ע"ע 39947-02-15 . ניתנה ביום 29 מרץ 2015

השופט אילן איטח

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת חופית גרשון-יזרעאלי; סע"ש 15951-02-13) מיום19.1.15, בו חויבה המבקשת לשלם למשיב זכויות כספיות שונות בשל תקופת עבודתו אצלה וסיומה, ובכלל זה פיצויי פיטורים, תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, תמורה בגין עבודה בימי מנוחה שבועית ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, בסך כולל של 311,078 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (10.2.13). בנוסף, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.

   הרקע לבקשה:

2. המשיב, מורה דרך במקצועו, עבד אצל המבקשת, שהינה חברה העוסקת בארגון טיולים ברחבי הארץ. המשיב החל לעבוד ביום 1.6.05. ביום 10.10.12 סיים המשיב את עבודתו במבקשת, בהתפטרות שלטענתו נעשתה מחמת הרעה בתנאי העבודה, אשר באה לידי ביטוי בצמצום היקף העסקתו, תוך אפלייתו עקב גילו. המבקשת דחתה את דרישת המשיב לתשלום פיצויי פיטורים בטענה כי הוא התפטר מעבודתו מטעמיו הוא, טעמים אשר אינם מזכים אותו להתפטר בדין מפוטר. המבקשת הכחישה כי המשיב הופלה לעומת אחרים וכי חל שינוי בתנאי עבודתו והוסיפה כי בחודש ספטמבר 2012, עת הודיע המשיב שלא ישתתף בטיולים פחות רווחים, מסרה לו המבקשת שלא תפלה אותו לטובה מול שאר המדריכים המועסקים אצלה ולכן המשיב התפטר מעבודתו.

3. המשיב הגיש לבית הדין האזורי בתל-אביב תביעה נגד המבקשת לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ...., גמול עבור עבודה בשעות נוספות, גמול עבור עבודה במנוחה שבועית והפרש דמי גמולים לפנסיה.

4. בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעתו של המשיב בעיקרה. אשר לנסיבות סיום עבודתו - בית הדין העדיף את עדותו של המשיב אותה מצא כמהימנה, עקבית ומתיישבת עם הנתונים בדבר הטיולים שהדריך בפועל. בית הדין שוכנע כי המשיב הרים את הנטל להוכיח כי החלטתו להתפטר הייתה בשל ההפחתה בימי עבודתו, שהובילה להפחתה בשכרו, והיתה בגדר הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ועל כן יש לראות בהתפטרותו משום פיטורים מכוח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן - החוק), המזכים אותו בפיצויי פיטורים. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי: פירוט שהציג המשיב תומך בגרסתו לפיה סוכם עמו כי החל מחודש יוני 2009 ידריך טיולים "רגולריים" בלבד, פרט למקרים חריגים, וכך נהגו הצדדים בפועל; בחודש ספטמבר 2012 הועסק המשיב 15 ימים, בעוד שבכל השנים שקדמו לשנה זו הועסק המשיב בהיקף גדול יותר בין 20 ל- 24 ימים; עדותו של העד מטעם המשיב חיזקה את טענות לפיה שובץ לטיולים המבוקשים יותר שכן היה "מדריך הבית" במבקשת; מנהל המבקשת בחקירתו הנגדית לא הכחיש את הטענה כי דרש מהמשיב לצאת לטיולים פרטיים קצרים והדבר הוביל להתפטרות; המשיב נתן התראה סבירה טרם פיטוריו על מנת לאפשר למבקשת לתקן את המעוות ואחרונה בחרה שלא לעשות כן. כפועל יוצא מקביעות אלה פסק בית הדין כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 104,029 ₪, בהסתמך על חישוב המשיב אשר לא נסתר.

5. אשר לגמול עבור עבודה בשעות נוספות - בית הדין דחה את טענת המבקשת לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951, אינו חל על המשיב. בית הדין קבע כי תפקידו של המשיב לא היה תפקיד "הנהלה", ולא היתה בתנאי עבודתו כמדריך טיולים דרישה מיוחדת לאמון אישי. עוד נקבע כי ניתן היה לפקח על שעות העבודה והמנוחה של המשיב, בין באמצעות דרישת דיווח של שעות העבודה ובין באמצעות התקנת אמצעי למעקב אחר שעות הנסיעה של רכב ההסעות לטיולים; הצדדים לא טענו לתחולה ישירה של ההסכמים הקיבוציים של ענף מורי הדרך, ומכל מקום הוראות ההסכם הקיבוצי משנת 2007, בו נקבע כי תפקידו של מורה הדרך הוא תפקיד ניהולי ולכן לא חל עליו החוק, לא שללה את זכותו של מורה הדרך לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות (מעבר ל- 8 שעות ביום); לא הוכח כי ניתנה למשיב ברירה בעניין אופן תשלום שכרו, ולא הוכח שיכול היה לבחור באפשרות לפיה ישולם שכרו בצירוף תוספת נפרדת בגין עבודה בשעות נוספות.

   בית הדין האזורי קבע כי המשיב עבד במסגרת ימי עבודה שארכם 11 שעות לפחות, ומהשעה התשיעית ואילך היה זכאי לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות. עוד קבע בית הדין כי מעדויות הצדדים לא הוכח כי המשיב שהה בהפסקות מסודרות, בהן לא נדרש לעמוד לרשות העבודה במהלך ימי ההדרכה. כן נקבע כי המבקשת לא ניהלה פנקס רישום של שעות עבודתו של המשיב ולא שולמה לו תמורה נפרדת בגין עבודה בשעות נוספות, ושכרו היה שכר כולל בניגוד לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958. כפועל יוצא מקביעות אלה קבע בית הדין כי המשיב זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך של 142,459 ₪, בהתאם לחישובו של המשיב, ובהפחתת התמורה בגין חודש ינואר 2006, שהתביעה בגינו התיישנה לאור מועד הגשת התביעה (10.2.13).

6. אשר לגמול עבור עבודה במנוחה שבועית – בקשר לרכיב תביעה זה קבע בית הדין האזורי כך:

   "... לאור עמדת התובע לפיה חלו על העסקתו הוראות צווי ההרחבה של ענף מורי הדרך. כאמור, בהתאם לצו ההרחבה מיום 19.2.09 התשלום הרגיל למורה הדרך כולל תשלום בגין ימי מנוחה שבועית. לפיכך מן המועד בו חל צו הרחבה זה אין התובע זכאי לתמורה נפרדת בגין עבודתו בימי המנוחה. התובע זכאי לתמורה בגין עבודה בימי מנוחה עבור החודשים פברואר 2006 עד פברואר 2009 המסתמכת בסך 63,743 ₪".