ע"ר 2453-02-15 דוידוב נ' טי.אר.די אינסטרומ. בע"מ

לפנינו ערעור על החלטת כב' הרשמת דפנה חסון זכריה מיום 27.1.2015 שבמסגרתה התקבלה בקשתו של המערער להטלת עיקול זמני על נכסי המשיבה באופן חלקי (להלן: ההחלטה).

המערער ביקש כי ההחלטה תשונה באופן הבא: יוטלו עיקולים על מלוא הסכום שהתבקש; יוטלו עיקולים גם אצל המחזיקה 3 שנשמטה מכותרת ההחלטה; יקבעו ערבות בנקאית או סכום מזומן של כ-60,000 ₪; תקבע ערבות צד ג' שלא תעלה על 20,000 ₪.

בפתח הערעור טען המערער שההליך מתנהל תקופה ארוכה שבמהלכה לא ניתן היה להגיש בקשות להטלת עיקולים מכיוון שסוגיית הסמכות העניינית טרם הוכרעה. לאחר שהוכרעה סוגיה זו הוגשה הבקשה להטלת עיקול זמני על נכסי המשיבה (להלן: הבקשה).

הטענה הראשונה שנטענה הייתה שההחלטה ניתנה על סמך "הנחה שגויה ולפיה מדובר בבקשה במעמד צד אחד, ולא היא" (ההדגשה במקור – ק.כ). בהמשך פירט המערער טענות נגד ההחלטה לגופה.

התשתית המשפטית

כידוע, תקנות 360 עד 387 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) שעניינן סעדים זמניים, חלות בבית הדין מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

תקנה 362 לתקנות, שהיא התקנה הכללית בעניין הסעדים הזמניים, קובעת כדלקמן:

"(א)הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית הדין ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.