על הסכמי גירושין, מזונות קטינים ותניות שיפוי - ביה'ד הגדול

בפנינו שני ערעורים מנוגדים - של קטינה באמצעות אמה מזה ושל אביה מזה - על החלטת ביה"ד האזורי בחיפה מיום ז' כסלו תש"ע (24.11.2009), אשר בה חייב ביה"ד את האב לשלם להשלמת מזונות הקטינה שהיא כיום בת למעלה מגיל 17 שנה, סך של 500 ש"ח לחודש, החל מיום 1.10.09 ועד הגיע הקטינה לגיל 18 שנה. כן החליט ביה"ד האזורי כי האב זכאי להגיש תביעה לשיפוי נגד האם של הקטינה.

כמו כן בפנינו בקשת רשות ערעור של הקטינה באמצעות אמה על החלטה מאוחרת יותר של בית הדין האזורי מיום ה' טבת תש"ע (22/12/2010), בה החליט ביה"ד כי על האם לשפות את האב על כל סכום שישלם עבור מזונות הבת.

בעלי הדין אינם פנים חדשות בערכאות המשפטיות השונות. ההליכים המשפטיים בענין מזונות הבת החלו לפני כ-16 שנה. הפרק הראשון הסתיים כעבור כשנה בפסק דין למזונות ובהמשך לו בהסכם גירושין כולל. כעבור כתשע שנים של רגיעה החל הפרק השני שטרם הסתיים. פתרונו אינו נראה באופק, וחוששנו - על פי תוצאותיו של פסק דין זה - שפרק שלישי עומד לפתחם של הורי הקטינה. הענין נדון בכל הערכאות האפשריות: בית הדין הרבני האזורי, בית המשפט לעניני משפחה, בית המשפט המחוזי, בית הדין הרבני הגדול, בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שוב בית הדין הרבני האזורי ועתה ביה"ד הגדול, ועוד היד נטויה.

מהחומר שבפנינו עולה כי ענין מזונותיה של הבת, ילידת 30.7.93, נדון לגופו בבית הדין הרבני האזורי בחיפה בסוף שנת 1993 ובתחילת שנת 1994. לאחר שבית הדין עמד אז על צרכי הקטינה והכנסות ההורים, ניתן ביום כ"ו שבט תשנ"ד (7.2.94) פסק דין שבו חוייב האב לשלם סך 500 ש"ח לחודש לקטינה עבור מזונותיה הקבועים. היה זה בעת שהאם והקטינה התגוררו בדירה שהיתה רשומה על שם האב. ביום ז' ניסן תשנ"ה (7.4.95) חתמו הורי הקטינה על הסכם גירושין ובו הסדירו את כל הענינים התלויים ועומדים ביניהם, ולרבות: החזקת הילדה, מזונות הילדה, ועניני רכוש וממון. במסגרת הסכם הגירושין התחייבה האם לשאת במזונות הילדה, מדורה וכל צרכיה. כמו כן הוסכם כי האב מעביר את חלקו בדירה לבעלות האם כתשלום מראש עבור דמי מזונות הילדה, עד הגיעה לגיל 18 שנה. האם הצהירה והתחייבה כמו כן כי באפשרותה למלא אחר כל צורכי הילדה מכל סוג, והיא התחייבה לשאת גם בצרכי הבת שיידרשו מעבר להיקף התחייבות האב על פי ההסכם.

הסכם הגירושין כלל תניית שיפוי ועל פיו התחייבה האם לשפות את האב אם תוגש נגד האב תביעה למזונות הילדה, הן בשם האם והן בשם הילדה. עוד התחייבה האם לשלם לאב עם הגשת תביעה למזונות הבת כאמור, מחצית של ערך הדירה, אשר על פי ההסכם הועברו כל הזכויות בה אל האם, כפי שהדירה תוערך בשעת הגשת התביעה, זאת ללא קשר לכל הסעדים האחרים שינקוט האב.

במשך מספר לא מבוטל של שנים, כתשע במספר, קיימו הצדדים את הסכם הגירושין כלשונו. לקראת סוף שנת 2003 הגישה האם בשם הקטינה תביעה למזונותיה לבית המשפט לעניני משפחה בקריות (תיק תמ"ש 15890/03). התביעה נמחקה על הסף לאחר שבית המשפט שוכנע על פי בקשת האב (בתיק בש"א 613/04) כי בנסיבות הענין מסורה סמכות השיפוט בתביעה עצמאית של הבת למזונתיה לבית הדין הרבני. בית המשפט הטעים כי "כב' ביה"ד הרבני הכריע בעבר במזונות הקטינה, עפ"י תביעה אשר הוגשה בפניו על ידי אם הקטינה לפסיקת מזונתיה היא ומזונות הקטינה. מששקל בית הדין הנכבד את הסוגיה, הפעיל את שיקול דעתו, ופסק מזונות קטינה, בנפרד ובנבדל ממזונות האם - הרי מכח כלל ההמשכיות, מן הראוי לשוב ולפנות לבית הדין גם בעתיד בסוגיית מזונות הקטינה". ערעור שהוגש על החלטת בית המשפט לעניני משפחה נדחה ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ 545/04). בשלב זה הגישה הבת את תביעתה למזונות לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, אך התביעה נדחתה לאור האמור בהסכם הגירושין. בפסק דין מיום י"ד כסלו תשס"ו (15.12.2005) נאמר בין היתר:

"לאחר שמיעת טו"מ הצדדים ועיון בחומר שבתיק ובסיכומי ב"כ הצדדים נראה לביה"ד כי האב שילם למפרע (צ"ל: מראש; צ' א') לאם עבור מזונות הבת בהעבירו את זכויותיו בדירה ע"ש, וכן האם היתה מודעת למחיבותה לפרנס ולכלכל את הבת.

וע"כ מחליט ביה"ד: שההסכם הנ"ל בתוקפו והתביעה נדחית."

ערעור על פסק דין זה נדחה ברוב דעות ע"י בית הדין הגדול והקטינה עתרה לבג"ץ (בג"ץ 8489/06 פלונית נ. מדינת ישראל ואח'). בפסק דין קצר שניתן בעתירה, ביום י"ב באדר ב' תשס"ח (19.3.08), נקבע:

"בעלי הדין מסכימים כי עומדת לעותרת זכות למזונות מאביה, המשיב 3.

אשר להיקפם של המזונות המגיעים, מוסכם על הצדדים כי הענין ידון בתביעה שתוגש על ידי העותרת לבית הדין האזורי בחיפה.

לבית הדין האזורי נתון שיקול דעת אם למנות לעותרת אפוטרופוס לדין (השוו בג"צ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני) , פד"י נח(2) 550, 562-3). לכל צד שמורות מלוא טענותיו."

רק כארבעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין הנ"ל, ולטענת האב היה זה בגלל שהבת שהתה עד אז במוסד מחוץ לבית האם, הוגשה תביעת הבת למזונותיה ושוב באמצעות אמה. מעיון בפרוטוקולים של ביה"ד האזורי נראה שלא נשקלה האפשרות למנות לבת אפוטרופוס לדין שייצג אותה בהליך התביעה למזונותיה.

מהחומר שבפנינו עולה עוד, כי במשך השנים היו עליות ומורדות בכל הקשור ליחסים שבין הבת לבין כל אחד מהוריה בנפרד. הדו"חות הסוציאליים שבפנינו מציגים תמונה קשה של ילדה ששהתה לאורך תקופות במוסדות מחוץ לבית האם, שהיתה ונשארה המשמורנית שלה מבחינה משפטית. כמו כן נראה, שהיו תלונות במשטרה הן של האם נגד הילדה והן של הילדה נגד האם על אלימות פיזית ומילולית. הילדה הוגדרה כנערה בסיכון ורשויות הרווחה נדרשו למעורבות בחייה תוך קשר עם כל אחד משני ההורים, אם כי לא באותה דרגה של אינטנסיביות.

בנימוקי דעת הרוב בהחלטה נשוא הערעור נאמר, כי גם אם עומדת לקטינה הזכות לתבוע מזונות מאביה, אין לחייב את האב על מזונות לשעבר אלא רק על העתיד. נימוק זה בוסס על דעת המיעוט של הרה"ג שלמה דיכובסקי בפסק הדין שניתן בגלגול הקודם שבו נידון ענינים של הצדדים שבפנינו בבית הדין הרבני הגדול. הרב דיכובסקי הסביר כי "את מזונות העבר לא ניתן לתבוע משום שהאם התחייבה לפרנס את הבת והבת בפועל התפרנסה ע"י אמה". לענין היקף המזונות, כתב בית הדין האזורי, בנימוקי דעת הרוב, בהחלטה נשוא הערעור:

"מכיון שמדובר כאן במזונות של קטינה מעל גיל שש שהם בבחינת צדקה מדינא דגמרא וגם לפי תקנת הרבנות הראשית יש דעות לכאן ולכאן בפד"ר שונים מה תוקף בתקנה, האם הוא חיוב ממוני גמור או כעין צדקה; עיין בפד"ר ד' עמ' 3, ובחלק י"א עמ' 210-214.

א"כ ברור שיש להפעיל כאן את הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה ביתר שאת, והיות ויש כאן מחלוקת חשבונאית סבוכה כמה שלם האב מראש עבור מזונות הקטינה, והיות והכספים הנ"ל לא נאבדו לגמרי מן העולם והם מגולמים כיום בדירה השניה שרכשה האשה בזכרון יעקב.

והיות ולפי כללי הצדק הטבעי אין לחייב את האב בכפל תשלומים אם אכן תחשיביו נכונים.

אי לכך בתור פשרה מחליט ביה"ד שעל האב לשלם לקטינה סך 500 ש"ח לחודש החל מיום 1.10.2009, ועד הגיעה הקטינה לגיל 18."