרפואית של הנהג ולפיכך קובע סעיף 55א לפקודת התעבורה, כי:

"55א.(א)רשות הרישוי תמנה בהודעה ברשומות רופאים מוסמכים לענין מתן אישור רפואי לנהיגה.

(ב)מבקש רשיון נהיגה או בעל רשיון נהיגה הרואה עצמו נפגע מהחלטת רופא מוסמך רשאי לערור, תוך זמן שייקבע בתקנות, לפני ועדת ערר רפואית של שלושה רופאים מתוך רשימה שאישר שר התחבורה בהתייעצות עם שר הבריאות.

...".

 

24. אופן ביצוע הבדיקות הרפואיות לצורך מתן רישיון נהיגה מוסדר בסימן ג' לתקנות התעבורה, כאשר תקנה 191 לתקנות מציינת את הסמכות הכללית של רשות הרישוי לבצע בדיקות כאלה, ובהתאם לתקנה 193(א) לתקנות התעבורה תוצאות הבדיקות תבואנה לפני רשות הרישוי ואם הניחו את דעתה, תיתן זו למבקש אישור רפואי לנהיגה.

 

סעיף 55א(ב) לפקודה מאפשר לנהג הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות הרישוי לעניין כשירותו לנהיגה לערור בפני ועדת ערר ותקנות 195-195(א) לתקנות התעבורה מסדירות את פעילות ועדת הערר הרפואית וקובעות:

"195.(א)מבקש רשיון נהיגה או בעל רשיון נהיגה הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרופא המוסמך, רשאי לערור בפני ועדת ערר תוך 30 ימים מיום שהודעה לו ההחלטה האמורה.

(ב)ועדת הערר תפעל במותבים של שלושה רופאים; חברי המותב והיושב ראש שלו ייקבעו בידי יושב ראש הועדה מתוך הרשימה שאישר שר התחבורה בהתייעצות עם שר הבריאות.

 

195א. (א)ועדת הערר רשאית לאשר את החלטת הרופא המוסמך, לשנותה או לבטלה או להורות על בדיקה מחודשת בידי הרופא המוסמך (להלן - בדיקה מחודשת) של מבקש רשיון הנהיגה או של בעל רשיון הנהיגה (להלן בתקנה זו - המבקש) או ליתן החלטה אחרת ככל שיחייב הענין.

(ב)קבעה ועדת הערר מועד לבדיקה מחודשת של מבקש לא תיערך למבקש כל בדיקה מחודשת לפני המועד שקבעה הועדה".

 

 

25. על החלטת ועדת הערר לפי תקנה 195(א) לתקנות ניתן לערער לביהמ"ש לעניינים מנהליים בשאלה משפטית בלבד, וזאת כעולה מסעיף 55(א1) לפקודת התעבורה הקובע:

"55. (א1)ערעור על החלטה של רשות הרישוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55א(ב), תהיה נתונה לערעור לפני בית המשפט לענינים מינהליים; ערעור כאמור יהיה בשאלה משפטית בלבד" (ההדגשה שלי א.ב.)

 

26. המסקנה המתבקשת הינה, כי לבימ"ש זה סמכות לדון בערעור בשאלה משפטית בלבד, היינו בעניינים שאינם רפואיים. הפסיקה קבעה לעניין הגדרת המונח "שאלה משפטית" כי זוהי שאלה שהצורך להכריע בה אינו מוגבל לנסיבותיו המיוחדות של המקרה העומד לדיון (ראה ע"א 7624/04 השקעות ר. ע. ה נ' מנהל מיסוי מקרקעין (15.6.05); עע"מ 4597/01 הועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" נ' גרמנוב, פ"ד נז(1) 331; עמ"נ 35322-08-11 אלקובי נ' מדינת ישראל (22.1.12)).

 

כבר עתה אומר, כי אין לביהמ"ש זה כל כוונה להיכנס לנבכי מצבו הרפואי של המערער והאם מצבו זה מונע ממנו לקבל את הרישיון הציבורי המיוחל אם לאו. נושאים אלה לא רק שאינם בתחום סמכותו של ביהמ"ש, הם אף לא בתחום מומחיותו. ויודגש, נהיר לביהמ"ש היטב, כי לא רק שאינו ממהר להתערב בקביעות הרשות המנהלית, במיוחד כך, עת עסקינן בוועדות מקצועיות בהן חברי הוועדה הינם בעלי מומחיות בתחומם, כשאז יימנע ביהמ"ש מלהתערב במסקנותיהם שבעתיים.

 

בנסיבות עסקינן בוועדה המורכבת משלושה מומחים בתחום הרפואה והינה לכן גוף מקצועי שבימ"ש לא ייטה להתערב בשיקול דעתו, אלא באותם מקרים בהם נפל כשל משפטי בהתנהלותה (ראה בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4) 754 (2004) "מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית-המשפט מומחה"; עמ"נ 107/09 ערפאת נ' משרד הבריאות (26.1.2010)"; בג"צ 5785/03 ג'יהד גדבאן נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד נח(1) 29, 38(2003) "ההלכה שמכבר, ולפיה ייטה בית-משפט שלא להתערב בהחלטותיהם של אנשי-מקצוע, ובלבד שפעלו בתחומי סמכותם ובתום-לב, וכי אין פגיעה בזכויות יסוד המעוררת עילה להתערבותו של בית-המשפט בהחלטות שנעשו".

מעבר לכך אבחן את אותם עניינים שאינם מוגבלים רק לעניינו של המערער.

 

27. משנאמרו דברים אלה, עדיין נתונה לביהמ"ש הסמכות לבחון את אופן התנהלות הוועדה עפ"י המתווה לה בדין והאם הינה עומדת בהתוויות אלה או שמא יש מקום לתקנן על מנת שניתן יהיה לשכלל את אופן התנהלותה והכל מבלי לפגוע בשיקול דעתה המקצועי.

 

28. בנסיבות העניין נטענו ע"י המערער מספר טענות באשר לאופן התנהלות לקוי לכאורה של הוועדה והן:

א. הוועדה דנה בנושא נפרולוגי כאשר איש מחבריה אינו מומחה בתחום.

ב. הוועדה לא בחנה את נתוניו האישיים והתאמתם של אלה למתן רישיון נהיגה ציבורי.

ג. אין כל מקום לאבחנה בין מתן רישיון לרכב פרטי ומתן רישיון לרכב ציבורי.

 

נבחן הטענות השונות כאמור להלן.

 

מומחיות חברי הוועדה

29. בכל הקשור עם מומחיות חברי הוועדה והיות כולם פסיכיאטרים, ציינו המשיבים, כי אין כל דרישה בתקנה 195 לתקנות התעבורה לכך שהרופא או מי מחברי הוועדה יהיה בעל מומחיות בתחום בו מתבקשת מסקנתם. מעבר לכך, קיימים רק 9 רופאים המוסמכים לשבת בוועדה. שניים מהם מומחים בתחום הפנימי, כאשר פרופ' שני, לא יכול היה לשבת בוועדה שדנה בעניינו של המערער באשר הוא ישב בוועדה הקודמת לגביה קבעה כב' הש' רות רונן כי יש להחליף חבריה. מעבר לכך, ציינו כי בעניינו של המערער לא נדרש נפרולוג מומחה, שכן השאלה אינה שאלת מחלת הכליות ממנה סובל המערער אלא שאלת תפקודו הקוגניטיבי לאחר דיאליזה, נושא שהינו בוודאי בתחום מומחיותם של הפסיכיאטרים חברי הוועדה.

 

ב"כ המערער מצדו טען, כי לא יעלה על הדעת מצב בו חברי הוועדה לא יכללו מומחה אחד לפחות בתחום אותו הינם מתבקשים לבחון. בדיוק כשם שלא יעלה על הדעת לקבוע מצבו הרפואי של אדם באחת מוועדות המל"ל או משרד הביטחון ע"י מי שאינו מומחה בתחום בו נטען לנכות. אשר לטענה, כי לא ניתן היה למצוא מומחה מתאים בתחום בהעדר כזה בנסיבות, ציין כי אין למשיבה 2 להלין בעניין זה אלא על עצמה בלבד עת לא דאגה למומחה מתאים לאחר ההסכמות אליהן הגיעו בערעור הראשון.

 

30. צודקת ב"כ המשיבות, כי אין בתקנות כל התייחסות לצורך במומחיות הרופאים החברים בוועדה בכלל או במומחיות פרטנית של חברי הוועדה או אחד מחבריה בעת קיום דיון בעניינו של מערער ספציפי בהתאם לתחום הבעיה הרפואית הקיימת לו. תקנה 195 לתקנות התעבורה מציינת אך את הצורך השלושה חברי וועדה שהם רופאים. אין בתקנות חובה כי אלה יהיו כלל מומחים בתחום רפואי כלשהו. יחד עם זאת, נדמה כי עמידת הוועדה והעומד בראשה על רופאים מומחים כמי שראויים לכהן בה הינה נכונה ומוצדקת. לפיכך נכון עשתה הוועדה עת הרכיבה בין חבריה רק מי שהינו מומחה בתחום הרפואה בדומה לוועדה שדנה בעניינו של המערער.

 

31. שאלה נפרדת הינה האם היה מקום לחייב את הוועדה להתכנס בהרכב ובו אחד מחבריה הינו מומחה בתחום הרפואי בו נדרשת הוועדה לבחון כשרותו של הנהג לקבל רישיון נהיגה. לטעמי, מן הראוי, כי מקום בו ועדה רפואית דנה בבעיות רפואיות פרטניות המונעות מאדם לממש זכות חוקית, על ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לכך כמו אפשרות הפרנסה הקיימת לא אחת לבעל הרישיון, כי אז נכון יהיה לשלב בין חבריה מי שהינו מומחה בתחום או בתחום משיק לתחום זה. ככל שהדבר אינו אפשרי, לא צריכה להיות כל מניעה להפנות את העורר לביצוע בדיקות רפואיות מתאימות בפני מומחה בתחום אליו תפנה הוועדה כאמור ורק לאחר קבלת מסקנותיו של מומחה זה, להכריע בעניינו. במיוחד כך, כאשר טורח אותו מערער ומצרף לערעורו חוות דעת של מומחה בתחום, תחום שכאמור אינו מצוי במסגרת מומחיותם של חברי הוועדה.

 

מעבר לכך, שאלת מצבו הקוגניטיבי של המערער בעקבות הדיאליזה הינה שאלה פרטנית המתייחסת למערער ספציפית ולא לכל חולה כליות המקבל טיפולי המודיאליזה. אומר כבר עתה, כי ההשלכות של טיפול הדיאליזה על מצבו הקוגניטיבי של אדם יכול ותהיינה השלכות זמניות בלבד, עליהן מתגבר המטופל לאחר פרק זמן (ר' חוות דעתו המשלימה של פרופ' עוזי גפטר, נספח י"א/2 לערעור, לפיו מטופלי דיאליזה לאחר תקופת הסתגלות מורשים להמשיך לנהוג במידה ויכולתם הקוגניטיבית, הסונסורית מוטורית שמורים. ר' לעניין זה גם תקנים להתאמה רפואית לנהיגה מטעם משרד הבריאות, המכון הרפואי לבטיחות בדרכים גרסת ספטמבר 2014, נספח י' לערעור המציין: "תחילת טיפול בדיאליזה מלווה בצורך להתאמות מטבולית וקרדיו-וסקולריות. אבל, תוך מספר שבועות, רוב המטופלים מגיעים ליציבות קלינית המתוחזקת בדיאליזה מתמשכת. במצב זה, רובם מורשים להמשיך לנהוג, במידה ויכולתם הקוגניטיבית והסנסורי-מוטורית שמורים"). במילים אחרות, יש לבחון את יכולתו הקוגניטיבית והסנסו-מוטורית של מבקש רישיון הנהיגה ורק לאחר בחינה שכזו, מן הראוי להגיע למסקנות המבוקשות.

די באלה כדי לקבוע כי בנסיבות העניין, משוועדת הערר לא דנה בעניינו של המערער כאשר אחד מחבריה לפחות, הינו מומחה בתחום המדובר או בתחום המשיק לו, ולא הפנתה את עניינו לבחינה פרטנית של מומחה כאמור, כאשר מומחה מטעמו סבור אחרת, כי אז אין מנוס מהשבת עניינו של המערער לדיון בפני הוועדה.

 

בחינת נתוניו האישיים של המערער

32. טען כזכור המערער כי הוועדה לא בחנה את יכולותיו הקוגניטיביות כמו גם הסנסור מוטוריות על מנת שניתן יהיה להגיע למסקנה כי אינו רשאי לקבל רישיון ציבורי.

 

המשיבים מצדם טענו, כי לאור העובדה ולפיה המערער סובל מאי ספיקת כליות כרונית ומטופל 3 פעמים בשבוע בהמודיאליזה ובהתבסס על הספרות המקצועית בתחום, הרי שמסקנתה הרפואית של הוועדה היא כי המערער אינו כשיר לנהיגה ברכב ציבורי. המלצת וועדת הערר מנומקת ומתייחסת לכלל טענות המערער לרבות איזון האינטרסים בין שלום הציבור מחד וחופש העיסוק של המערער מאידך. המשיבים הוסיפו, כי מקובל לתן לחולי דיאליזה רישיון פרטי אך לא ציבורי. המשיבות הדגישו בנוסף, כי ועדת הערר אינה עורכת בדיקות פרטניות למגיש הערר על החלטות המרב"ד אלא מקבלת החלטתה על סמך החומר הרפואי הנמצא בתיק וטיעוני המערער כפי שנטענו בפניה וכי ככל שסברה כי יש מקום לביצוע בדיקות נוספות היא היתה מפנה המערער לעשות כן.

 

מעבר לכך טענו, כי ההחלטה בעניינו של המבקש הינה מידתית ומאוזנת שכן לא נשלל ממנו רישיונו הפרטי, לעומת כמות השעות המרובה בה אמור להימצא המערער על ההגה כנוהג רכב ציבורי על האחריות הנדרשת לנוסעים, זו שונה באופן מהותי מנוהג רכב פרטי, וכי יש להכיר בחובת זהירות מוגברת הקיימת לנהגים מקצועיים.

 

33. בעובדה ולפיה, אין ועדת הערר נוהגת לבצע בדיקות לעוררים, אלא דנה אך לפי החומר המצוי בפניה, אין ולא כלום עם היכולת, שאף נטענה בסיכומי המשיבים, לשלוח, במידת הצורך, את העורר הספציפי לביצוע בדיקות נוספות. בחינת שאלת היותו של אדם בעל כשירות קוגניטיבית, לרבות סנסו-מוטורית מתאימה לנהיגת רכב, הינה שאלה המחייבת בחינה פרטנית של העורר. אין חולק, כי תחומים אלה מצויים כולם בסמכותם של רופא המרב"ד או ועדת הערר, יחד עם זאת, העדר בחינה פרטנית כאמור עלולה לקבוע באופן קשיח, כי כל מי שנזקק לטיפול המודיאליזה אינו רשאי לנהוג רכב ציבורי. גישה שכזו, למרות המאמרים שאליהם התייחסה ועדת הערר, בעיני אינה גישה היוצרת אבחנה מבדלת בין נבדקים שונים, אלא קובעת קביעה מחייבת ומראש ביחס לכל חולה כליות הנזקק להמודיאליזה. קביעה זו הינה מוזרה ובעייתית עוד יותר לנוכח העובדה ולפיה וועדת הערר לא פגעה ברישיון הנהיגה הפרטי של המערער ואף באלה של אחרים הלוקים במחלת הכליות כאמור, כאשר אין מי שיתקע לידה של ועדת הערר כי חולה הדיאליזה לא יעשה שימוש יומיומי נרחב ברכבו הפרטי תוך שהינו מהווה סכנה הן לעצמו, הן לנוסעי רכבו והן לציבור. משהוועדה ורופא המרב"ד בכללם מבינים כי אין מניעה לנהיגה ברכב פרטי, כי אז מן הראוי שתבוצע בדיקה פרטנית מרחיבה יותר, עת הינם מבקשים לשלול גם את רישיונו הציבורי של אדם במצבו של המערער כאמור, וכל זאת מבלי להקל ראש בכל השיקולים הקיימים בהחמרת המדדים לנוהג ברכב ציבורי להבדיל מנוהג רכב פרטי. רק בחינה זהירה של נתוניו האישיים של כל מערער, יכולה להביא למסקנה ולפיה הוא יכול או שאינו יכול לנהוג רכב ציבורי.

 

34. אין בכל האמור לעיל כדי להתערב בדרך כלשהי במסקנותיהם האפשריות של רופאי המרב"ד או ועדת הערר, בבואם לקבוע האם אדם כלשהו כשיר או לא כשיר לנהוג ברכב, אלא אך לציין בפניהם את הדרך הנכונה בה יש לילך עת נבדק עניינו של חולה במחלת כליות הנזקק להמודיאליזה, על הצורך מחד בבחינת עניינו על ידי ועדה ובה חבר אחד לפחות שהינו מומחה בתחום הנפרולוגי, ככל הניתן ועל הצורך בהפניית עורר שכזה לבחינת נפרולוג, שייבחן בין היתר הוא עצמו או באמצעו מבחנים שייערכו ע"י מומחים נוספים מהו מצבו הקוגניטיבי והסנסו-מוטורי באופן פרטני, במיוחד כאשר הינו מצביע על חוו"ד מומחה בתחום הסבור אחרת מרופא המרב"ד, והכל על מנת לבחון את יכולתו לנהוג ברכב בכלל, הן פרטי והן ציבורי, על ההשלכות העלולות להיות לקושי קוגניטיבי וסנסו-מוטורי שיימצא, על עצם הנהיגה.

 

סוף דבר

35. הערעור מתקבל. עניינו של המערער יוחזר אל ועדת הערר לדיון נוסף בפני הרכב ועדה שונה משני הרכבי הועדה הקודמים. בוועדה יהיה ככל הניתן חבר אחד לפחות שהינו מומחה בתחום הרפואה הפנימית. הוועדה תבחן את עניינו של המערער פרטנית, ותפנה אותו לשם כך לבדיקה נפרולוגית ו/או אחרת שתתבצע על ידי מומחה מטעמה. במסגרת זו תיבחנה ההשלכות הקוגניטיביות והסנסו-מוטוריות של ההמודיאליזה על המערער פרטנית. הוועדה כמובן רשאית לאחר מכן להגיע להחלטה כמיטב הבנתה בכל הקשור עם עררו של המערער.

 

המשיבים יישאו בהוצאות המערער בסך 10,000 ₪.

 

המזכירות תעביר עותק פסק הדין בדואר לצדדים.

 

 

 

 

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ו, 11 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ