ע"פ 8265/13 דמיטרי מלכיאל נ' מדינת ישראל

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

• ערעור על פסק דינו – הכרעת הדין וגזר הדין – של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיאה ג' קרא) בת"פ 26495-06-12, בגדרו נידון המערער לאחת עשרה שנים וחודשיים מאסר בפועל, לאחר שהורשע בביצוען של עבירות רבות במסגרת מסכת תרמית של "עוקץ", הכל כפי שיפורט.

רקע והליכים קודמים

• ביום 14.6.12 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו ריבוי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן חוק העונשין או החוק); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק; ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 415 סיפא ו-25 לחוק; זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר לפי סעיף 418 סיפא לחוק; שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 420 ו-418 לחוק; סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק; הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק; החדרת נגיף מחשב לפי סעיף 6(ב) לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995 (להלן חוק המחשבים); חדירה לחומר מחשב שלא כדין במטרה לבצע עבירה לפי סעיף 5 לחוק המחשבים; והלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן חוק איסור הלבנת הון).
• כמתואר בכתב האישום, במהלך השנים 2011-2007, בעת ששהה המערער מחוץ לגבולות ישראל והיה אסיר נמלט, ניהל מסכת מרמה מתוכננת, שיטתית ומתוחכמת, במסגרתה קיבל במרמה כספים רבים ממאות אזרחים וגופים ישראליים. מסכת המרמה התמקדה בקבלת כספים מאזרחים יוצאי חבר העמים שהיו זקוקים להלוואה, ושעל פי רוב לא יכולים היו לקבלה במסגרות הבנקאיות המקובלות. לשם הוצאת תכניותיו אל הפועל, היה המערער מפרסם מודעות המציעות הלוואות בתנאים נוחים. כשהיו פונים אליו בעקבות מודעות אלה, היה דורש מן הפונים כספים בתואנות שונות כתנאי מקדים לקבלת ההלוואה, וזאת מבלי שתהא לו כל כוונה להעניק הלוואה או להשיב את הכספים שדרש. את הכספים קיבל המערער לידיו באמצעות אנשי קש שגויסו על ידיו, שתפקידם היה לקבל את כספי המרמה בישראל ולהעבירם למקום שהותו באוקראינה.
• וביתר פירוט; במסגרת הכנת הקרקע לביצוע מעשי המרמה, פירסם המערער מודעות המציעות הלוואה בתנאי ריבית נוחים, שבהן הציג מצג שווא אשר לפיו מדובר בהלוואות אשר מוצעות בחסות מוסדות בנקאיים ישראלים מוכרים. לצד זאת, לשם גיוס אנשי הקש שסייעו בהעברת הכספים לאוקראינה, פירסם המערער מודעות עבודה, שבהן הציג מצג כוזב לפיו העבודה המתבקשת היא איתור מידע באינטרנט. כדי לשוות אמינות להעסקת אנשי הקש, היה המערער מחתים אותם על חוזי העסקה וכן על טפסי 101 שנשאו שמות של חברות מוסדיות ישראליות שלמערער לא היה כל קשר עמן. כחלק מתנאי ההעסקה, היה המערער דורש מאנשי הקש להתקין קו טלפון בביתם. לקוי הטלפון הללו היה המערער מבצע פעולת "עקוב אחרי" לקו הטלפון ששימש אותו באוקראינה, ללא ידיעת אנשי הקש, ואז מציג את מספרי הטלפון הישראליים במודעות שפירסם.
• לאחר שהיו פונים למערער טלפונית בעקבות המודעות שפירסם, היה המערער נוהג להציג עצמו בשם בדוי ולחזור על המצג הכוזב שהופיע במודעת ההלוואה. בשלב הראשון נהג המערער לשאול את הפונה לסך ההלוואה המבוקש וכן למספר תעודת הזהות שלו, בתואנה שהדבר נדרש לשם בדיקת זכאותו להלוואה. את המספר שנמסר לו היה המערער מצליב למול מסד נתונים שבו החזיק או שהיתה לו גישה אליו, ובו פרטים אישיים אודות הפונה. פרטים אלו שימשו את המערער בהתקשרות הבאה עם הפונה, וסייעו לו לבסס אצל הפונה את האמונה כי הוא אכן משוחח עם נציג של גוף מוסדי בישראל המוסמך להעניק הלוואות. בהמשך היה המערער מודיע לפונה, כי זכאותו להלוואה אושרה וכי כתנאי לקבלתה, על הפונה להמציא ערבים מתאימים או לשלם דמי ביטוח. כשהפונה היה מציע ערבים, היה המערער פוסל אותם בתואנות שונות, וזאת כדי להותיר לו רק את חלופת תשלום דמי הביטוח. או אז היה המערער דורש מהפונה לגשת אל הדואר ולבצע העברה של דמי הביטוח, באמצעות שירות של דואר ישראל בשם "מזומן בזמן", לפקודתו של אדם שאותו הציג המערער כרואה החשבון של המוסד נותן ההלוואה, אך בפועל היה אחד מאותם אנשי קש שגויסו על ידי המערער. עוד היה המערער מוסר לפונה כי לאחר שיבצע את העברת דמי הביטוח, תאושר לו ההלוואה והיא תגיע אל ביתו באמצעות שליח. לאחר שהפונה היה מוסר למערער את מספר האסמכתא של תשלום דמי הביטוח, היה המערער מורה לאיש הקש הרלבנטי לגשת אל הדואר, לקבל את הכסף ולהעבירו לאוקראינה באמצעות שירות Western Union או דרך דומה. באוקראינה, היה הכסף נמשך בסניפי בנק שונים, על ידי המערער או מי מטעמו.
• משנוכח לדעת כי ההלוואה לא נשלחה אליו כמובטח, היה הפונה מתקשר אל המערער כדי לברר את העניין. בתגובה, היה המערער אומר לפונה כי עליו לשלם סכום נוסף על מנת לקבל את ההלוואה, וזאת בתואנות שונות, ובכללן "דמי פתיחת תיק", "דמי טיפול", "דמי משלוח" וכיוצא באלה. לעתים היה המערער מורה לפונים לבצע העברה כספית ישירות לחשבון הבנק של גופי התקשורת השונים שבהם היה מפרסם את המודעות, תוך יצירת מצג שווא לפיו הפונים הם מזמיני המודעות ומממניהן – ולא הוא.
• בשלב השני, וכחלק ממסכת המרמה, היה המערער נוהג גם לזייף – בעצמו ובאמצעות אחרים – מאות המחאות של בעלי חשבונות בנק בישראל. משקצה נפשו של הפונה מדרישות המערער לתשלום מבלי שהוענקה לו ההלוואה המובטחת, היה מתקשר למערער ומבקש לבטל את עסקת ההלוואה. בתגובה, היה המערער נוהג לבקש את פרטי חשבון הבנק של הפונה, באמתלה לפיה יעביר את הכספים לחשבון. כאשר פונים היו מסרבים למסור את פרטיהם, היה המערער אומר להם כי לא יקבלו את כספם בחזרה, ולעתים היה אף צועק, מאיים ומדיח אותם מהתלונן נגדו. אשר לפונים שהיו מוסרים את פרטי חשבון הבנק שלהם. הנה באמצעות אנשי הקש שגייס, היה המערער פועל להפקדת המחאות מזויפות לחשבונות הבנק של הפונים בסכום הגבוה משמעותית מסך הסכומים ששולמו על ידיהם. מיד לאחר מכן היה המערער יוצר קשר עם הפונה ומודיע לו כי העביר לחשבונו כסף, אלא שב"טעות" הועבר סכום גבוה מהסכום המגיע לפונה. בהתאם לזאת היה המערער דורש מהפונה להחזיר לידיו את ההפרש בין הסכומים – בין אם באמצעות שירות העברת מזומנים "מזומן בזמן" של דואר ישראל ובין אם באמצעות שליח (איש קש). בחלק מהמקרים, הספיק הפונה למלא אחר דרישתו של המערער, וזאת עוד בטרם התברר כי ההמחאה שהופקדה היא מזויפת.
• בנוסף לאמור, היו אנשי הקש שגויסו מקבלים חשבונות טלפון חודשיים בסך אלפי שקלים, בגין השימוש בשירות "עקוב אחרי" לאוקראינה. משפנו אנשי הקש למערער בדרישה שישלם את החשבונות, היה המערער מעביר להם מכספי "מזומן בזמן" שהופקדו על ידי הפונים, ולחילופין היה מפקיד בחשבונות הבנק שלהם המחאות מזויפות, לעתים בסך גבוה מן המגיע להם בשיטה הדומה לזו שהופעלה בעניינם של הפונים. כן נהג המערער להחדיר תוכנת ריגול מסוג סוס טרויאני למחשבים של אחרים. התוכנה פעלה כך שבעת שהאדם שעל מחשבו היא הותקנה היה ניגש לחשבון הבנק שלו דרך האינטרנט, היתה נשלחת למערער התראה בזמן אמת ובה פרטי הזיהוי הסודיים שאותם הזין בעל החשבון לצורך התחברות. באמצעות המידע שקיבל דרך התוכנה, היה המערער מתחבר לחשבונות הבנק שאת פרטיהם השיג, ומבצע העברות כספים מחשבונות אלה לחשבונותיהם של הפונים ושל אנשי הקש, ולעתים בסכומים גבוהים ובאותה שיטה. עוד נאמר בכתב האישום כי המערער היה נוהג, בעצמו ובאמצעות אחרים, לסחוט באיומים ולהדיח בחקירה פונים, אנשי קש, ולעתים גם את בני משפחותיהם. זאת, בין היתר, כדי להניא את המעורבים מהגשת תלונה במשטרה נגדו.
• באופן המתואר, קיבל המערער סך כולל של 2,717,944 ש"ח ממאות קרבנות בישראל. כן ניסה המערער – ללא הצלחה – לקבל במרמה למעלה משני מיליון ש"ח נוספים. יוער כי סכומים אלה הועמדו במסגרת כתב אישום מתוקן שהוגש בתום פרשת התביעה, ביום 30.8.12.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מיום 3.9.2013

• בתשובתו לכתב האישום כפר המערער בכל עובדות כתב האישום, למעט העובדה שבין שנת 2007 לשנת 2011 שהה מחוץ לישראל. לצד זאת, הודיע המערער כי בכוונתו לחקור כ-15 עדים בלבד מתוך מאות העדים המנויים בכתב האישום.
• על רקע דיוני זה קבע בית המשפט המחוזי כי יריעת המחלוקת היא מצומצמת, וכוללת רק את שאלת זהותו של מבצע מעשי המרמה כלפי הפונים ואנשי הקש, בהיעדר מחלוקת באשר לשיטה שבה בוצעו מעשי המרמה ובאשר לעובדה שמאחוריהם עמד גורם אחד, כעולה מן ההודעות שהוגשו בהסכמת הצדדים. בית המשפט המשיך וסקר את עמדות הצדדים. המשיבה טענה כי ישנם ארבעה נדבכים עיקריים הקושרים את המערער למסכת המרמה: (1) ראיות ישירות, לרבות עדויות של ארבעה עדים מאוקראינה ומישראל: איליה דמיצ'ב, לודמילה מניקובה, ויקטוריה רבינק ואלכסיי ויינבלט (להלן דמיצ'ב, מניקובה, רבינק וויינבלט בהתאמה); (2) ראיות חפציות, לרבות טלפונים, כרטיסי סים, חוזים, צ'קים ומחשבים שנתפסו בביתו של המערער, ברכבו ואף על גופו; (3) שיחות טלפון שנקלטו במהלך החקירה אותה ניהלה המשטרה באוקראינה, בהן נשמע וזוהה המערער כדובר; (4) ראיות נסיבתיות, וביניהן עדות שיטה והעובדה כי לאחר מעצרו של המערער בנובמבר 2011 לא הוגשו עוד תלונות בגין מרמה בשיטה המתוארת בכתב האישום. מנגד, טען המערער, כי בת זוגו, אונישנקו, עשתה יד אחת עם דמיצ'ב והעובדות שעבדו אצלה – מניקובה ורבינק – כדי להפלילו.
• בבואו לנתח את עמדות הצדדים, עמד בית המשפט תחילה על התרשמותו מגרסת המערער, גרסה כבושה כפי שנפסק, שעלתה אך בשלב פרשת ההגנה, לאחר ששמר על זכות השתיקה בחקירותיו במשטרה. במסגרת זו התייחס בית המשפט בהרחבה להתנהלותו של המערער במהלך כלל חקירותיו, הן באוקראינה והן בישראל, וציין כי להתרשמותו התנהלות המערער בחקירותיו היתה מניפולטיבית ומתחמקת, עד כדי "התעללות" בחוקריו, כלשון בית המשפט, תוך עלבונות והגחכה של החקירות. זאת, הואיל והמערער שמר על זכות השתיקה באופן סלקטיבי, תוך שנמנע ממענה לשאלות ענייניות ודיבר סחור סחור במטרה "להתחמק ולהתיש" את החוקרים, אשר נענו לכל דרישותיו בחקירה מתוך תקוה שימסור את גרסתו. לא אאריך בתיאור המטריף את הדעת של התנהגות המערער בחקירתו שבית המשפט קמא נדרש אליו, והמתעניין יעיין. בתוך כך דחה בית המשפט את שני ההסברים שסיפק המערער בעדותו לכבישת גרסתו: חשש למסור גרסה בעודו באוקראינה משום חשש לחיי משפחתו – הסבר שנעדר עיגון בקלטות חקירתו של המערער באוקראינה, ושאינו מתיישב עם הגרסה כי הופלל; ושמירה על זכות השתיקה בעצת עורך דינו עד שזה ילמד את התיק – הסבר שאינו עולה בקנה אחד עם התרשמותו של בית המשפט מהתנהלותו של המערער לאורך ההליך כמי שיודע לעמוד על זכויותיו, מעורה ומעורב בניהול המשפט, ואינו מקבל את עצות סנגוריו. בית המשפט הדגיש כי החל מראשית חקירותיו באוקראינה היה המערער מלווה בייעוץ משפטי, וכי גרסתו נמסרה בשלב בו כבר לא ניתן היה לאמתה עם העדים הרלבנטיים ולאחר שהמערער הבין כי אונישקו לא אותרה לצורכי החקירה. משכך, נקבע כי ערכה של גרסת המערער מועט ביותר.
• בשלב הבא עבר בית המשפט המחוזי לבחון את גרסת המשיבה. בתוך כך סקר בית המשפט את השתלשלות חקירת הפרשה, שהובילה בסופו של דבר למעצרו של המערער באוקראינה ביום 9.11.2011. בית המשפט תיאר את החיפושים שבוצעו על גופו, בביתו וברכבו של המערער ביום מעצרו, ואשר הניבו שורה של ראיות חפציות מסבכות, לרבות טלפונים וכרטיסי סים שמהם נעשו שיחות המרמה, ושמספרם פורסם במודעות שהציעו הלוואות לפונים ועבודה לאנשי הקש, וכן כוננים קשיחים המכילים מודעות כדוגמת אותן מודעות להן התפתו קרבנותיו לענות. בהמשך קבע בית המשפט, כי יש די ראיות הקושרות את המערער לדירת המגורים שבה נתפסו החומרים, לרבות גרסתו הראשונית של המערער עצמו, עדותו של דמיצ'ב, העובדה שהמערער אישר כי השעון והשרשרת שנתפסו שייכים לו, הצהרת אביו של המערער ומציאת דרכוניו של המערער בדירה. כן דחה בית המשפט את נסיונותיו של המערער להרחיק את עצמו מן המסמכים, הטלפונים וכרטיסי הסים, לאחר שקבע כי גרסתו כבושה ושקרית. בסיכומם של אלה, כך קבע בית המשפט, נותר המערער ללא כל הסבר לממצאים המסבכים, להם ראה בית המשפט ליתן את מלוא המשקל הראייתי לצורך המשך הבחינה בתיק.