ע"פ 838/16 - א' ריאד משרהאוי נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' עדן) בת"פ 37117-02-15 (הכרעת דין מיום 20.12.2015 וגזר דין מיום 28.1.2016). המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של מגע עם סוכן חוץ לפי סעיף 114(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת לפי סעיף 85(1)(ג) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן: תקנות ההגנה), איסור פעולה ברכוש טרור לפי סעיף 9(א)(1) לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין. כתב האישום מונה 12 אישומים, והמבקש זוכה מחמת הספק מהמיוחס לו באישום העשירי. על המבקש הושת עונש של 54 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי; וכן קנס כספי בגובה של 100,000 ₪. המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין,

           יוער כבר בפתח הדברים כי הערעור שהגיש המבקש עתיד להישמע במאוחד עם ע"פ 6434/15 מדינת ישראל נ' עבד אל חכים שביר (להלן: עניין שביר). זאת בהתאם להחלטת בית משפט זה בעניין שביר מיום 21.12.2015 (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, השופט צ' זילברטל והשופטת ד' ברק-ארז) שלפיה בערעורים עולה שאלה משפטית משותפת: פרשנות סעיף 85(1)(ג) לתקנות ההגנה בכל הנוגע לעבירות שבוצעו מחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל, קרי תחולת דיני העונשין של מדינת ישראל על תושבי רצועת עזה בגין מכירת סחורה אזרחית לגורמי ארגון החמאס, העשויה לשמש את הארגון למטרות טרור כנגד מדינת ישראל.

הרקע לבקשה

2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע המתאר מסכת אירועים שלפיה המבקש סיפק לארגון החמאס, אשר הוכרז כארגון טרוריסטי וכהתאחדות בלתי מותרת, מוצרי ואביזרי חשמל והנדסה. על פי עובדות כתב האישום, במועדים הרלוונטיים המבקש עסק בסחר במוצרי ואביזרי חשמל והנדסה, בבעלותו עסק ברצועת עזה, והיה לו אישור כניסה לישראל לצורך עסקיו. על פי אישומים 9-1, המבקש מכר במשך השנים 2015-2005 (ובעיקר בין השנים 2014-2012) למוסדות ונציגים של ארגון החמאס אביזרים שונים כדוגמת מצברים, כבלי חשמל, כבלי טלפון, כבלי נחושת, זרקורים ועמודי חשמל מעץ לכבישים. על פי אישומים אלה, המבקש ידע כי הציוד שמכר לארגון החמאס הוא ציוד שמשמש את הארגון לפעילות טרור כנגד מדינת ישראל. בכתב האישום נאמר כי במעשיו של המבקש היה כדי לאפשר, לקדם או לממן ביצוע של מעשי טרור, וכי מעשיו מהווים מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת, והכל באופן שיש בו כדי לפגוע בביטחון המדינה. באישום העשירי יוחסה למבקש עבירת איסור פעולה ברכוש טרור, שלפיה המבקש העביר סך של 1,000 ₪ לפעיל חמאס; ומאישום זה זוכה המבקש מחמת הספק. לפי האישום האחד עשר, במהלך מבצע "צוק איתן" מסר המבקש בשלוש הזדמנויות שונות לפעיל חמאס המתפקד כרואה חשבון במשרד ראש ממשלת חמאס, סכומי כסף הנעים בין 1,000 ל-2,000 ₪ בכל פעם, והמבקש ביקש ממנו לחלוק את הכסף בין חבריו, פעילי חמאס. לפי האישום השניים עשר, בתחילת שנת 2014 קיבל המבקש הזמנה למכשיר מגנומטר, רכש מבחור בישראל את המכשיר תמורת 5,000 דולר, הכניס את המגנומטר לתיקו והבריחו לרצועת עזה.

3. עיקר המחלוקת בין התביעה להגנה הייתה ביחס להתקיימות יסוד הידיעה של המבקש בנוגע לתפקיד הרוכשים והשתייכותם לארגון החמאס, וכן בנוגע למטרת הציוד הנמכר. עוד היו חלוקים הצדדים על פרשנות העבירה הקבועה בסעיף 85(1)(ג) לתקנות ההגנה שלפיה אדם עובר עבירה אם הוא"עושה כל עבודה או מבצע כל שירות בשביל התאחדות בלתי-מותרת"; ועל פרשנות סעיף 13(א)(1) לחוק העונשין שלפיו דיני העונשין של מדינת ישראל יחולו על עבירות חוץ אם הן בוצעו כנגד ביטחון המדינה. בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 20.12.2015 נקבע כי הוכח מעל לספק סביר כי המבקש ידע למי הוא מוכר את הציוד, ידע כי אלו פעילי חמאס, וידע כי ציוד שמכר לפעילי החמאס הוא כזה שהארגון עושה בו שימוש למטרות טרור נגד מדינת ישראל. המבקש הורשע בכל המיוחס לו בכתב האישום פרט לאישום העשירי שממנו זוכה כאמור מחמת הספק. למסקנתו הגיע בית המשפט המחוזי בהסתמך על הודעות המבקש במשטרה אשר מתיישבות עם הזכ"דים שהוגשו בחקירתו בשב"כ, כמו גם בהסתמך על תוספות ראייתיות עצמאיות. בית המשפט לא נתן אמון בעדותו של המבקש בבית המשפט, והתרשמותו הישירה מהמבקש הובילה למסקנה כי עדותו הייתה מגמתית, כבושה בחלקה וכללה סתירות ואי דיוקים רבים. לעניין המחלוקת הפרשנית, בית המשפט אימץ פרשנות מרחיבה לעבירה של מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. נקבע בהקשר זה כי האיסור המופיע בעבירה זו הינו על כל עבודה וכל שירות להתאחדות בלתי מותרת, ואין מקום לצמצם את המבחן על דרך של קביעה כי רק שירות הקרוב וקשור לליבת מטרות הארגון ופעילותו נכנס לגדר הוראת הסעיף. המבחן הפרשני הנכון הוא, כך קבע בית המשפט המחוזי, אם יש בעבודה או בשירות כדי לאפשר, לסייע או לקדם את פעילות ההתאחדות הבלתי מותרת. ביחס לפרשנות סעיף 13 לחוק העונשין, קבע בית המשפט כי המעשים המיוחסים למבקש נכנסים בגדר "עבירת חוץ", באופן שעל מעשי המבקש חלים דיני העונשין של מדינת ישראל; וזאת מאחר שמעשי המבקש היוו מעשים "נגד ביטחון המדינה", כאמור בסעיף 13(א)(1) לחוק העונשין.

4. ביום 28.1.2016 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המבקש והשית עליו את העונשים המפורטים לעיל. בגזר הדין נקבע כי בביצוע העבירות ובאופן ביצוען פגע המבקש בערכים המוגנים של ביטחון המדינה ואזרחיה, בשלטון החוק, ובאפשרות לקיים מדיניות סחר המתירה העברת סחורה באישורים מתאימים. נאמר כי המבקש מכר ציוד בעל פוטנציאל לשימוש מסוכן כנגד מדינת ישראל, וזאת לגורמים עוינים ופעילי ארגון טרור, תוך התעלמות מופגנת מהסכנה הטמונה במעשיו. כן צוין כי בנטילת חלק בסיוע לארגון טרור עוין, יש כדי לתרום תרומה של ממש לפעילות הטרור, וזאת בפרט שעה שמדובר בציוד שהמבקש יודע כי הוא משמש את ארגון הטרור לפעילותו כנגד ישראל, חייליה ואזרחיה. עוד נקבע כי בענייננו אין מדובר בסיוע אזרחי גרידא, הואיל וכאמור מדובר בציוד אשר ארגון הטרור עושה בו שימוש גם לפעילות טרור. בית המשפט הוסיף וקבע כי החומרה של מכירת ציוד שהמבקש ידע כי הוא משמש לביצוע פעולות טרור אינה נופלת בחומרתה ממימון ארגון טרור. ביחס לשאלה אם מעשיו של המבקש מהווים אירוע אחד או אירועים נפרדים, קבע בית המשפט כי בנוגע לאישומים 1 עד 9 שעניינם מכירה וסחר של ציוד, מדובר במסכת עובדות דומה הנכנסת להגדרת אירוע אחד. עוד קבע בית המשפט כי האישום האחד-עשר מהווה אירוע נפרד, וזאת מאחר שבגין אישום זה הורשע המבקש בעבירה שונה של איסור פעילות ברכוש טרור, כאשר מדובר בהעברת כספים לפעיל חמאס. כך נקבע גם לגבי האישום השנים-עשר שעניינו הברחת מכשיר מגנומטר – מעשה שאינו קשור ישירות לפעילות אל מול ארגון הטרור, אלא פעולת הברחה המהווה קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. לאחר שסקר את מדיניות הענישה הנוהגת, בית המשפט קבע מתחם ענישה לכלל העבירות שבאישומים 1 עד 9 הנע בין 4 ל-7 שנות מאסר בפועל; ביחס לאישום האחד-עשר קבע מתחם ענישה הנע בין 3 ל-9 חודשי מאסר; ביחס לאישום השנים-עשר נקבע מתחם ענישה הנע בין מאסר מותנה ל-6 חודשי מאסר. כן נקבע כי לנוכח ההיבט הכלכלי בביצוע העבירות באישומים 1 עד 9, על הענישה לכלול גם קנס בסך של 100,000 ₪.

           בית המשפט לא מצא לחרוג ממתחם הענישה ההולם, לא לקולא ולא לחומרא; אולם נקבע כי בהיעדר עבר פלילי, על הענישה להיות קרובה לרף התחתון המצטבר של העונשים. עוד נשקלה העובדה כי המבקש מרוחק מביתו ומשפחתו, גם לאחר ששוחרר למעצר בית. בסופו של יום, נגזר על המבקש עונש של 54 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 21.1.2015 ועד ליום 28.4.2015; מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, לבל יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו על עבירה נוספת שלפיה הורשע; וכן קנס בסך 100,000 ש"ח או מאסר למשך 50 יום תחתיו. נקבע כי הקנס ישולם ב- 20  תשלומים חודשיים שווים ורצופים. התשלום הראשון ישולם בתוך 90 יום ממתן גזר הדין ויתר התשלומים מידי 30 יום לאחר מכן.

5. עם מתן גזר הדין עתר המבקש לעכב את ביצוע העונש משום כוונתו להגיש ערעור. המדינה מצידה הסכימה למספר ימים להתארגנות, אולם התנגדה לעיכוב ביצוע העונש מעבר לכך. זאת מאחר שמדובר בתקופת מאסר ארוכה, והמבקש תושב רצועת עזה שיש חשש כי יימלט מהדין. המבקש בתשובה טען כי החשש להימלטות היה קיים בעניינו לכל אורך ההליך, ועובדה היא שהיה משוחרר ללא איזוק אלקטרוני גם בתקופה הסמוכה למתן גזר הדין, תוך שניתנו ערבויות מתאימות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע תחילת המאסר, וזאת לפרק זמן הנדרש להגשת ערעור. נקבע כי אמנם מדובר במאסר לתקופה משמעותית, אולם המבקש משוחרר מזה זמן ולא ניתן ללמוד על הפרה של תנאי שחרורו. משכך, קבע בית המשפט כי על המבקש להתייצב לתחילת ריצוי המאסר בפועל ביום 13.3.2016 עד השעה 09:00 במתקן הכליאה דקל, וזאת בכפוף לכל החלטה אחרת.

           עם מתן ההחלטה לעכב את ביצוע עונש המאסר ליום 13.3.2016, עתרה המדינה לכך שהמבקש ישהה במעצר בתנאי פיקוח אלקטרוני עד כניסתו למאסר. המדינה ציינה כי מלכתחילה המבקש היה עצור באיזוק אלקטרוני, אולם משביקש לאחרונה המבקש לשהות בבית אחר, עתה הוא שוהה בו ללא איזוק. בהינתן האמור, עתרה המדינה לכך שהמבקש ישוב לבית הקודם תחת תנאי פיקוח אלקטרוני או שיותקן איזוק אלקטרוני בבית שבו הוא שוהה כעת. בתגובה ציין בא-כוח המבקש כי מרשו שוהה במעצר בית בפיקוח של חמישה מפקחים חלופיים, כאשר אחד מהם תמיד נמצא איתו במקום מעצר הבית בכפר חורה. עם זאת, ציין בא-כוח המבקש כי לא יתנגד לאיזוק אלקטרוני, וזאת בתנאי שיתאפשר לו זמן התארגנות להגשת הערעור. לאחר ששמע את טענות הצדדים בעניין, קבע בית המשפט כי אין מקום לשינוי תנאי השחרור הכוללים פיקוח הדוק ומעצר בית מלא בפיקוח מספר ערבים חלופיים.