עבריין מין שהורשע בשלום זוכה במחוזי מחמת הספק

השופט נועם:

הערעור

1.לפנינו ערעור על הכרעת-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' לומפ) בת"פ 15753-11-10, מיום 12.9.12. בהכרעת-הדין הורשע המערער בעבירה של מעשה מגונה – לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק) וזוכה מעבירת שיבוש הליכי משפט – לפי סעיף 243 לחוק. בגזר-דין שניתן ביום 12.12.13, לאחר הגשת תסקיר משירות המבחן ודו"ח בדבר הערכת מסוכנות, נידון המערער לשלושה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ולשישה חודשי מאסר על-תנאי. הערעור מופנה נגד הכרעת-הדין בלבד.

האישום בבית-משפט קמא

2.בכתב-האישום, שהוגש ביום 3.10.10, יוחסו למערער שתי עבירות של מעשה מגונה – לפי סעיף 348(ג) לחוק, ועבירת שיבוש הליכי משפט – לפי סעיף 243 לחוק. על-פי הנטען בכתב-האישום, ביצע המערער עבירות של מעשה מגונה, בשתי הזדמנויות, בעת שביקר בבריכת שחייה בבית חינוך עיוורים בירושלים (להלן – הבריכה).

על-פי כתב-האישום, האירוע הראשון התרחש ביום 5.3.09. נטען, כי המערער שחה לעברו של ש' (שהיה קטין כבן 16), נגע בגופו "וניסה להזיז את ידיו לכיוון בטנו של ש'". עוד נטען כי ש' התנגד, ואמר למערער כי הוא "רוצה פרטיות", אך המערער ניסה להחדיר את ידו אל מתחת לבגד הים של ש'. בנוסף נטען, כי לאחר ש-ש' הדף את ידיו של המערער וקרא לעזרת חבר שעִמו הגיע לבריכה, הציג עצמו הנאשם בכזב בשם צביקה כהן, אמר לשניים כי הוא הולך לחדר הסאונה אך עזב את שטח הבריכה מספר דקות לאחר מכן.

האירוע השני שיוחס למערער בכתב-האישום, אירע על-פי הנטען ביום 12.3.09. בכתב-האישום נטען, כי באותו מועד הבחין המערער בקטין כבן 13, שזהותו אינה ידועה למאשימה (להלן – הקטין) שוחה בבריכה. עוד נטען, כי בעת ובמקום האמורים "ניגש המערער לקטין, נגע בו והכניס את ידו לתוך בגד הים של הקטין", כי המערער חדל ממעשיו לאחר ששם לב כי נערים אחרים (להלן – הנערים) מבחינים במעלליו ומזעיקים את המציל, וכי בהמשך רץ למלתחות וברח ממתחם הבריכה. בנוסף נטען, כי ביום 19.3.10, הבחינו ש' והנערים בנאשם בבריכה, והזעיקו את עובדי המקום אשר עיכבו את המערער עד להגעת המשטרה; וכי המערער הציג עצמו בפני עובדי הבריכה בכזב בשם צביקה כהן וניסה להתנגד לעיכובו.

3.בתשובתו לאישום בערכאה הדיונית, הציג המערער למאשימה ראיות לטענת אליבי (במקום אחר הייתי) בעניין האישום הראשון. הוא הציג אישור, כי לא היה בארץ מיום 3.3.09 ועד ליום 8.3.09. על-רקע הצגת הראיה האמורה, חזרה בה המאשימה מהאישום שיוחס למערער בכל הנוגע לאירוע מיום 5.3.09, והלה זוכה מעבירת המעשה המגונה באירוע הראשון. בהמשך תשובתו לאישום כפר המערער במיוחס לו בכתב-האישום, טען כי הוא אינו האדם שביצע את המעשים המתוארים בכתב-האישום וכי מדובר בטעות בזיהוי. בנוסף טען, כי אמנם הודה במשטרה בביצוע מעשים מגונים, אך ההודאה לא ניתנה מרצון חופשי אלא כתוצאה מלחץ שהופעל עליו. לדבריו, הוא הודה היות שנאמר לו על-ידי החוקר שאם יודה ישוחרר ממעצר, ואם לא יודה – ימשיך לשהות במעצר. הוא הסביר, כי היה נתון במצב נפשי קשה, כי מסר הודאה כללית בעקבות הבטחת החוקר לשחררו מהמעצר, כי החוקר הדריך אותו מה לומר בהודעתו, וכי הדברים שנרשמו באמרותיו אינן מילותיו שלו, אלא הוכתבו לו על-ידי החוקר. המחלוקת המרכזית שבה נדרש בית-משפט קמא להכריע התמקדה בשאלת זיהויו של המערער כמי שביצע את המעשים ובסוגיית קבילות אמרותיו בחקירה המשטרתית.

4.כאן המקום להקדים ולציין, כי רשויות החקירה והתביעה היו מודעות לפרטיו של נפגע העבירה באירוע השני נושא ההרשעה; וכי הרשעתו של המערער בביצוע העבירה נעשתה מבלי שאותו ילד נחקר, וממילא מבלי שנמסרה גרסתו בבית-המשפט, בין בעדות או בין באמצעות חוקר ילדים. בהקשר זה ציינה ב"כ המשיבה בערעור, כי אין לה הסבר למחדל זה, שהִנו בבחינת תקלה חמורה.