ע"נ 36340-06-12 פלונית נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

1. בפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 10.5.2012, במסגרתה נקבע כי קיים קשר סיבתי של החמרה בשיעור 50% בין מצבה הנפשי של המערערת לבין תאונת הדרכים בה היתה מעורבת ביום 12.1.2007, במהלך חופשה בעת השרות הצבאי, כמשמעות מונח זה בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959. החלטת המשיב התבססה על חוות דעתה של ד"ר ענת רטנר מיום 17.8.2011.

2. המערערת, ילידת 10.4.1988 התגייסה לשרות חובה ביום 14.11.2006. ביום 12.1.2007, עת שהתה בחופשה במהלך שירותה הסדיר, נפגעה המערערת באורח קשה בתאונת דרכים, עת הרכב בו נסעה התנגש במשאית, ונגרמו לה שברים מורכבים בגפיים. המערערת טענה, כי מעבר לנזקי הגוף, היא חוותה טראומה קשה בעקבות התאונה בה נהרג נהג הרכב, מי שהיה חברה לחיים. לטענת המערערת, כפי שהדבר בא לידי בתצהיר שצורף לערעורה, כבר במסגרת השיקום בבית החולים בני ציון, היא החלה לסבול מנדודי שינה, חרדות ומחשבות קשות בקשר לתאונה ונקבע כי היא סובלת מפוסט טראומה. לטענתה, גם עם שחרורה מאשפוז המשיכה לסבול מחרדות, הפרעות שינה, הפרעות קשב וריכוז, עצבנות יתר וזיכרונות טראומטיים שפקדו אותה ונקבע כי היא סובלת מהפרעה פוסט טראומטית ומהפרעת הסתגלות דיכאונית חרדתית הנובעות מהתאונה הנדונה. המערערת הופנתה ע"י משרד הביטחון לטיפול פסיכיאטרי. לטענתה, עובר לתאונה הנדונה מעולם לא סבלה מהפרעה נפשית.

3. כאמור, החלטת המשיב התבססה על חוות דעתה של ד"ר ענת רטנר, מיום 17.8.2011. ד"ר רטנר פרטה בחוות דעתה, את המסמכים הרפואיים עליהם הסתמכה בחוות דעתה, תלונותיה של המערערת, תפקודה כיום וכן, פרטה את תוכן המסמכים הרפואיים שהונחו בפניה.

ד"ר רטנר ציינה, כי המערערת כבת 23, צעירה מבין 5 אחים. הוריה התגרשו בילדותה והמשיכו לחיות כזוג. המערערת לא ידעה על גירושיהם עד גיל מאוחר, אך היחסים בין ההורים לא היו טובים. המערערת סיימה 12 שנות לימוד ותארה עצמה כמי שיכולה היתה להצליח, אך לא התעניינה בלימודים, זלזלה, נעדרה רבות והעדיפה חיים חברתיים ולכן, ציוניה היו נמוכים. המערערת מסרה לה, כי יצאה עם חברים קבועים מגיל 13 והיא קשרה בין הירידה בלימודים לחבר עימו יצאה. היא סיימה את לימודיה במגמת מנהל, ללא בגרות. עוד תארה, כי במקביל ללימודיה התיכונים, החלה לעבוד כמלצרית. אביה נפטר מדום לב באופן מפתיע כשהיתה בת 18. היא שרתה כחדשיים בצבא, עברה טירונות, קורס אפסנאות טכנית ושובצה ביחידה. המערערת שללה בעיות נפשיות ובעיות בריאות בעברה וכן, שללה בעיות נפשיות במשפחתה.

ד"ר רטנר תארה את ארוע התאונה ותוצאותיו וציינה, כי בתאונה נהרג הנהג, מי שהיה באותה עת חברה, וכי המערערת איננה זוכרת את האירוע, אלא רק שהתעוררה במחלקת טיפול נמרץ. התובעת מסרה לה, כי כשהתעוררה נבהלה ממצבה וחשבה שתהיה משותקת. תחילה ספרו לה שחברה פצוע וכששמעה שנהרג, לא האמינה, חשה בלבול והצפה רגשית. המערערת תארה את קשיה התפקודיים בגין פגיעותיה האורתופדיות.

המערערת טענה בפניה, כי לאחר התאונה היא חשה מבולבלת, היו לה מחשבות רבות על החבר שנהרג וסיוטים בלילה שהוא כועס עליה, אולם תופעות אלו חלפו. היא התלוננה על חרדות, התקפי חרדה עם דופק מהיר, מועקה וחשש שתמות, חוסר ריכוז ושכחה. מאז נטילת התרופות התופעות פחתו. המערערת תארה חרדות ומחשבות על דברים רעים שיקרו לה ולבעלה, אבדן ביטחון וכשנוסעת ברכב חשה דרוכה ומפחדת ממשאיות. היא נמנעת מלנסוע באוטובוס. המערערת תארה מצבי רוח משתנים, נטיה לעצבנות וחוסר עניין בדברים, לעתים צוחקת, אך חסרת שמחת חיים ומתקשה להשלים עם השינוי שחל בה עקב פציעתה. בנוסף, התלוננה המערערת על קשיים בתפקוד בבית, חוסר סבלנות לבתה ומחשבות על מצבה - "אבדן חייה, פספוס דברים". היא ספרה שלאחר התאונה חדשה קשר עם חבר קודם, נכנסה להריון, אולם למרות חששה ובעידוד המשפחה, נישאה וילדה את בתה. הקשר עם הבעל מורכב, תוארו מריבות וכי הבעל היה נתון במאסר. ד"ר רטנר תארה קשר בעייתי עם האם.

המערערת הגיעה לבדיקה כשהיא נעזרת בקב הליכה, מסודרת בהופעתה, ללא טיפוח, דברה לעניין, יצרה קשר עין, ריכוז וזיכרון במהלך הבדיקה היו תקינים. אפקט דיספורי, עצובה בהקשר מצבה וחייה, עם יכולת לחיוך ותגובתיות בנושאים אחרים, ללא סימני דיכאון מג'ורי. חשיבתה מאורגנת, בתכנים עיסוק מרובה בשינוי שחל בה, ירידה בביטחון העצמי, העדר שמחת חיים, קשיים גופניים, קשיי תפקוד, נטייה לתלות בבני משפחתה. בעבר, מחשבות מרובות על החבר שנהרג. כיום מחשבות מרובות על עצמה, המלוות בתחושת ייאוש, אך שוללת מחשבות אובדניות. ללא תכנים פסיכוטיים, ללא זכרונות מהתאונה, ללא תכנים חודרניים מהתאונה.

      בפרק הסיכום בחוות הדעת, ציינה ד"ר רטנר כי המערערת התקשתה להתמודד עם הפציעה, המגבלה הפיזית שבאה בעקבותיה ומות חברה. היא עברה תקופת אבל ורגשות קשים ולאחר מכן השענות על בן זוג חדש וקשיים ביחסים הזוגיים ובתפקוד ההורי. ד"ר רטנר קבעה, כי קשיי התמודדות אלו הם ברמה של הפרעת הסתגלות, שנהיו כרוניים. לטענתה, קשיי ההסתגלות קשורים במדה רבה לרקע אישיותי, אבדנים קודמים, מות האב בתקופה שקדמה לכך והעדר גורמי תמיכה. נטען, כי יש סימנם לקשיים אישיותיים שקדמו לתאונה, קווים מעורבים תלותיים ולא בשלים, שהתבטאו בקשיי התמדה בלימודיה, השענות על בני זוג עד כדי פגיעה בשאיפותיה ולימודיה וקשיים ביחסים המשפחתיים. היא ציינה כי קיים רקע משפחתי מורכב. ד"ר רטנר קבעה כי לא קיימת תסמונת פוסט טראומטית מלאה, מאחר ולא קיימים זיכרונות מארוע התאונה, אין תכנים חדרניים, למרות שקיימים סימפטומים חלקיים של חרדות כלליות וחרדות מנסיעות. נטען, כי המחשבות על החבר שנהרג קשורות לתגובת אבל והפרעת הסתגלות וכי חל שיפור הדרגתי, שמתבטא ביצירת קשר זוגי והקמת משפחה.

      ד"ר רטנר קבעה, כי המערערת סובלת מהפרעת הסתגלות ממושכת לפציעה והשלכותיה וכי הרקע לכך קשור הן לארוע התאונה והן לקשיים אישיותיים שקדמו לארוע התאונה, קשיים משפחתיים וסוציאליים, שתרמו חלק ניכר מהקושי להסתגל לשינוי שחל בה לאחר הפציעה. היא קבעה, כי מרכיב השירות הצבאי והפציעה מהווים החמרה בשיעור של מחצית (50%) מכלל הנכות הנפשית.