ע"פ 1979-09-16 הלפרין נ' מדינת ישראל

1.לפנינו ערעור של המערער המופנה כנגד הכרעת דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט יוסי טורס), אשר ניתנה ביום 1/5/16, בת.פ. 19263-05-14 ועל פיה הורשע המערער בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. נדגיש, כי אין בפנינו ערעור על גזר הדין.

2.המערער הובא לדין בגין אירוע שהתרחש ביום 22/5/13, ושבעקבותיו הוגש כתב אישום נגדו ובו נטען כי מר א.ק. - (להלן: "המתלונן"), המתין על המדרכה שברח' שימקין 29 בחיפה. לטענת המשיבה, ניגש המערער בשלב זה אל המתלונן והחל לגדפו. המתלונן סירב לעזוב את המקום ואז תקף אותו המערער בכך שסטר לו וכתוצאה מכך משקפי הראיה אותם הרכיב, נפלו ארצה. המתלונן הדף את המערער לאחור ואז האחרון תקף את הראשון שנית בחבטה לפניו. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו למתלונן חבלות של ממש – שריטות ושפשוף בגשר האף, כך טענה המשיבה.

3.המערער כפר בעובדות כתב האישום ובא כוחו טען כי המערער "ניסה להגן על רכושו". המערער שביקש רשות הדיבור הוסיף וטען כי משהמתלונן לא שעה לבקשתו שלא להיכנס לשטח הבית המשותף, היה "מותר (למערער) לסלק כל הפרעה" ובאותו מעמד הוסיף גם את דבריו המתייחסים לאירוע - (ראו פרוטוקול מיום 1.2.15).

לאור כפירת הנאשם, שמע בית משפט קמא את ראיות הצדדים וסקר אותן בהרחבה במסגרת הכרעת הדין ולאחר שבחן, הן את ראיות המשיבה והן את ראיות המערער, קבע באופן חד משמעי כי ראיות המשיבה מהימנות ומקובלות עליו ועדיפות בעיניו על פני עדויות המערער.

בית משפט קמא בהכרעת דינו התרשם מעדי המשיבה תוך שהוא קובע שמדובר ב - "אנשים רציניים, אשר ניסו ככל הניתן לדייק בתיאור האירועים" - (סעיף 22 להכרעת הדין). לעומת זאת, קבע כי עדות המערער "לא הותירה ... רושם חיובי וגרסתו הייתה מתפתחת, באופן שהקשה על מתן אמון בה". עוד קבע בית משפט קמא כי העדים, הגב' סיגל סטאר ומר דב הרשקוביץ תמכו בגרסת המתלונן. עדים אלו מסרו כי האירוע התרחש כאשר המערער עמד על מדרגות הכניסה לחצר והמתלונן ניצב על המדרכה בסמוך. גם בעניין זה קבע בית משפט קמא, כי עדות עדים אלו "מהימנה בעיניי ואני מאמצה במלואה".

4.בית משפט קמא נימק את עמדתו ביחס למהימנות עדים אלה (גב' סיגל סטאר ומר דב הרשקוביץ), בכך שציין, כי עדים אלו לא ידעו מה תהיה גרסת המערער במשטרה כשבאותו שלב, הנתון המתייחס למקום התרחשות האירוע היה חסר חשיבות. יותר מכך, הוסיף בית המשפט קמא, בחקירתם בבית המשפט לא נטען על ידי המערער כי הנתונים והפרטים המתייחסים למקום התרחשות האירוע לא נפקדו מהודעת העדים במשטרה. בעניין זה, בית משפט קמא ציין, כי הסנגור: "לא שאל את סיגל ודב כל שאלה בנושא זה, (מקום התרחשות האירוע – ת.ה.), במסגרת החקירה הנגדית ולהימנעות זו יש משמעות רבה", תוך שהוא מפנה לע"פ 4609/14 נתנאל צורדרקר בסט נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1/3/15).

5.בית משפט קמא הפנה לעדות סיגל שהבחינה במערער מכה ראשון את המתלונן, עת זה עמד על המדרכה והמערער על המדרגה בכניסה לבניין. בית משפט קמא הפנה לעדותו של דב שתיאר את התרחשות האירוע בצורה דומה. מעדויות אלו הסיק בית משפט קמא כי המכה הראשונה שנתן המערער למתלונן "העיפה" את משקפיו תוך שהוא מפנה לגרסת המערער לפיה הודה "שזו הייתה המכה היחידה".

6.בית משפט קמא קבע גם כי המערער הכה את המתלונן מבלי שהופעלה מטעמו של האחרון כל אלימות. בית משפט קמא אף בחן את עדויותיהן של שתי הילדות - נוי (ת/3) ומעיין (ת/4) בהקשר לאופן השתלבותן מול כל הראיות האחרות, בהתאם להסכמה הדיונית שהתגבשה בין הצדדים. מראיות אלו, שנתקבלו כראיות לאמיתות תוכנן, עולה, העדות הללו ראו את המערער מכה את המתלונן; חרף זאת, קבע בית משפט קמא בסע' 33 להכרעת דינו כי הוא לא יראה בעדויות אלה כתומכות בגרסת המאשימה; בהמשך אף קבע כי "קשה לבסס מסקנות ברורות על בסיסן למרות ההסכמה בדבר מהימנות העדות". זאת ועוד, בסעיף 34 להכרעת הדין ציין בית משפט קמא כי הוא לא התעלם מסכסוך השכנים בבניין בו מתגורר המערער ובעיקר כאשר בחן את עדויות עדי המשיבה ובשל כך הוא נקט - "בזהירות הנדרשת ומתוך נקודת מוצא שקיים סכסוך בין הנפשות המעורבות".

7.בית משפט קמא גם קבע בהכרעת דינו כי גרסת המערער הייתה גרסה מתפתחת ובלתי אמינה, תוך שהוא מפרט את נימוקיו החל מסעיף 35 ואילך להכרעת הדין בה הפנה להודעות המערער (ת/10, ת/15) וגרסתו בבית המשפט שבה טען שהוא "לא ראה איש במקום בעת שהמתלונן דחף אותו והוא (המערער) סטר לו (בעמ' 27 (לפרוטוקול) שו' 6)" – (סעיף 37 להכרעת הדין).