אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> המוסד לביטוח לאומי נ' פלוני

המוסד לביטוח לאומי נ' פלוני

תאריך פרסום : 02/05/2019 | גרסת הדפסה

עב"ל
בית דין ארצי לעבודה ירושלים
12470-04-18
18/04/2019
בפני הרכב השופטים :
1. סגן הנשיאה אילן איטח
2. השופט רועי פוליאק
3. השופטת חני אופק גנדלר


- נגד -
המערער:
המוסד לביטוח לאומי
עו"ד אפרת לבנוני
המשיב:
פלוני
עו"ד דניאל פרשקר
פסק דין
 

 

  1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל-אביב (השופטת נטע רות; ב"ל 40883-03-12), שבו התקבלה תביעת המשיב והוכרה הלקות הנפשית ממנה הוא סובל כפגיעה בעבודה.

    המסגרת העובדתית

  2. להלן הרקע העובדתי הנדרש לענייננו:

    • המשיב הועסק בחברת אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ (להלן: אל-על) בתפקיד מנתח מערכות בכיר במערכת יישומים מסחריים. במסגרת תפקידו היתה למשיב גישה למאגר מידע "כרמל", המרכז נתונים אודות הזמנות של כרטיסי טיסה של לקוחות אל-על.

    • המשיב השתמש בשני מקרים במאגר המידע להפיק ממנו מידע על לקוחות אל-על ועל טיסותיהם, ובהמשך העבירו לגורמים בלתי מורשים: במקרה אחד - מסר מידע לבנו על טיסה ארצה של לקוח אל-על, שהוא גם שותפו של הבן; ובמקרה השני - מסר מידע לקרובי משפחתו שהיו הוריו של לקוח אל-על אודות טיסתו ארצה של בנם. המידע שמסר המשיב לא היה מידע ברמת סיווג גבוהה והוא לא כלל מידע אודות מצבו האישי או הרפואי של איש.

    • במידע שמסר המשיב לבנו נעשה בסופו של יום שימוש לצורך ביצוע עבירה של סחיטה באיומים. אולם, הוכח כי המשיב לא ידע, שעה שמסר את המידע, כי זה השימוש שיעשה בו.

    • בתחילת חודש פברואר 2004, נעצר המשיב על ידי משטרת ישראל בשל חשד למסירת מידע ממאגר המידע של אל-על ל"גורמים פליליים" לצורך ביצוע עבירה של סחיטה באיומים. המעצר בוצע בשעות הבוקר המוקדמות על ידי חמישה שוטרים שכבלו את המשיב באזיקים לעיניהם של בני משפחתו. המשיב הודה במסגרת חקירתו במשטרה, אשר הפעילה כלפיו לדבריו שיטות של לחץ ואיומים, במסירת מידע ממאגר המידע לגורמים בלתי מורשים, אך הכחיש מכל וכל את דבר הידיעה אודות השימוש הנטען במידע לשם ביצוע עבירה של סחיטה באיומים.

    • סמוך לאחר מעצרו, ביום 4.2.04, הודיעה אל-על למשיב במכתב על השעייתו המיידית מעבודתו. מכתב זה התקבל אצל המשיב ביום 12.2.04 (להלן: אירוע ההשעיה).

    • במהלך שנת 2004, לאחר מיצוי החקירה המשטרתית הוגש לבית משפט השלום ברמלה כתב אישום כנגד המשיב, במסגרתו יוחסו לו מספר עבירות. בהמשך הודה המשיב בביצוע עבירות לפי המפורט בכתב האישום המתוקן שהתייחס לעבירה של פגיעה בפרטיות ושימוש אסור במאגר מידע. ביום 3.11.04 ניתן גזר הדין בהליך הפלילי במסגרתו החליט בית המשפט, על יסוד המלצת שירות המבחן, שלא להרשיע את המשיב ולהטיל עליו לבצע עבודות שירות.

    • סמוך לאחר מתן גזר הדין הודיעה אל-על למשיב על הפסקת השעייתו. עם שובו לעבודה, לאחר תקופת ההשעיה, הוא נפגש עם ראש אגף כוח אדם באל-על וכן עם ראש אגף מערכות מידע על מנת לתאם את חזרתו לעבודה. בפגישה בקש המשיב מאל-על לפעול ל"טיהור שמו" בעיני חבריו לעבודה וכן להשיב לו את הסכומים שנוכו משכרו במהלך תקופת ההשעיה, אולם בקשותיו סורבו (להלן: אירוע הקליטה).

    • המשיב לא הצליח להשתלב בעבודתו, ולטענתו אל-על התנכרה לו לאורך כל הדרך מאז אותה השעיה והפך ל"שבר כלי". המשיב סיים את עבודתו באל-על בסוף שנת 2006 והחל מינואר 2007 הוא מקבל קצבת נכות מלאה מקרן הפנסיה בה היה מבוטח.

  3. המשיב ביקש להכיר בדחק הנפשי שחווה בעקבות אירועים אלו, לטענתו, כפגיעה בעבודה.

    פסק דינו של בית הדין האזורי

  4. בית הדין האזורי קבע שהוכחו לפניו שני אירועים מיוחדים המצדיקים מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי שבין אותם האירועים לבין מצבו של המשיב. האירועים המיוחדים שנקבעו הם אירוע ההשעיה ואירוע הקליטה, כאמור בסעיפים 2(ה) ו- 2(ז) לעיל.

    עוד קבע בית הדין כי מסירת מידע מן המאגר, באופן כפי שמסר המשיב, הייתה נהוגה בקרב עובדי אל על, אשר לרבים מהם הייתה גישה למאגר. בעת שהמשיב ביצע את המעשים האמורים, הוא לא סבר כי הוא מבצע עבירה והוא פעל בהקשר זה באופן תמים, ובהעדר נוהל כתוב בתקופה הרלוונטית המסדיר את אופן הטיפול במאגרי מידע ואת ההגנה על פרטיות הלקוחות.

  5. ביום 5.11.15 ניתנה חוות דעת המומחית הראשונה שמונתה בתיק בית הדין האזורי, ד"ר פנינה דורפמן אתרוג, לפיה למשיב הפרעת הסתגלות וכי התגובה של המשיב אינה מותאמת למציאות הקשה שאליה נקלע. בעקבות בקשה שהוגשה החליט בית הדין האזורי על מינוי מומחה רפואי נוסף, ד"ר רמי אהרונסון, אשר התבקש להשיב על אותן שאלות על יסוד אותה תשתית עובדתית. בית הדין האזורי נימק את החלטתו על מינוי מומחה נוסף בפערים שקיימים בין האבחון של ד"ר דורפן ובין האבחונים של המשיב בחומר רפואי מקיף ועל ידי מומחים רבים וכן בכך שלד"ר דורפמן הועברו מסמכים רפואיים חסרים.

    במסגרת חוות דעתו מיום 4.9.17 כתב ד"ר אהרונסון כי מתוך המסמכים הרפואיים בתיק עולה כי המשיב סובל מהפרעה דיכאונית ממושכת מלווה בחרדה (דיכאון מג'ורי). עוד הוא כתב כי האזכור הראשון של ההפרעה בתחום הפסיכיאטרי הוא בהפנייתו הדחופה לבדיקה וטיפול פסיכיאטרי מתאריך 2.2.05 וכי עובר לרישום זה אמנם מוזכרת חרדה, אבל רק בהקשר למחלת לב הכלילית שכבר ב-2003 דרשה צנתור ופתיחת היצרות. המומחה הוסיף וכתב כי לאחר 2005 מוזכר שוב ושוב שהמשיב סובל מדיכאון ממושך ושקיבל טיפול תרופתי ממושך נוגד דיכאון וב-2007 אוזכרה החמרה במצב הדיכאון ועליה במינון התרופתי. המומחה אף ציין כי אמנם הוזכרה אבחנה של הפרעת דחק בתר חרדתי אבל אין בתיק כל תיאור מצב או אזכור של תסמינים התומכים באבחנה זו. אשר לשאלת הקשר הסיבתי כתב המומחה כי מתוך עיון במסמכים סביר יותר להניח כי האירוע הנפשי - התפתחות מחלת הדיכאון - לא היה מתפתח במועד התרחשותו "אלמלא האירוע בעבודה".

    במסגרת תשובותיו לשאלות הבהרה קבע ד"ר אהרונסון, בין היתר, כי יש להשיב בשלילה לשאלה האם נכון לומר שהפרעת ההסתגלות גרמה לתובע להגיב בתגובה הסתגלותית בלתי תואמת לאירועים וכי לא נקבע בשום מקום בתיק הרפואי שהמשיב סבל או סובל מהפרעת הסתגלות; לאירועים שהתרחשו בעבודה יש השפעה רבה על מצבו הנפשי של המשיב, "בהחלט מעל 20%"; מסמכים רפואיים נוספים שהוצגו במסגרת שאלות ההבהרה מחזקים "עוד יותר את דעתי בנוגע לקשר בין אירועי העבודה ומחלת הדיכאון של התובע"; ולבסוף ציין כי "מתוך 'התשתית העובדתית' האירועים בעבודה מוגדרים על ידי כבוד השופטת כאירוע בתאריך 12.2004 [צ"ל: 12.2.2004] ואירוע בסוף שנת 2004".

  6. בית הדין האזורי העדיף את חוות דעתו של ד"ר אהרונסון ועל יסוד האמור בה קבע כי אירוע ההשעיה ואירוע הקליטה שחווה המשיב הינם "אירועים מיוחדים" אשר אירעו במהלך עבודתו וגרמו למשיב לפגימה נפשית, ועל כן יש להכיר בה כפגיעה בעבודה.

    המסגרת המשפטית

  7. תאונת עבודה כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), היא "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". סעיף 81 לחוק קובע חזקה הניתנת לסתירה לפיה "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך...".

  8. המערער (להלן – המוסד) טען בפנינו כי את הזרקורים יש למקד באירועי מסירת המידע, וביחס אליהם יש לבחון אם הם נעשו עקב העבודה, שכן אירוע ההשעיה ואירוע הקליטה היו תוצאה ישירה של אלה. המשיב טען כי יש לבחון את הפגיעה הנפשית ביחס לאירוע ההשעיה והקליטה, ואין מקום לבחון את מקורותיהם, ובכל מקרה יש לראות במסירת המידע כקשורה לעבודה.

  9. כאשר אירוע ההשעיה (ובהתאמה אירוע הקליטה) הוא תולדה של מעשה שאינו קשור לעבודה או אינו נילווה לה, לפי המבחנים שנקבעו לכך בפסיקה (ראו למשל: סעיף 23 לפסק הדין בעניין דב"ע (ארצי) מא/0-70 אסמעיל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג 29 (1981) (להלן – אירוע היסוד) מבחינה רעיונית עשויות להיות דרכים שונות להשקיף על השאלה אם ההשעיה היא "תאונה" עקב העבודה. על פי הדרך האחת, אשר אותה מציע המוסד, הזרקורים ימוקדו באירוע היסוד, ומשזה אינו קשור לעבודה אף ההשעיה שבאה בתגובה לו אינה יכולה להיחשב כתאונה עקב העבודה. על פי הדרך האחרת, אשר אותה מציע המשיב, הזרקורים ימוקדו בהשעיה בלי תלות באירוע היסוד ובזיקתו לעבודה.

  10. טרם שנכריע בין העמדות של הצדדים נזכיר כי על מנת שפגיעה תוכר כפגיעה בעבודה יש לבחון, בין היתר, אם האירוע התאונתי היה עקב העבודה. המענה לשאלה אם אירוע מסוים הוא "עקב העבודה" מהווה מזיגה של היבטים עובדתיים ושל שיקולים משפטיים בגדריה של מדיניות משפטית. מחד גיסא, לא ניתן לקבל את עמדת המשיב לפיה אירוע ההשעיה לעולם יבחן בגפו ובמנותק מאירוע היסוד שהביא לו. כך למשל, מוקשה בעניינו לראות בהשעיית עובד עקב עבירה פלילית חמורה שלא ניתן לראותה כביצוע העבודה או כפעולה הנלווית לעבודה (כגון, עבירת אלימות חמורה בשכן במעונו של העובד) כמהווה אירוע תאונתי עקב העבודה. מאידך גיסא, גם לא ניתן לקבל את עמדת המוסד כי אירוע יסוד לעולם יגרום כי ההשעיה בעקבותיו לא תהווה אירוע תאונתי עקב העבודה (כך למשל, מוקשה בעניינו לא לראות בהשעיה כאירוע מיוחד עקב העבודה מקום בו עובד מושעה מעבודתו לאחר שנמצא משוחח בטלפון בעניין פרטי תוך הפרת הוראות המעסיק).

  11. לטעמינו, כאשר בוחנים את השאלה אם ההשעיה (או אירועים דומים לה) מהווה אירוע מיוחד עקב העבודה יש לבחון את אירוע ההשעיה גם בהיבט של אירוע היסוד שהביא לה. בחינה משולבת זו עולה בקנה אחד עם מדיניות משפטית ראויה כיוון שבאמצעותה ניתן לפרוש את ההגנה הסוציאלית במידה העולה בקנה אחד עם תכליותיה החברתיות. מיקוד הזרקורים באירוע היסוד בלבד עלול להביא לצמצום יתר של ההגנה הסוציאלית, וזאת כאשר אירוע היסוד אינו אוצר חומרה המצדיקה את שלילתה. ואילו, מיקוד הזרקורים באירוע ההשעיה עלולה להביא להרחבת יתר של ההגנה הסוציאלית, וזאת כאשר חומרתו של אירוע היסוד מצדיקה מן ההיבט המשפטי את שלילתה. הבחינה המשולבת מאפשרת נקודת מבט רחבה שכזו, ולכן היא הראויה בעינינו. לאור בחינה משולבת זו במקרים מסוימים, משיקולים של מדיניות משפטית, ניתן להגיע למסקנה כי אירוע יסוד פלוני מוציא את אירוע ההשעיה מכדי אירוע מיוחד שהוא עקב העבודה.

  12. לאור דרך בחינה משולבת זו נשאלת השאלה מהם סממניו של אירוע היסוד המוציא את אירוע ההשעיה מכדי אירוע מיוחד ומכאן מגדריה של תאונת העבודה. מבלי למצות, מן הצד האחד כאשר אירוע היסוד מהווה ביצוע רשלני של העבודה הרי שעובדה זו, כשלעצמה, אינה מוציאה – למעט במקרים של נזק פעוט - את ההשעיה שבאה בעקבותיו מגדריה של תאונת עבודה. זו למעשה מצוות המחוקק בסעיף 82 לחוק שזו לשונו:

    "אין רואים תאונה כתאונת עבודה אם אירעה בעת שהמבוטח נהג ברשלנות שלא בהתאם להוראה חוקית ביחס לעבודתו שהובאה לידיעת העובדים במקום עבודתו, או שלא בהתאם להוראות שניתנו לו מאת מעבידו או מאת מי שנוהג להורות לו בענין עבודתו, אלא אם כן כתוצאה מאותה תאונה נפטר המבוטח או נעשה נכה עבודה או לא מסוגל לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת, עשרה ימים לפחות, ואלא אם כן היו רואים את התאונה כתאונת עבודה לולא נהג כאמור". (הדגשה הוספה)

     

    הגם שניסוחה של הוראה זו הוא דרך הגדרת חריג לחריג, עולה ממנה – ובפרט מהסיפא - כי כאשר סוג הפעולה היה נחשב כתאונת עבודה אלמלא ביצועה הרשלני אזי דרך ביצועה הרשלני לא ימנע הכרה בה כתאונת עבודה (אם המבוטח נפטר או נעשה נכה עבודה או לא מסוגל לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת, עשרה ימים לפחות). על הרקע לסעיף 82 (אז סעיף 39 לחוק) ועל המסקנות שיש ללמוד ממנו יפים הדברים שנאמרו בעניין וייס [דב"ע (ארצי) לג/0-114 וייס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 38 (1973)]. באותו מקרה נסע עובד לצרכי עבודה עם משפחתו. העובד אִפשר לבנו – "אדם בלתי-מנוסה בנהיגה, שאין לו רישיון" – לנהוג ברכב, הרכב התהפך בצִדי הדרך וכל נוסעיו נפצעו. וכך נאמר באותו עניין:

    "3. אין חולקין שמעשהו של המערער, היה בו מידה רבה של קלות דעת, רשלנות, וייתכן אף עבירה על החוק. כלל יסודי הוא שאין באלה כדי להוציא תאונה מגדר 'תאונת עבודה', אלא אם מתקיים בה האמור בסעיף 38 לחוק הביטוח הלאומי. מן המושכלות הראשוניים של כל חקיקה בשטח הפיצויים לנפגעי עבודה הוא, כי עובד שנפגע בעבודה, זכאותו אינה נובעת מרשלנות מעבידו, ויתר על כן, כי רשלנותו הוא אינה פוגעת בזכאותו. המחוקק המנדטורי ידע לתחום תחום בין מעשה שבשגגה או ברשלנות, לבין מעשה שיסודו בכוונה זדונית, וקבע כי לא ישולמו פיצויים 'אם הוכח, כי החבלה לעובד עשויה להיות מיוחסת להתנהגות בלתי-הוגנת - רצינית ושבמזיד - של אותו עובד' (סעיף 6(1) סיפא לפקודת הפיצויים לעובדים, 1947), אך הוציא מתחולת האמור את המקרים בהם תוצאת החבלה היא 'מוות או פסלות (נכות) רצינית ולתמיד'. הכל כמובן בתנאי שהמדובר ב'תאונה' ולא במום שהטיל אדם בעצמו ביודעין ובכוונה - self inflicted injury. בחוק הביטוח הלאומי לא החמיר המחוקק הישראלי כפי שעשה זאת קודמו בסעיף 6 (1) סיפא הנ"ל. כל שתמצא הוא ההוראה שבסעיף 38 לחוק הביטוח הלאומי הקובע - בדומה לאמור בסעיף 6(2) לפקודה המנדטורית - כי לא תיחשב לתאונת עבודה, תאונה שקרתה עת נהג המבוטח 'ברשלנות שלא בהתאם' להוראה חוקית שביחס לעבודתו או להוראת מעבידו, אלא אם כן נפטר כתוצאה מהתאונה או היה בלתי-מסוגל לעבודה ארבעה שבועות לפחות או נהיה לנכה. ברור שסעיף 38אינו עניין לכאן".

     

  13. מן הצד השני מתעוררת שאלה נפרדת, והיא מה הדין מקום בו אירוע היסוד אינו קשור לעבודה, היינו אינו משרת תכלית תעסוקתית או פעילות נלוות לה. בהיבט זה סבורים אנו כי אין מקום לנוסחאות גורפות. כך למשל, ומבלי למצות, לא הרי מקרה אירוע יסוד פעוט מבחינת חומרתו או מבחינת הריחוק שלו מביצוע העבודה (כגון, ביצוע שיחת טלפון פרטית במהלך העבודה והשעיה או פיטורים בעקבותיה) כהרי אירוע יסוד בעל חומרה מיוחדת (כגון, עובד המצית במכוון על מנת לנקום במעסיקו את מקום העבודה ובעקבות זאת הוא מפוטר או מושעה). בין מקרי קצה אלה עשויה להיות קשת רחבה של מקרים נוספים, שבשלב זה איננו נדרשים להגדרתם המדויקת, ובעניין זה ראוי שההלכה תתפתח עקב בצד אגודל.

  14. בהקשר לאמור יש לתת את הדעת גם לסעיף 326(א) לחוק והפסיקה הנוגעת אליו. סעיף 326(א) קובע כי:

    "חל המקרה המזכה לגמלה, אגב ביצוע או אגב נסיון לבצע פשע בידי הזכאי לאותה גמלה, או כתוצאה מביצוע או נסיון כאמור או בקשר עמם, לא תינתן הגמלה – ואם בוצע הפשע מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור בידי מי שמכוחו ניתנת גמלה לפי סעיף 62, לפי סימנים ד' או ה' בפרק י"א, לפי סעיף 310 או בידי מי שבעד ילדו ניתנת גמלה לפי סעיף 74(ב)(1)(א) או (ב), לא תינתן הגמלה לפי אותם סעיפים".

     

    על תכליתו של סעיף 326 ניתן ללמוד מהנפסק בעב"ל (ארצי) 1237/04 המוסד לביטוח לאומי - סויסה (6.1.2005) שם נאמר כי:

    "החוק מורה על שלילת זכות על פי החוק מקום שהזכות הינה תולדה של מעשה פשע או נסיון לבצע פשע. מדובר בחוק סוציאלי המבטח את תושבי ישראל מפני נכויות ופגעים כאלה ואחרים, אשר נגרמו מתאונות או מחלות שהן שגרת חיים ועבודה של אנשים שומרי חוק. הוראות החוק לא נועדו לחול על 'תאונות עבודה' שנגרמו על ידי מבצעי פשע הפועלים נגד זולתם, נגד הציבור ונגד החברה בכללותה".

     

    נוסח הסעיף זכה באותו ענין לביקורת מסוימת תוך שבית הדין עמד על הצורך בהגמשתו, כדי להתאימו לצרכי המבוטח לאחר ריצוי עונשו ושיקומו.

  15. לעניין זה יפים גם הדברים שנאמרו מפי הנשיא פליטמן בדעת הרוב בעב"ל (ארצי) 22146-08-14 המוסד לביטוח לאומי - צפריר (18.2.2016) (להלן – עניין צפריר):

    "תכלית החוק איננה להגן על מבצעי עבירות ופורעי חוק מפני הסיכונים בביצוע עבירות על החוק. מדובר בחוק סוציאלי שלא נועד לחול על תאונות עבודה שנגרמו על ידי מבצעי עבירות הפועלים נגד החברה [עב"ל (ארצי) 1237/04 המוסד לביטוח לאומי – שמעון סויסה (6.1.05)]. לא נכון ולא ראוי להכיר בעבירה הפלילית אותה בחר המשיב לבצע בזמן עבודתו, ובה הורשע על פי הודאתו, כקשורה לעבודתו. בעניין זה מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי לפיה מי שבוחר להיות מעורב במעשי עבריינות נוטל על עצמו סיכונים מסוגים שונים ובכלל זה את הסיכון שלא יהיה מבוטח למקרה שתגרם לו פגיעה תוך כדי ועקב ביצוע העבירה".

     

    לצד זאת נזכיר, השופטת גליקסמן הסתייגה מעמדה זו בקובעה כי "אין מקום לקביעה גורפת כי בכל מקרה ובכל הנסיבות בהן התאונה התרחשה עקב מעורבותו של המבוטח בעבירה פלילית ובנגזר ממנה, כגון דיון בבית המשפט בקשר לעבירה הפלילית, אין להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה, ויש לשקול כל מקרה לגופו על פי מכלול הנסיבות, לרבות מהות העבירה, חומרתה והקשר בין העבירה לבין עבודתו של המבוטח". השופטת רות, שהצטרפה אליה, קבעה אף היא כי "אין מקום לקביעה גורפת לפיה, בכל מקרה שבו מדובר בתאונה הכרוכה במעורבות המבוטח בעבירה פלילית לא יהיה מקום להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה. זאת, בלא ליתן את הדעת למכלול הנסיבות ולשיקולים של מידתיות ובכלל אלה: חומרת העבירה שבה הורשע המבוטח, סוג ומידת המעורבות של המבוטח באותה עבירה, הקשר הסיבתי שבין עצם ביצוע העבירה לבין התאונה כפי שהתרחשה ועוצמתו, ושיקולים נוספים שנשקלו לזכות המבוטח במסגרת גזר הדין, לרבות אלה שנשקלו במקרה הנוכחי".

  16. לעניינו ניתן – הגם שהמסגרת הנורמטיבית בענייננו שונה [ראו: דב"ע (ארצי) לא/0-10 עוקשי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 103 (1970); וכן: דב"ע (ארצי) מא/0-70 אסמעיל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג 29 (1981)] – ללמוד, בשינויים המחויבים, מהדברים שנאמרו לעניין סעיף 9 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט -1959. כוונתנו לדבריו של השופט עמית בע"א (מחוזי חיפה) 3021/04 אביעד נ' קצין התגמולים (6.12.2005) בהקשר להיות מידת הזיקה שבין המעשה לצבא, כשיקול רלבנטי לבחינת השאלה אם התנהגות מסוימת ההיא בגדר התנהגות רעה וחמורה השוללת את ההכרה באירוע כמצמיח זכאות לגמלה לפי החוק הנ"ל. באותו ענין המדובר היה בתאונת דרכים בה נפצע חייל עת רכב על אופנוע כבד ללא רישיון, ולא היה חולק שם כי בשעת התאונה לא היה החייל בדרכו מהבסיס לביתו, ולא הייתה כל זיקה בין התאונה לשירותו הצבאי. וכך נקבע:

    "2.בחוק תגמולים לחיילים ובני משפחותיהם (חבלה שלא בעת תפקיד), תשמ"ח-1988, הרחיב המחוקק את הזכאות על פי החוק, גם על חייל 'שנחבל כתוצאה מחבלה שאירעה בתקופת שירותו, אף שלא עקב שירותו', בחריגים הקבועים באותו חוק ושאינם רלוונטיים לענייננו. הרחבת הזכאות נעשתה מאחר שחופשה של חייל בשירות סדיר היא חלק משירותו הצבאי, וכיוון שאין בידי חייל בשירות סדיר אמצעים לבטח עצמו מפני סיכונים של פגיעה בעת היותו בחופשה – ראה דברי ההסבר בהצ"ח 1826 מיום כ"א באדר תשמ"ז 22.3.87.

    נוכח הרחבת הזכאות על פי החוק גם על מי שנפגע שלא עקב השירות, הרי שסעיף 9 לחוק, שעניינו ב'התנהגות רעה וחמורה', אדיש לכאורה לשאלה אם הפגיעה ארעה בזיקה כלשהי לשירות הצבאי.

    3.למרות זאת, אני סבור כי במסגרת מכלול הנסיבות לבחינת השאלה אם התנהגותו של חייל הגיעה כדי 'התנהגות רעה וחמורה', ניתן להתחשב, בין שאר הנסיבות, גם בזיקה של האירוע לשירות הצבאי. ככל שהזיקה לשירות הצבאי חזקה יותר, כך יינתן פירוש מצמצם לביטוי 'התנהגות רעה וחמורה', ולהיפך. לטעמי, בחינת הזיקה של האירוע לשירות הצבאי, אינה שיקול זר, והיא עולה בקנה אחד עם מטרתו ותכליתו של החוק. לכן, ייתכנו נסיבות בהן אותה התנהגות, יכול ותחשב כ'רעה וחמורה' אם נעשתה על ידי החייל ללא כל זיקה וקשר לשירות הצבאי, אך לא תחשב ככזו, אם נעשתה 'בסביבה' צבאית או בזיקה לשירות הצבאי. לדוגמה, ומבלי לקבוע מסמרות, עבירה שנעשתה בנשק כשהחייל בתחומי הבסיס או במהלך פעילותו, יכול ולא תחשב כהתנהגות 'רעה וחמורה' אך תיתפס ככזו אם נעשתה בשעה שהחייל שהה בחופשה ולמטרה זרה לשירות הצבאי". (הדגשה הוספה)

     

    ראו גם רע"א 94/06 אביעד נ' משרד הבטחון - אגף השיקום‏ (24.10.2006). לעמדות שונות בנוגע לדרך פרשנותו של סעיף 9 ראו רע"א 4399/08 ‏קצין התגמולים נ' רוקח (23.5.2013).

  17. עד כה הנחנו כי לא חל שינוי בתשתית שעמדה בבסיס "אירוע היסוד". במקרים מסוימים עשויה להתעורר השאלה מה הדין כאשר התשתית בבסיס אירוע היסוד השתנה במרוצת הזמן. כך למשל, הם פני הדברים כאשר העובד הושעה בשל חשד לביצוע עבירה מסוימת, ולימים הוגש נגדו כתב אישום בגינה (המהווה ראיה מינהלית), ובסופו של ההליך הוא זוכה ממנה. הצדדים לא טענו במישרין למשמעות השינויים שחלו בהגדרת אירוע היסוד בהליך הפלילי על ההליך המינהלי בפני המוסד או ההליך בפני בית הדין. משכך, גם אנו לא נדרש לשאלות המשפטיות הכרוכות בכך, ונותירן לעת מצוא.

    מן הכלל אל הפרט

  18. לאחר שבחנו את כלל החומר שבתיק ושמענו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נבאר את טעמינו.

  19. בפתח הדברים נדגיש כי לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעת בית הדין האזורי במסגרת החלטתו מיום 16.10.14 אודות התרחשותם של שני האירועים המיוחדים שנקבעו על ידו – אירוע ההשעיה ואירוע הקליטה. עסקינן בקביעות עובדתיות המבוססות על הראיות והעדויות שנפרשו לפני בית הדין האזורי.

  20. אשר ליישום המסגרת המשפטית על המקרה הנוכחי נזכיר כי בעניינו אין חולק שאירוע ההשעיה הוא אירוע שבהיבט העובדתי הינו עקב העבודה, והשאלה המוצבת לפתחנו האם אירוע היסוד שהביא להשעיה מוציאו מגדר אירוע שהוא עקב העבודה. זאת, בשונה מהמקרה שנדון בעניין צפריר, שם התעוררה השאלה האם דיון משפטי בעבירת מע"מ של החברה, היא בבחינת אירוע קשור לעבודה או נילווה לה.

  21. בענייננו, הגם שנקודת המוצא היא שפגיעה בפרטיות ושימוש שלא כדין במאגר מידע לצורך פרטי אינם קשורים לעבודה והם אף מעשים חמורים, בפני עצמם, גם אם אינם עולה כדי "פשע" (ולכן סעיף 326(א) לחוק אינו רלוונטי במקרה זה), הרי שבנסיבות הספציפיות הנוגעות למקרה זה שוכנענו שאין ב"אירוע היסוד" שהתרחש במקרה זה כדי להצדיק את הוצאת אירוע השעיה (ומכאן גם את אירוע הקליטה) מגדרו של אירוע שהוא עקב העבודה. ונסביר:

    בהתאם לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי מסירת המידע כפי שנעשתה על ידי המשיב "היתה נהוגה בקרב עובדי אל על"; בעת שהמשיב ביצע את העבירה "הוא לא סבר כי הוא מבצע עבירה והוא פעל בהקשר זה באופן תמים"; באותה תקופה לא היה קיים נוהל כתוב המסדיר ומבהיר את אופן הטיפול במאגרי המידע ואת ההגנה על פרטיות הלקוחות; המידע שמסר המשיב "לא היה מידע ברמת סיווג גבוהה והוא לא כלל מידע אודות מצבו האישי או הרפואי של איש"; המשיב לא ידע שהמידע אותו הוא מוסר יעשה שימוש לצורך ביצוע עבירה של סחיטה באיומים.

    לאמור נוסיף כי העבירות בהן הואשם במסגרת כתב האישום המתוקן המשיב הן מסוג עוון והן בגדר עבירה של אחריות קפידה, אשר בהתאם לסעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, הבסיס להטלת אחריות פלילית בעטיין הוא עשית היסוד העובדתי ולא נדרשת "הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות". נציין כי גם באלה לא הורשע בסופו של יום, אלא הוטל עליו עונש של ביצוע עבודות שירות ללא הרשעה.

    לבסוף, מעיון במכתב ההשעיה מיום 5.2.04 עולה כי עיקר כובד המשקל בהחלטה היה מידע שהתקבל בדבר מעצרו "בחשד למסירת מידע לגורמים פליליים מהמערכות הממוחשבות של אל – על". במילים אחרות, ההשעיה לא הושתתה על עצם מסירת המידע מתוך מאגר המידע, אלא על ההנחה (שלא הוכחה) כי המסירה היתה לגורמים פליליים. כאמור, המוסד לא בקש לטעון למשמעות השינוי שחל בעקבות תיקון כתב האישום בהליך הפלילי על ההליך המינהלי, וגם לכך יש משקל.

    מינוי המומחה הנוסף ושאלת הקשר הסיבתי

  22. לא מצאנו כי נפלה טעות בהחלטת בית הדין האזורי למנות מומחה רפואי נוסף. משבית הדין האזורי הגיע למסקנה כי אין הוא יכול לבסס את הכרעתו על חוות הדעת הן נוכח פערים לא מוסברים באבחון לקותו של המשיב והן נוכח העובדה כי חוות הדעת נשענה על חומר רפואי חסר, הרי שבדין החליט כפי שהחליט.

  23. לאור האמור בחוות הדעת של המומחה הנוסף הרי שצדק בית הדין האזורי בקבלת התביעה. המומחה הנוסף היה ער לצורך לבחון את הקשר הסיבתי שבין האירועים המיוחדים עצמם (להבדיל ממכלול האירועים) לבין מצבו הנפשי של המשיב. הדבר עולה במפורש מתשובתו האחרונה לשאלות ההבהרה. המומחה הנוסף גם היה ער לפער הזמן שבין אירועים מיוחדים אלה לבין מועד האבחון, ואף על פי כן סבר כי קיים קשר סיבתי. מדובר בקביעה רפואית ולא נמצאת הצדקה שלא לקבלה.

    סוף דבר

  24. הערעור נדחה. המוסד ישלם למשיב הוצאות משפט בסך 7,500 ₪.

     

     

    ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ט (18 אפריל 2019) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

    Picture 1

     

    תמונה 2

     

    תמונה 4

    אילן איטח,

    סגן נשיאה, אב"ד

     

    רועי פוליאק,

    שופט

     

    חני אופק גנדלר, שופטת

     

    תמונה 5

    מר ירון לוינזון,

    נציג ציבור (עובדים)

     

     

     

     

    תמונה 6

    גברת ברכה סמו,

    נציגת ציבור (מעסיקים)

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ