ע"פ 3585/13מדינת ישראל נ' רועי הררי

השופט צ' זילברטל:

                    ערעור המדינה על גזר דינו מיום 7.4.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 5664-11-11 (כב' השופט א' אליקים), בגדרו נגזרו על המשיב – אשר הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של הריגה – 48 חודשי מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע; וחיוב בפיצוי בסך 70,000 ש"ח למשפחת קורבן העבירה.

רקע

1. על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 25.6.2011 התפתח עימות בין בר שבת (להלן: בר) לבין רמי סולימאן (להלן: רמי) בקיוסק נייד שהיה ממוקם בסמוך לחנייה של חוף הים "שונית" בשדות ים. המשיב, אשר הגיע למקום בניסיון להרגיע את הרוחות, הצטרף לעימות, תוך שהוא ורמי הרחיקו את בר מהקיוסק אל החנייה הסמוכה, שם נמשך העימות ביניהם. באותה עת, הגיעו אל החנייה בנציון אברמוב ז"ל (להלן: המנוח) ואחרים, והבחינו בעימות המתרחש. המנוח התערב בעימות ובין הנוכחים הוחלפו האשמות וקללות. או אז הכה המנוח את המשיב והשניים החלו דוחפים זה את זה, כשתוך כדי כך דקר המשיב את המנוח בבטנו באמצעות סכין שהגיעה לידו במהלך הקטטה, דקירה אחת בעומק של כ-7 ס"מ. מיד לאחר הדקירה ברח המנוח מהמקום ובהמשך הובהל לבית החולים, שם נפטר ביום 12.7.2011, כשלושה שבועות לאחר אירוע הדקירה. בכתב האישום צוין, כי: "מותו של המנוח נגרם מכשל רב מערכתי בעקבות הלם תת נפחי שנגרם מפצע הדקירה, עם נזק לעורק ולווריד ראשיים בחלל הבטן וזיהום שהתפתח בבית החולים ככל הנראה במהלך אשפוזו של המנוח". כאמור, המשיב הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום ובהתאם לכך ניתנה ביום 27.12.2012 הכרעת דין שהרשיעה אותו בביצוע עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). יצוין, כי הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, והצדדים טענו לכך באופן חופשי.

2. עובר למתן גזר הדין הגיש שירות המבחן תסקיר בעניינו של המשיב. מהתסקיר עלה, כי המשיב, בן 21, שירת בצה"ל במשך כשנה וחצי טרם מעצרו וזכה להערכה רבה מצד מפקדיו. עוד צוין, כי אביו של המשיב ניהל בעבר אורח חיים עברייני וריצה במצטבר 12 שנות מאסר. שירות המבחן התרשם, כי המשיב גדל במציאות משפחתית מורכבת עת נאלץ להתעמת עם הדימוי השלילי שדבק בו נוכח מעורבות אביו בפלילים. יחד עם זאת, עלה בידי המשיב להתמודד עם קשייו, להצליח להסתגל למסגרת החינוכית ולמסגרת הצבאית ולתפקד באופן תקין. בהתייחסו לביצוע העבירה הנדונה, הביע המשיב בפני קצינת המבחן את צערו על תוצאות מעשיו, תוך שציין כי חש סכנה לחייו בעקבות התלהטות הרוחות, ולכן דקר את המנוח באמצעות סכין שניתנה לו במהלך הקטטה. עוד דווח, כי במסגרת צו פיקוח שהוטל עליו, השתתף המשיב באופן קבוע בקבוצת תמיכה לעצורי בית, אך במסגרתה לא התחבר לאחריותו לעבירה ותוצאותיה, ונמנע מהתבוננות עצמית במעשיו. שירות המבחן העריך, כי חומרת העבירה ותוצאותיה, שלילת הכוונה של מעשיו והטלת חלק מהאחריות לתוצאות האירוע על המנוח, מהווים גורמי סיכון להישנות מעורבות פלילית בעתיד. על-כן, המליץ שירות המבחן על הטלת ענישה מוחשית, כמאסר, במסגרתו ישולב המשיב במסגרת טיפולית. להשלמת התמונה יצוין, כי על רקע המשתמע מן התסקיר הבהיר המשיב ביום 7.3.2013, במהלך שמיעת הטיעונים לעונש, כי הוא מביע חרטה על מעשיו ונוטל אחריות עליהם, אינו טוען להגנה עצמית ומודה בעובדות כתב האישום המתוקן.

3. כמו כן, הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר נפגעי עבירה אודות בני משפחת המנוח. התסקיר מתאר כי מותו הפתאומי של המנוח, בהיותו בן 22, הותיר את בני המשפחה במצב של שכול ואובדן אשר משפיע על מצבם הרגשי ברמה הפרטנית והמשפחתית. בני המשפחה הביעו את הכאב והצער שמלווים אותם מאז פטירת המנוח, ודיווחו גם על קשיים כלכליים אליהם נקלעו עקב הלוואות שלקחו לצורך מימון טקסי האבלות. דווח, כי כל אחד מבני המשפחה חווה פגיעה רגשית משמעותית ומתמודד עם האובדן בדרכו שלו, הגם שחלק מהם חזרו לתפקוד חיצוני על רקע צרכי קיום והישרדות כלכלית. בנסיבות העניין הביעו בני המשפחה את צפייתם שתינתן הכרה לחומרת מעשיו של המשיב באמצעות ענישה הולמת ופיצוי כספי, שעשוי לסייע בתהליך שיקומם האישי והמשפחתי.

4. ביום 7.4.2013 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המשיב. בית המשפט עמד על הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשיו של המשיב, ובכלל זה קדושת החיים, שלמות הגוף וההגנה על שלום הציבור. יחד עם זאת הודגש, כי קשת הענישה בעבירת ההריגה היא רחבה ביותר, וכי מתחם העונש ההולם לא נקבע אך בהתאם לערך החברתי שנפגע, ויש לייחס משקל משמעותי לנסיבות ביצוע העבירה. בהקשר זה צוין, כי נסיבות המקרה ייחודיות – הגעתו של המשיב למקום העימות נבעה במקורה מכוונה להרגיע את הרוחות; המשיב דקר את המנוח פעם אחת בלבד; המוות נגרם כשלושה שבועות לאחר המאורע ונבע הן מכשל מערכתי שהתרחש בעקבות הדקירה והן מזיהום שהתפתח בבית החולים; המעשה בוצע ללא תכנון מוקדם, כאשר המשיב לא נשא על גופו את הסכין מלכתחילה; המנוח בחר להתערב בעימות לא-לו והיה הראשון שפעל באלימות כלפי המשיב. יחד עם זאת, עמד בית המשפט על הנזק הקשה שנגרם ממעשיו של המשיב – אובדן חייו של המנוח ופגיעה קשה במשפחתו, כעולה מתסקיר נפגעי העבירה. נוכח האמור נקבע, כי מתחם הענישה בנסיבות המקרה דנא נע בין ארבע לתשע שנות מאסר בפועל. בבואו לגזור את העונש ההולם בתוככי המתחם, ציין בית המשפט כי המשיב הוא צעיר ללא עבר פלילי, נכה מילדות, אשר נישא לאחרונה לבחירת ליבו שנמצאת בהריון, כאשר המעשה שביצע מהווה מעידה חד-פעמית, וזאת לאחר עשרים שנה בהן עשה ככל יכולתו על-מנת לקיים חיים נורמטיביים על-אף נסיבות חייו ורקעו המשפחתי המכביד. בית המשפט התרשם, כי חרטת המשיב כנה, כמו גם נטילת האחריות על מעשיו, וכי המשיב "רחוק מעולם הפשע כמרחק מזרח ממערב". כל זאת, בין היתר, בהתבסס על חוות הדעת שהוגשו בעניינו מטעם מנהל בית ספר התיכון בו למד ומטעם מפקדו בצבא. עוד צוין, כי המשיב אמנם הודה לאחר שמיעת עדים רבים, אך עובדה זו לא נזקפה לחובתו, שכן הלה הסכים למסור הודאתו רק לאחר תיקון כתב האישום והבהרה כי הזיהום שהתפתח אצל המנוח מהווה אף הוא סיבת מוות אפשרית.

           בנסיבות העניין נקבע, כי העונש אותו גזר בית המשפט המחוזי בת"פ (מחוזי-ת"א) 40155/05 מדינת ישראל נ' דדון (1.2.2007) (להלן: ענין דדון) – ארבע וחצי שנות מאסר בפועל – מהווה עונש הולם גם במקרה דנא; כאשר בעניין דדון דובר במקרה בו התפתחה קטטה במהלכה דקר הנאשם את המנוח בבטנו ונמלט, והמנוח נפטר בחלוף 9 ימים עקב זיהום. כל זאת לאחר שבית המשפט עמד על השוני הקיים בין שני המקרים, בציינו כי הנאשם בעניין דדון נשא סכין על גופו, וכי המנוח באותו מקרה לא היה יוזם המריבה. כמו כן, לחובתו של הנאשם בעניין דדון עמדה שורה ארוכה של הרשעות קודמות, בעוד שהמשיב נעדר עבר פלילי. לעומת זאת, הנאשם בעניין דדון היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה, בעוד שמצבו הנפשי של המשיב היה תקין והוא היה מודע היטב למעשיו. בשקלול הדומה והשונה בין המקרים, נגזרו על המשיב העונשים המפורטים לעיל, בדומה לעונש שהושת על הנאשם בעניין דדון.

           להשלמת התמונה יצוין, אף כי הדבר לא נזכר בגזר הדין, כי שני הצדדים ערערו לבית משפט זה על העונש שהוטל בעניין דדון (ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל (3.7.2008)). בית המשפט העליון לא התערב בתקופת המאסר שהושתה על הנאשם באותה פרשה, ושינה רק את ההוראה בדבר ניכוי ימי המעצר נוכח התקיימות נסיבות ייחודיות בעניין זה.