פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

השופטת (בדימוס) לאה גליקסמן

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי באר שבע (השופט יעקב אזולאי ונציגי הציבור מר חיים גולן גוטין ומר יוסף כהן; ב"ל 64041-11-21), בגדרו נדחתה תביעת המערער להכיר בתאונה שאירעה ביום 22.6.2021 (להלן – התאונה) כפגיעה בעבודה, ונקבע כי המערער לא הוכיח כי התאונה התרחשה עת היה בדרכו לעבודה.

    

2. המערער, עורך דין במקצועו, מתגורר ביישוב XXX. משרדו של המערער מצוי באזור התעשייה בXXX, ברח' XXX. לטענת המערער, ביום 22.6.2021 נסע לעבודתו באופניים, כיוון שרכבו היה מושבת במוסך. בדרכו למשרדו פגעה מונית באופניים, וכתוצאה מכך הוא נפל מהאופניים ונחבל. בטופס התביעה נטען כי בתאונה נפגעו מרפק וגב תחתון.

    

3. בטרם נסקור את ההליך ופסק דינו של בית הדין האזורי נציין כי במסגרת הטיעון לפנינו הבהירה ב"כ המשיב (להלן – המוסד) כי המוסד אינו חולק על כך שביום 22.6.2021 נפגע המערער בתאונה עת רכב על אופניו. מכאן, שהמחלוקת היא האם המערער נפגע בדרכו לעבודה, כגרסתו, או בעת שהיה בפעילות שאינה קשורה לעבודה.

   ההליך בבית הדין האזורי

4. מטעם המערער העידו המערער; מר מוטי אוחנה (להלן – מוטי) שהיה עד לתאונה; ומר נמרוד מואטי (להלן – נמרוד), אב הבית בבניין המשרדים שבו מצוי משרדו של המערער. מטעם המוסד העיד מר עופר זינגבוים, נהג המונית שעל פי הנטען פגע במערער (להלן – נהג המונית).

    

5. לגרסת המערער בתצהירו, כשבוע קודם לתאונה, אירעה תקלה ברכבו, ולכן רכבו היה מושבת במוסך. בתחילה קיבל רכב חלופי, ולאחר מכן שכר רכב. את הרכב השכור החזיר, שכן היה צפוי שיקבל את רכבו מהמוסך.

   ביום 22.6.2021 עת יצא מביתו עם אופניים לכיוון העבודה נפגע בתאונה, תוך כדי כך שחצה מעבר חצייה והועף על ידי מונית "אשר שעטה בכביש". הוא היה לבוש בבגדי עבודה (מכנס ארוך אלגנטי, חולצה מכופתרת וכפכפים). במקרים רבים הוא נוהג להגיע עם כפכפים לעבודה, לצורך הנוחות, כפי שהעיד אב הבית, נמרוד, בהודעתו לחוקר המוסד. המערער הדגיש בתצהירו כי משרדו ממוקם בXXX בXXX בבניין הראשון (רח' XXX), ובניין זה הוא הקרוב ביותר ליישוב XXX שבו הוא מתגורר; הוא יצא ליום עבודה שגרתי מביתו (XXX, XXX) בשעה 8:15 לערך לכיוון משרדו בXXX. בדרכו לכניסה הראשית של XXX, שם קיימת מנהרה סמוך לצומת היציאה כאשר חצה מעבר חצייה פגעה בו מונית.

   באשר להשתלשלות האירועים לאחר התאונה העיד המערער בתצהירו כי את התאונה ראה תושב XXX, מוטי, שהגיע ברכב טנדר גדול לאחר שנפגע על ידי המונית. מוטי שאל אותו לאן לקחת אותו והוא השיב לו שהוא צריך להגיע למשרד. מוטי העלה אותו ואת אופניו לטנדר והוריד אותו בכניסה למשרד. לאחר מכן הלך לאב הבית, נמרוד, אשר שם לו יוד ואף ניסה לחבוש את הדם בתחבושת. לאחר מכן נכנס למשרד להתחיל את יום העבודה. משלא חש בטוב, פנה לנמרוד, ונסע ברכבו של נמרוד לקופת חולים. כתוצאה מהתאונה נפגע פגיעות משמעותיות שגורמות לו סבל וירידה בתפקוד.

    

6. מוטי העיד בתצהירו כי ביום 22.6.2021 נכנס ליישוב XXX מהכניסה הראשית, וראה תאונת דרכים של רוכב אופניים עם נהג מונית (נהג המונית פגע ברוכב האופניים והעיף אותו באוויר). הוא עצר את הטנדר שבו נהג. בטנדר היו מספר אנשים שבאו לקנות ממנו אופנוע באותו יום. הוא ניגש לרוכב האופניים, שהיה שרוע על הכביש, וראה שהוא מכיר את המערער. הוא שאל את המערער אם להזמין אמבולנס, והמערער ביקש ממנו לעזור לו לקום. לאחר שסייע למערער לקום, המערער ביקש ממנו לשים את האופניים בטנדר מאחור. לאחר מכן, המערער ביקש שיסיע אותו למקום עבודתו שנמצא בסמיכות לXXX, ברח' XXX, שכן היה לטענתו בדרך לעבודה. הוא נענה לבקשתו, אולם הסביר לו שקודם עליו לעבור בביתו לקחת מפתח. לאחר שלקח מפתח הוריד את המערער בכניסה לבניין ברח' XXX.

    

7. נמרוד העיד בתצהירו כי הוא משמש בתפקיד אב הבית בבניין ברח' XXX. אין לו היכרות קודמת עם המערער, מלבד היכרות כשוכר משרד בבניין בקומת הקרקע; ביום 22.6.2021 הגיע המערער למשרדו שנמצא גם כן בקומת הקרקע, והיה לו דם בכף הרגל. הוא שם לו יוד והביא לו תחבושת, והמערער אמר שהוא הולך למשרד לעבוד; בחלוף מספר דקות הוא חזר למשרדו ואמר שכואב לו, וביקש ממנו את רכבו. זכור לו שבאותה תקופה רכבו של המערער היה מושבת במוסך בשל סוללה היברידית שהיתה מקולקלת; מספר ימים קודם לכן השאיל למערער לפחות פעם אחת את הרכב כדי להוציא את הילדים בצהרים מבית הספר כי רכבו של המערער היה במוסך; מספר חודשים לאחר מכן הוא נחקר על ידי חוקר המוסד לביטוח לאומי; לנוכח העובדה כי משרדו של המערער ממוקם בכניסה לבניין יוצא לו לראות אותו יחסית הרבה. לא תמיד המערער מגיע לעבודה עם בגדי עורך דין, והיו פעמים שהיה מגיע גם בלבוש לא רשמי ואפילו עם בגדים קצרים לעבודה.

    

8. כאמור, בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער. להלן, נפרט את הנימוקים לקביעתו.

    

9. בית הדין האזורי ציין בפסק הדין כי תחילה סבר שהיה מקום למינוי מומחה רפואי לבירור הקשר הסיבתי בין עבודתו של המערער לבין האירוע התאונתי מיום 22.6.2021. אולם, בחינה מעמיקה של התשתית העובדתית והגרסאות שהיו לפניו, הותירו ספק, ובסופו של יום הגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה.

    

10. בית הדין האזורי פירט את גרסת המערער והעד מטעמו, מוטי, בחקירה נגדית. על פי עדותו של המערער הרכב שפגע בו העיף אותו באוויר. על פי עדותו של מוטי, המערער עף באוויר, ולאחר מכן ירד מרכבו, וראה את המערער שרוע על הרצפה שותת דם, מבולבל. בית הדין קבע כי בהינתן חומרת התאונה כפי שתוארה על ידי המערער ומוטי, ניתן היה לצפות כי בזמן אמת היו נקראים למקום בדחיפות ניידת משטרה ואמבולנס. כשנשאל מוטי מדוע לא הציע למערער להסיעו לקופת חולים השיב כי הציע לו, וכן הציע לו שיזמין אמבולנס, אולם המערער לא רצה אלא ביקש ממנו לקחת את האופניים ולהסיעו לעבודה. גרסת המערער נמצאה בלתי קוהרנטית ויש קושי לקבלה, בפרט לנוכח העובדה שהמערער אישר בחקירתו כי באותו יום לא היו קבועות פגישות ביומנו. כך, ככל שהתרחש האירוע התאונתי כפי הנטען על ידו, יש לתמוה מה היה כה נחוץ וחשוב למערער להגיע למשרדו באותו בוקר. גם עדותו של מוטי שלפיה ראה את המערער שרוע על הרצפה, שותת דם ומבולבל מעוררת ספק, לנוכח העובדה שלאחר האירוע מוטי בחר קודם לנסוע לביתו ולקחת מפתח ורק לאחר מכן לקח את המערער לפי בקשתו למקום עבודתו.

    זאת ועוד. לנוכח תיאור האירוע התאונתי מצופה היה כי ייגרם נזק ממשי לאופניים. אולם, לא נטענה כל טענה כזו ואף לא צורפו כל ראיות בקשר לכך. כל שנטען הוא שמוטי הניח את אופני המערער ברכבו. בהקשר זה יש סתירה בגרסאות ביחס למקום שבו אוחסנו האופניים: לגרסת המערער, הוא ביקש ממוטי להשאיר את האופניים ב"אופני החלוץ". לפי גרסתו של מוטי, הוא פרק את האופניים במחסן ביתו, עד אשר המערער הגיע לקחתם.

     

11. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי יש לדחות את התביעה גם מטעמים אלה, המעוררים תמיהה ומכרסמים בגרסת המערער:

    1. העובדה שהמערער השתהה בדיווח למשטרה על האירוע התאונתי ודיווח עליו למעלה מחודשיים לאחר התרחשותו, רק ביום 30.8.2021.

    2. המערער אישר בעדותו כי לא הגיש תביעה לחברת הביטוח במסגרתה בוטחה המונית.

    3. המערער נפגע בעבר בתאונות עבודה והגיש למוסד תביעות להכרה בפגיעה בעבודה. על רקע עברו של המערער, כמו גם העובדה שהוא עורך דין המתמחה לפי דבריו בין היתר בתחום רשלנות רפואית ובנזיקין, קשה לקבל את העובדה שהמערער לא ציין בפני רופאיו בהזדמנות הראשונה שבה פנה לטיפול רפואי כי נפגע בתאונה בדרכו לעבודה. זאת ועוד. גם בהזדמנויות נוספות שבהן פנה לטיפול רפואי בסמוך לאחר התאונה לא ציין כי מדובר בתאונה שהתרחשה בדרכו לעבודה.

    4. בטופס התביעה להכרה בפגיעה בעבודה ציין המערער כי האיברים שנפגעו הם גב תחתון ומרפק ימין. על פי התיעוד הרפואי, המערער התלונן על כאבים באיברים אלה שנים רבות עובר לתאונה וזאת עקב אירועים חבלתיים אחרים משמעותיים הנעוצים בעברו.

        

12. בית הדין האזורי סמך קביעתו במידה רבה על עדותו של נהג המונית שעל פי הנטען פגע במערער. בית הדין האזורי ציין כי על פי הודעתו במשטרה של נהג המונית שנטען כי פגע במערער, לאחר שעבר את אזור הפגיעה הנטענת ראה במראה רוכב אופניים נופל מאופניו ועצר כדי לסייע לו, ורק אז נודע לו כי המערער נפגע; הוא בוודאות לא פגע במערער חזיתית, וסבר שפגע בו ברכבו עם הגלגל, אולם לא נמצא כל סימן לפגיעה ברכבו. בהודעתו לחוקר המוסד העיד נהג המונית כי לא שמע קול חבטה. בעדותו בבית הדין העיד נהג המונית כי במצלמה הקדמית המותקנת ברכבו המערער לא נראה בשום מקום. זאת ועוד. הן בהודעתו לחוקר המוסד והן בחקירתו בבית הדין העיד נהג המונית כי המערער לבש מכנסי ספורט צמודים בצבע שחור וחולצה ספורטיבית, תוך שציין כי מדובר בלבוש התואם רוכב אופניים ולא בגדי ספורט רגילים. בניגוד לטענת המערער כי נעל כפכפים, נהג המונית הבהיר בעדותו בבית הדין כי המערער היה לבוש בחליפת ספורט ובנעלי ספורט.

     

13. בית הדין הוסיף וקבע כי השתכנע ש"גרסתו של זינגבוים עדיפה על גרסתו של התובע, וניכר מעדותו של זינגבוים כי התובע היה במהלך פעילות ספורטיבית של רכיבה באופני ספורט, ונשא בקבוק מים"; לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע אין לקבל את עדותו של נהג המונית, בשים לב להלימה בין הודעתו לחוקר המוסד לבין עדותו בחקירה נגדית באשר לאופי לבושו של המערער ביום התאונה, וכי המערער לא היה בדרכו לעבודה כי אם באמצע פעילות ספורטיבית.

     

14. בית הדין האזורי קבע כי יש להעדיף את עדותו של נהג המונית אשר אינו בעל אינטרס בהליך, כי המערער היה בעת ביצוע פעילות גופנית ולא בדרך לעבודה. עדותו של המערער לא הותירה רושם מהימן, ואותות האמת לא ניכרו בעדותו של המערער והעד מטעמו; גרסאותיהם המתחלפות של המערער ומוטי ביחס לשאלה האם המערער היה בדרכו לעבודה, מקשות להעדיף את הגרסה שבה אוחז המערער כמסד להכרעה; בנוסף, אין לתת משקל רב לעדים שהעידו מטעם המערער, בשל היכרותם הקודמת עם המערער. בנוסף, אין מקום לתת אמון בגרסתו של המערער לנוכח תמיהות נוספות שעולות מהנסיבות אותן תיאר, כמפורט להלן:

    1. האופניים שבהם נפגע המערער הם אופני שטח ולא אופניים המיועדים לנסיעה עירונית, ואף לדבריו זו הפעם הראשונה שהוא רכב על אופניו לעבודה;

    2. דברי המערער כי לבש מכנס ארוך, חולצה מכופתרת וכפכפים מעוררת תמיהה, שכן לא מדובר בלבוש מתאים לרכיבה על אופניים ובטח לא ביום קיץ. מאידך, נמרוד העיד כי למיטב זכרונו המערער לבש מכנס קצר, ובניגוד לדברי המערער היו מקרים שבהם המערער הגיע לעבודה עם בגדים קצרים;

    3. גם ההסבר כי שבוע עובר לתאונה אירעה תקלה ברכבו שהצריכה את המערער לפנות את הרכב למוסך ולהסתייע באופניו כחלופה אינה סבירה, שעה שהמערער עצמו הצהיר כי היה זכאי לרכב חלופי ובהמשך לרכב מושכר. אולם, עיון בחוזה השכרת הרכב מעלה כי הרכב הושכר רק יום לאחר התאונה הנטענת. לא ניתן על ידי המערער הסבר מדוע לא שכר את הרכב קודם לכן שכן לא הייתה כל מניעה לכך.

        

15. אכן מעדותו של נמרוד לחוקר המוסד עולה כי המערער הגיע למקום העבודה, אולם, זאת בשל כך שנזקק לרכבו של נמרוד, שכן על פי עדותו המערער "אחרי זה הוא היה צריך לקחת את הילדים או להחזיר אותם או להביא להם אוכל והוא לקח את האוטו שלי". דברי נמרוד מתיישבים עם עדותו של המערער שלפיה בסמוך לשכירת המשרד נהג לעיתים לקחת את רכבו של אב הבית לצורך טיפול בבנותיו וביום התאונה שוב ביקש המערער את הרכב מאב הבית כדי לנסוע לקופת חולים. מניתוח הזמנים והגעת המערער למרפאה סביר יותר כי המערער נזקק לרכב והתמהמה עם הגעתו למרפאה, על מנת לקחת את בנותיו לבית הספר.

     

16. לסיכום קבע בית הדין האזורי כי מלבד עדותו של המערער, אין כל ראיה פוזיטיבית המלמדת כי המערער היה בדרכו לעבודה, והמערער לא עמד בנטל המוגבר הרובץ עליו בהיותו עורך דין עצמאי, ולא הובאה כל ראייה לתמיכה בגרסתו (כגון – יומן עבודה או התכתבות עם לקוחות שתשקף פעילות שהייתה מתוכננת בשעה שבה הגיע למשרד). המערער בהיותו עצמאי היה רשאי לקיים פעילות ספורטיבית ולהגיע למשרד בשעה מאוחרת, והמערער לא הוכיח כי היה מתייצב בעבודה מדי יום בשעה מסוימת. כמו כן, התיעוד הרפואי אינו תומך בגרסתו. בשל קשיי מהימנות ביחס לגרסת המערער ביחד עם התיעוד הרפואי ובהעדר ראיות אובייקטיביות, עת מנגד עדותו של נהג המונית הייתה קוהרנטית, תוך זה תיאר באופן פרטני כי המערער היה לבוש בגדי ספורט המתאימים לרוכב אופניים ותוך ציון העובדה כי הרים עבור המערער את בקבוק המים, ומדובר בפרט מוכמן המלמד על מטרת הנסיעה. על כן, דין תביעתו של המערער להידחות.

     

    טענות הצדדים בערעור

17. המערער טען כי ממכלול הראיות עולה כי יש לקבל את גרסת המערער, וניתוחו של בית הדין האזורי נשען על אדנים פגומים, כמפורט להלן: בית הדין הביע תמיהה על התאונה וחומרתה, בעוד שהתיעוד הרפואי מלמד על תאונה קשה ופגיעות באברי גוף רבים. מכל מקום, התרחשות התאונה לא הייתה שנויה במחלוקת, והשאלה שבמחלוקת היתה אם המערער היה בדרכו לעבודה אם לאו. על כן, גם אין רלוונטיות לנושא השכרת הרכב; בית הדין הביע תמיהה על כך שהמערער לא הגיש תביעה כנגד החברה שביטחה את המונית המעורבת בתאונה, בעוד שהדבר מתחייב מסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שכן במקרה של תאונת דרכים שהיא גם פגיעה בעבודה יש להמתין לקביעת דרגת הנכות על ידי ועדה רפואית; בית הדין לא נתן משקל לעדותם של מוטי ונמרוד שאין להם אינטרס בהליך, וכעולה מעדותו של מוטי היכרותו עם המערער היא שטחית ונובעת רק מהיותם תושבי אותו יישוב. מנגד, התעלם בית הדין האזורי מכך שלנהג המונית יש אינטרס, בהיותו נהג שכיר של בעל המונית, והוא עצמו העיד כי חשש בגלל הנזק לרכב, גם בשל העובדה כי היה נהג חדש והרכב היה חדש, וכאמור לא בבעלותו, ועדותו הייתה מבולבלת ומלאה סתירות; אין שום משמעות לכך שהמערער הגיש בעבר תביעת להכרה בפגיעה בעבודה; בית הדין האזורי התעלם מראיות חפציות, ובכלל זאת התיעוד הרפואי מיום האירוע שבו המערער תיאר את התאונה.

     

18. המערער הוסיף וטען כי אין יסוד לקביעתו של בית הדין האזורי כי עסק בפעילות ספורט, גם בשל כך שהיה לבוש בבגדי עבודה אלגנטיים (מכנסיים ארוכים וחולצה מכופתרת) ולא בבגדי ספורט, למעט כפכפים; אין זה סביר לעשות פעילות ספורטיבית עם כפכפים; בנוסף, אין זה סביר שהמערער עסק בפעילות ספורט בשעות החמות; גם אם אין למערער פגישות, הוא צריך להגיע למשרד לבוש בצורה מכובדת, שכן יש סיכוי שלמשרד ייכנסו גם לקוחות חדשים. המערער הרשה לעצמו להגיע לעבודה עם כפכפים כי הוא יושב מאחורי שולחן.

     

19. אשר לעובדה שעל פי התיעוד הרפואי המערער לא ציין כי נפגע בתאונה בדרך לעבודה, נטען כי כעולה מעדותו של המערער מה שעניין אותו מיד לאחר התאונה היה להגיע לעבודה, וגם בהמשך רצה רק לטפל בעצמו ולא הכין את הקרקע להגשת תביעה. שכן, המערער לא חשב כי התאונה תשפיע על ההתנהלות היום יומית שלו, ורק בשלבים מאוחרים יותר הבין שלפגיעה בתאונה יש השלכות על תפקודו; העובדה שהמערער לאחר התאונה ביקש להגיע למשרדו מעידה כי היה בעת התאונה בדרכו לעבודה.

     

20. אשר לעדותו של נהג המונית טען המערער כי יש סתירות בעדותו לעניין התקנת מצלמה ברכבו, עת בהודעתו לחוקר המוסד העיד כי לא היו לו מצלמות ובעדותו בבית הדין העיד כי הייתה מצלמה; מעדותו עולה כי לא זכר פרטים שונים בקשר לתאונה, ועל כן יש להטיל ספק בדברים שלטענתו הוא זוכר.

     

21. המוסד טען כי הערעור כולו סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, ואין הצדקה לחרוג מהכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי, שהן מנומקות ומפורטות, ולא נפל כל פגם במסקנתו; גרסת המערער ועדיו הייתה מלאת סתירות; המערער לא הציג ראייה אובייקטיבית לגרסתו; אל מול גרסת המערער עומדת גרסתו הקוהרנטית של נהג המונית, שאין לו אינטרס בהליך; בהתאם לפסיקה, ניתן משקל משמעותי לאנמנזה הרפואית ממועד האירוע; בענייננו, התיעוד הרפואי אינו תומך בטענה המערער, ורק לאחר למעלה מחודש ימים, לאחר שבחודש הראשון היה המערער בחמש ביקורות רפואיות עקב התאונה, טען המערער כי נפגע בעבודה, ורק ביום 11.10.2021 הוצאה תעודה ראשונה לנפגע בעבודה. בהקשר זה ציין המוסד כי יש משקל לכך שהמערער הוא עורך דין, היו לו תאונות עבודה בעבר, וכמו כן על פי אתר האינטרנט של משרד רעייתו של המערער היא מתמחה בביטוח לאומי. יתר על כן. המערער הכחיש כי לאשתו ידע בתביעות כנגד המוסד, והתנהלות זו של המערער מעידה על חוסר אמינותו של המערער; העדר אמינות המערער בא לידי ביטוי גם בגרסאות השונות על הלבוש וכן עדותו המתחלפת לעניין מזג האוויר באותו יום; על פי עדותו של נהג המונית המערער לבש בגדי ספורט לרבות נעלי ספורט, וכדבריו לבש בגדים של "רוכב אופניים ולא בגדי ספורט רגילים", ומכאן יש להסיק כי בעת התרחשות התאונה המערער עסק בפעילות ספורטיבית; לגרסת המערער קיבל רכב שכור לפני התאונה והשיב אותו, בעוד שעל פי חוזה השכרת רכב הרכב הושכר יום לאחר התאונה; מלבד עדותו של המערער אין כל ראייה אובייקטיבית התומכת בגרסתו כי היה בדרכו לעבודה, ובכלל זאת יומן עבודה, התכתבות עם לקוחות וכיו"ב המעידים על עבודה או צורך בעבודה ביום התאונה; המערער לא הוכיח כי הוא מתייצב בכל יום לעבודה בשעה סמוכה לשעה שבה התרחשה התאונה, ובהיותו עצמאי הוא יכול לקבוע את סדר יומו.

     

    הכרעה

22. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

     

23. אכן, כפי שטען המוסד, הערעור סב על קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי המערער לא הוכיח כי נפגע עת היה בדרכו לעבודה. נכון גם שככלל ערכאת הערעור נמנעת מלהתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, במיוחד אם הן מבוססות על התרשמותו של בית הדין האזורי ממהימנות העדויות שלפניו, אלא בנסיבות חריגות. כפי שיוסבר להלן, לטעמנו נסיבות המקרה הנדון מצדיקות התערבות בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. זאת, הן מחמת העובדה שקביעתו של בית הדין האזורי מבוססת על "עובדות" ו"תמיהות" שאינן רלוונטיות למחלוקת בהליך, והן מחמת שלטעמנו יש קושי במתן משקל כמעט בלעדי לעדותו של נהג המונית ובהסקת המסקנות מהעדויות שהיו לפני בית הדין האזורי.

     

24. כאמור, הן עצם התרחשות התאונה ביום 22.6.2021 במיקום שבו התרחשה והן השתלשלות האירועים לאחר מכן אינם שנויים במחלוקת. על פי כל העדויות, לרבות עדותו של נהג המונית שבית הדין האזורי הסתמך עליה, אין מחלוקת כי המערער רכב על אופניים ונפל מהם. כמו כן, אין מחלוקת כי לאחר מכן מוטי שנקלע למקום עם הטנדר שלו אסף את המערער ואת אופניו, והסיע את המערער למשרדו, לפי בקשתו. המערער עבד במשרדו פרק זמן מסוים, ובאותו יום פנה לטיפול בקופת חולים.

     

25. לנוכח העובדה שהתאונה והאירועים שלאחריה אינם שנויים במחלוקת, חלק ניכר מנימוקיו או תמיהותיו של בית הדין האזורי שהביאו לדחיית התביעה אינם רלוונטיים. נימוקים ותמיהות אלה היו עשויים להיות רלוונטיים אילו המחלוקת הייתה על עצם התרחשות התאונה או על השתלשלות האירועים לאחר התאונה, אולם אינם רלוונטיים בהתייחס לנקודת המחלוקת בהליך – האם התאונה אירעה עת המערער היה בדרכו לעבודה במשרדו או עסק בפעילות ספורטיבית. ונפרט:

    • אין רלוונטיות לכך שלא הוזמנו אמבולנס או משטרה לזירת התאונה, גם אם על פי תיאורו של המערער והעד מטעמו נסיבותיה חמורות, שכן כאמור עצם התרחשות התאונה אינו שנוי במחלוקת;

    • אין רלוונטיות לשאלה אם נגרם או לא נגרם נזק לאופניים, והעדר הלימה (על פי קביעתו של בית הדין האזורי) בין תיאור התאונה לבין העובדה שלא נגרם נזק לאופניים. שכן, לצורך הכרה בתאונה כפגיעה בעבודה די בכך שהמערער נפגע בתאונה בדרכו לעבודה ונזקק לטיפול רפואי, ולא נדרשת דרגת חומרה מסוימת של התאונה;

    • אין רלוונטיות לשאלה האם לאחר התאונה האופניים אוחסנו בביתו של מוטי עד שהמערער לקח אותם ממנו או אם מוטי העביר את האופניים לחנות החלוץ. נוסיף, כי גם אם המערער לא זכר את הפרטים בקשר לכך במדויק, משמדובר בעניין טפל למחלוקת העיקרית אין בסתירה זו כדי להביא למסקנה זו או אחרת בשאלה השנויה במחלוקת או במהימנות המערער;

    • משהתרחשות התאונה אינה שנויה במחלוקת, אין רלוונטיות לכך שהמערער השתהה בדיווח למשטרה על התאונה או שטרם הגיש תביעה לחברת הביטוח שבה בוטחה המונית;

    • העובדה שבאיברים שלטענת המערער נפגעו בתאונה (מרפק וגב תחתון) הייתה פגיעה בעבר כתוצאה מאירועים חבלתיים אינה רלוונטית לשלב זה של ההליך, אלא לשלב של קביעת דרגת הנכות כתוצאה מהתאונה על ידי הוועדה הרפואית, או ככל שלטענת המוסד אחד האיברים כלל לא נפגע בתאונה לשלב השני בהליך - מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפגיעה באותו איבר.

       

26. כאמור, בית הדין האזורי סמך קביעותיו על עדותו של נהג המונית, בשל כך שהוא נעדר אינטרס בהליך, לעומת המערער, וכן סבר שאין לתת משקל לעדים מטעם המערער, בשל ההיכרות המוקדמת שלהם עמו. קביעה זו מעוררת קושי, שכן כפי העולה מחקירתו הנגדית של נהג המונית ככל שהתאונה גרמה נזק לרכוש עליו לשלם השתתפות עצמית (פרוטוקול ע' 21, ש' 12), וכן אישר כי יש לחץ מסוים בכך שהיה מעורב בתאונה במונית חדשה שאינה בבעלותו (ע' 23, ש' 20 – 22). נהג המונית טען בהודעתו לחוקר המוסד כי לא פגע במערער וגם לא שמע כל חבטה, וכי לאחר שבדק את רכבו לא איתר פגיעה כלשהי (הודעה לחוקר, ע' 1 ש' 8 – 9), ובעדותו בבית הדין העיד כי על פי בדיקת מצלמה קדמית הוא לא פגע במערער (ע' 20, ש' 23 – 26). מעבר להשתתפות עצמית אם נגרם נזק, ככל שהייתה למערער פגיעת גוף עשויות להיות לכך השלכות. על כן, לא ניתן לומר שלנהג המונית אין אינטרס שגרסת המערער לגבי אופן התרחשות התאונה לא תתקבל.

     

27. בית הדין האזורי קבע כי המערער היה בפעילות ספורטיבית בעיקר על יסוד עדותו של נהג המונית כי המערער לבש בגדי ספורט ונעל נעלי ספורט וכי היה לו "בקבוק מים של ספורט", ואף ראה בכך שנהג המונית הרים למערער את בקבוק המים כי "מדובר בפרט מוכמן המלמד על מטרת הנסיעה". אולם, יש לציין כי בהודעה לחוקר המוסד שניתנה במועד סמוך יותר לתאונה לא זכר נהג המונית איזה נעלים נעל המערער (ע' 1, ש' 19). גם לעניין בקבוק המים בהודעה לחוקר העיד כי "אני כמעט בטוח שהיה לו על הגב תיק של ספורט קטן עם מים על הגב כי ראיתי שהמים עפו על הכביש כלומר הבקבוק מים עף על הכביש" (ע' 2, ש' 20 – 21), ואילו בעדותו בבית הדין העיד כי היה למערער בקבוק מים של ספורט "זה בוודאות כי אני הרמתי לו את הבקבוק מים והבאתי אותו" (ע' 22, ש' 20 -21). בהודעה לחוקר נהג המונית כלל לא הזכיר קיומה של קסדה, ואילו בעדותו בבית הדין ציין כי אולי המערער חבש קסדה. עוד יש לציין כי בשאלה אם היו מותקנות במונית מצלמות בהודעה לחוקר המוסד העיד נהג המונית כי לא היו מצלמות (נ/8, ע' 2 ש' 23), ובעדותו בחקירה נגדית העיד כי היו מצלמות במונית (ע' 22, ש' 9 – 11). מדברים אלה עולה כי אין הלימה מלאה בין הודעתו של נהג המונית לחוקר לבין עדותו בחקירה נגדית בבית הדין, ובמיוחד בשאלה אם המערער נעל נעלי ספורט או כפכפים. מעבר לכך, הצטיידות בבקבוק מים אינה מעידה בהכרח על פעילות ספורטיבית, והיא סבירה גם אם המערער רכב על אופניו מביתו למשרדו.

     

28. כאמור, אין מחלוקת כי לאחר התאונה המערער ביקש ממוטי לקחת אותו למשרדו, וסירב להצעתו לקחת אותו לטיפול רפואי או להזמין אמבולנס, וגרסה זו לא נסתרה. יתר על כן. גם בית הדין האזורי קבע כי המערער הגיע למשרדו לאחר התאונה. לטעמנו, העובדה שהמערער ביקש להגיע למשרדו מיד לאחר התאונה תומכת בגרסתו כי היה בדרכו מביתו לעבודה וכי זו הייתה מטרת נסיעתו מלכתחילה. שכן, אילו המערער היה מבקש להגיע למשרדו על מנת ליצור מצג שמדובר בתאונת עבודה, הרי שהיה ממשיך ביצירת המצג גם בפנייתו לטיפול רפואי ומדווח כי התאונה התרחשה בדרכו מביתו לעבודה. זאת ועוד. האופניים עליהם רכב המערער הם אופני שטח, ואילו רכב במסגרת פעילות ספורטיבית סביר להניח (גם אם לא בהכרח) כי היה עושה זאת בשטח, כפי שהעיד שעשה פעמים בודדות בעבר (ע' 12 ש' 29).

     

29. בית הדין האזורי קבע בפסק הדין כי המערער הגיע למקום העבודה וכעולה מהודעתו של נמרוד לחוקר המוסד "זה היה בשעות הבוקר 8:30 בערך. הוא הגיע לכאן וראיתי שיש לו פציעה עם דם ברגל ושהוא צולע. הוא בא אלי למשרד שאלתי אותו מה קרה ואמר לי פגעה בי מונית. הגשתי לו עזרה ראשונה, חבשתי אותו עם ערכת עזרה ראשונה שיש אצלי ואחרי זה הוא היה צריך לקחת את הילדים או להחזיר אותם או להביא להם אוכל והוא לקח את האוטו שלי". בית הדין האזורי קבע כי דברי נמרוד מתיישבים עם דברי המערער שתיאר כי בסמוך לשכירת המשרד "נהג לעיתים לקחת את רכבו של אב הבית לצורך טיפול בבנותיו וביום התאונה שוב ביקש התובע את הרכב מאב הבית כדי לנסוע לקופת חולים. מניתוח הזמנים והגעת התובע למרפאה סביר יותר כי התובע נזקק לרכב והתמהמה עם הגעתו למרפאה, על מנת לקחת את בנותיו לבית הספר".

    דעתנו שונה מהטעמים הבאים: ראשית, משהמערער הגיע למשרדו לאחר השעה 8:30 או אפילו מאוחר יותר, מדובר בשעה מאוחרת לתחילת יום הלימודים. בהקשר זה העיד המערער כי הוא לוקח את בנותיו לבית הספר בשעה 8:00 בבוקר, כך שברור הוא לא לקחת את רכבו של נמרוד כדי להסיע את בנותיו לבית הספר. שנית, לא הובאה שום ראייה והמערער גם לא נחקר האם נעזר ברכבו של נמרוד כדי להסיע את בנותיו. שלישית, גם אם המערער לקח את בנותיו מבית הספר באותו יום (ולא הובאה שום ראייה כי כך היה) ורק לאחר מכן הלך לקופת חולים, אין בכך כדי לאיין את העובדה שמיד לאחר התאונה הגיע למשרדו. רביעית, המערער העיד כי בשלב ראשון הלך לאחות (ע' 13 ש' 25) וכי אצל האחות היה בשעות הבוקר. סיכום הביקור משעה 17:00 שעליו כפי הנראה בית הדין האזורי הסתמך בקביעתו כי המערער התמהמה בפנייתו לטיפול רפואי הוא סיכום הביקור אצל רופא במרכז לרפואה יועצת, כך שאין הוא מעיד על השעה שבה המערער פנה לראשונה לטיפול רפואי.

     

30. אכן, בתיעוד הרפואי מיום התאונה וכן במועדים סמוכים לאחריה המערער לא ציין כי תאונת הדרכים אירעה בדרכו לעבודה. המערער הסביר בעדותו כי בשלב ראשון לא סבר שמדובר בפגיעה חמורה שיהיו לה השלכות בעתיד, וכן הסביר כי אין משמעות להשתלשלות האירועים כאשר מדובר בביקור אצל רופא מומחה, להבדיל מביקור אצל רופא משפחה שאותו יש ליידע על הנסיבות (ע' 14, ש' 27 – 30; ע' 15, ש' 3 – 9).

     

31. כידוע,

    "...הלכה פסוקה היא כי "בהוכחת אירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון...." [עב"ל (ארצי) 176/99 דניאל גרץ – המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.7.2002]. כמו כן, בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה.

    ראו גם: עב"ל (ארצי) 680/07 אנעאמה עבדאללה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.12.2008; עב"ל (ארצי) 295/06 קאסם מוחמד כעביה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.5.2007.

    אכן, מסמכים רפואיים ממועד הסמוך למועד הנטען בו התרחש האירוע התאונתי אינם חזות הכול ואינם יוצרים חזקה חלוטה כי האמור בהם מהווה את הגרסה הנכונה, ובית הדין יכול להגיע למסקנה שונה על יסוד מכלול הראיות בפניו, לרבות רישומים ממסמכים רפואיים ממועדים מאוחרים יותר, הודעות שנמסרו לחוקר המוסד לביטוח לאומי, ועדותם של המבוטח ועדיו [ראו: עניין אנעאמה]".

     

    עב"ל (ארצי) 949-11-11 רמונדה טויטו – המוסד לביטוח לאומי (8.12.2013).

     

32. לטעמנו, בנסיבות המקרה, העובדה שבתיעוד הרפואי לא מצוין כי התאונה אירעה בדרך לעבודה אינה שוללת את ההכרה בתאונה כפגיעה בעבודה. ראשית, הרציונל של ההלכה שלפיה יש משמעות לאנמנזה הוא שאדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לקבל טיפול רפואי מתאים. כך, כאשר אדם נפגע במהלך העבודה, נסיבות התאונה במקום העבודה (כגון- המכשירים שבהם השתמש לצורך ביצוע עבודתו; התנועות שעשה לצורך ביצוע עבודתו) הם נדבך במנגנון הפגיעה והמידע עליהן עשוי להיות חשוב לצורך קבלת טיפול רפואי נכון. לעומת זאת, עת מדובר בתאונת דרכים, אין משמעות רפואית לכך שהתאונה התרחשה בדרך לעבודה ולא במהלך נסיעה רגילה. על כן, לטעמנו המשקל שיש לתת להיעדר תיעוד רפואי בנסיבות המקרה מופחת. שנית, בנסיבות המקרה, הסברו של המערער שלא סבר כי מדובר בפגיעה עם השלכות לטווח ארוך ולכן לא התייחס לתיעוד האירוע כפגיעה בעבודה הגיוני.

     

33. יתר על כן. לנוכח העובדה שמדובר בתאונת דרכים, המערער יכול לקבל פיצוי מחברת הביטוח. גם אם יש יתרונות מסוימים להכרה בתאונה כפגיעה בעבודה, המערער אינו זקוק להכרה זו כדי לקבל פיצוי על הפגיעה בתאונת הדרכים, וגם נתון זה מכרסם בקביעה כי המערער ביקש ליצור מצג שווא שנפגע בדרכו לעבודה.

     

34. סוף דבר – לאור כל הנימוקים המפורטים לעיל, אנו סבורים כי יש לקבל את הערעור ולהכיר בתאונת הדרכים כפגיעה בעבודה. לנוכח דחיית התביעה, בית הדין האזורי לא נדרש לשאלת משך תקופת אי הכושר לאחר התאונה והאיברים שנפגעו בתאונת הדרכים. על כן, עניינו של המערער מוחזר לבית הדין האזורי, והמוסד יודיע תוך 30 יום אם הוא מכיר בכל תקופת אי הכושר על פי התעודות הרפואיות. כמו כן, לאור קביעת בית הדין האזורי כי למערער היה מצב רפואי קודם באיברים שנפגעו, המוסד יודיע אם לגישתו נדרש מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין פגיעה (להבדיל מליקוי) באיזה מהאיברים שנפגעו. לאחר קבלת עמדת המוסד וקבלת תגובת המערער יקבע בית הדין האזורי אם נדרש מינוי מומחה רפואי ואופן המשך ניהול ההליך. בהקשר זה יוזכר כי בהתאם לפסיקה -

    "...עת מדובר באירוע תאונתי, ולא בפגיעה בעבודה בעילת המיקרוטראומה, השאלה שאותה יש לבחון היא האם האירוע התאונתי גרם בין מיד ובין לאחר מכן לפגיעה פיזיולוגית במבוטח, ולא קיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי ובין הליקוי הרפואי ממנו סובל המבוטח. בהתאם לפסיקה בגדר פגיעה פיזיולוגית יבואו אובדן כושר עבודה, מלא או חלקי, אפילו אם הוא תולדה של כאב בלבד או פגיעה שהצריכה ריפוי ושיקום. זאת, גם אם האירוע גרם להחמרה זמנית וחולפת בליקוי רפואי שהיה קיים במבוטח קודם לכן, וכתוצאה מההחמרה הזמנית והחולפת נגרמה פגיעה פיזיולוגית כמוגדר לעיל. השאלה אם נותרה למבוטח נכות זמנית או נכות צמיתה, מסורה להכרעתה של הוועדה הרפואית, אשר עורכת חשבון "עובר ושב" בין ההחמרה כתוצאה מהפגיעה בעבודה לבין מצבו הקונסטיטוציונלי של המבוטח."

    בר"ע 69279-07-24 בן חמו – המוסד לביטוח לאומי (1.8.2024) והאסמכתאות שם.

     

    המוסד ישלם למערער שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך של 8,000 ש"ח בתוך 30 יום מהיום. ככל שהסכום לא ישולם במועד ישא ריבית שקלית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961.

     

    ניתן היום, ז' שבט תשפ"ו (25 ינואר 2026), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

     

    לאה גליקסמן, שופטת (בדימוס), אב"ד		סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת		רועי פוליאק, שופט

     

    מר אהוד מנור, נציג ציבור (עובדים)

    גברת רחלי בוהדנה, נציגת ציבור (מעסיקים)