ע"א 8102/15 עימאד וג'יה נסיירי ואח' נ' יוסרא אחמד קדורה (זועבי) ואח'

        לפני בקשה למתן צו זמני המונע מהמשיבה 1 (להלן: המשיבה) לעשות כל דיספוזיציה במקרקעין הרשומים על שמה בחלקה 5 גוש 16580 בנצרת (להלן: המקרקעין או הנכס), וכן לצוות על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) בת"א 65998-10-13 מיום 18.10.2015, עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין.

רקע

1. המשיבה הגישה נגד המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי, בה ביקשה להצהיר על בטלותו של הסכם מכר מקרקעין שנחתם ביום 29.8.2013 בין המבקשים לבין המשיב 2, עו"ד וסים זועבי, כמיופה כוחה של המשיבה (להלן: המשיב), לרבות ביטול ומחיקת הערת אזהרה שנרשמה על הנכס לטובת המבקשים בלשכת רישום המקרקעין. המשיבה לא חלקה על כך שחתמה על ייפוי כוח, שלפיו ייפתה את כוחו של המשיב לפעול בשמה, אלא שלטענתה ייפתה את כוחו לנהל בשמה משא ומתן עם צדדים שלישיים למכירת הנכס, בלי שהיה המשיב מוסמך למכור את הנכס בפועל.

1. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה. נקבע כי בניגוד לטענת המשיב, ייפוי הכוח שניתן לו הוא רגיל ולא ייפוי כוח בלתי חוזר. עוד נקבע כי המשיב לא היה מוסמך להאריך את תוקפו של ייפוי הכוח או לבטל כליל את הסעיף שהגביל את תוקפו. בית המשפט קבע כי גרסאותיהם של המשיבה ובנה בעניין זה, וכן של עורך דין אחר שנכח במעמד מתן ייפוי הכוח (להלן: עו"ד זוהיר), מתיישבות האחת עם השניה, בעוד שגרסתו של המשיב אינה מהימנה, אינה נתמכת בראיות ואינה מתיישבת עם ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. בית המשפט הוסיף וקבע כי אמנם עיון בתוכן ייפוי הכוח מלמד כי המשיבה ייפתה את כוחו של המשיב למכור את הנכס, אלא שבית המשפט נתן אמון בגרסת המשיבה ובנה כי ייפוי הכוח נועד לצורך איתור קונים פוטנציאליים למקרקעין וניהול משא ומתן בשם המשיבה בלבד, מבלי שהמשיב רשאי היה למכור בפועל את הנכס ללא הסכמתה. בית המשפט לא מצא ממש בתשובתו של המשיב למתן סמכויות כה רחבות בייפוי הכוח, והתרשם כי אין זה סביר שבעלים של מקרקעין ייתן בידי אחר סמכות לקבוע את תנאי המכר ללא סייג, לרבות המחיר. גם בהקשר זה פסק בית המשפט כי עדותו של המשיב אינה ניתנת לאמון כלשהו ואינה עומדת במבחן השכל הישר. בית המשפט הסיק אפוא כי המשיב לא היה מוסמך למכור למבקשים את הנכס על פי ייפוי הכוח שהיה ברשותו.

           מעבר לאמור, קבע בית המשפט המחוזי כי תקנת השוק שבסעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), אינה חלה במקרה הנוכחי הואיל והמבקשים לא עומדים בתנאים שנקבעו בפסיקה להחלתה. זאת, משום שהמבקשים לא הסתמכו על רישום מוטעה במרשם המקרקעין אלא על ייפוי כוח שכלל לא היה בתוקף, ומאחר שלא השלימו את הליך רישום הזכויות על שמם. עוד דחה בית המשפט את טענת המבקשים, לפיה הסכם המכר תקף למרות שנחתם לאחר מועד סיום השליחות בין המשיבה לבין המשיב מכוח סעיף 15(ב) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות). נקבע כי תוקפו של ייפוי הכוח פג חודשים לפני שהמבקשים החלו להתעניין בנכס ולפני שנחתם עמם הסכם המכר. בית המשפט סקר פסיקה רלוונטית לעניין וקבע כי גם אם המבקשים לא ידעו על סיום השליחות, אין למשיבה (כשולחת) אחריות כלפיהם, שכן המשיבה לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת שהמבקשים יודעים על קיומו של ייפוי הכוח. המבקשים התנהלו מול המשיב בלבד, כאשר בינם לבין המשיבה ובנה לא היה שום מגע. בית המשפט קיבל את עדות הבן ועו"ד זוהיר כי המשיב הבהיר להם שלא מצא קונה לנכס ואף קרע את ייפוי הכוח בנוכחות הבן. בנסיבות אלה, כך נקבע, לא היתה המשיבה אחראית ליידע את המבקשים על סיומה של השליחות. על כן, המבקשים אינם רשאים לראות את השליחות כנמשכת כלפי המשיבה, והסכם המכר שנחתם לאחר סיום השליחות איננו תקף. 

           בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה אפוא, והורה על ביטול הסכם המכר ומחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת המבקשים. כן הורה למשיב להחזיר למבקשים את הסכום ששולם על ידם בקשר עם עסקת המקרקעין (30,000 דולר). בית המשפט הטיל על המבקשים הוצאות לטובת המשיבה בסך של 10,000 ש"ח וכן הורה כי המשיב יישא בהוצאות בסך של 20,000 ש"ח.

2. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין ולצדו את הבקשה שלפני. המבקשים עותרים בבקשתם למתן סעד כפול: צו זמני המונע דיספוזיציה בנכס וכן עיכוב ביצוע של פסק הדין, כל זאת עד להכרעה בערעור. המבקשים טוענים כי קיים חשש כבד כי המשיבה תערוך עסקה בנוגע למקרקעין, מה שייתר את הערעור. המבקשים ציינו כי התברר להם שהמשיבה כבר ביטלה את הערת האזהרה בהתאם לפסק הדין. נטען כי אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש המבקשים לא יוכלו לממש את פסק הדין, ככל שהערעור יתקבל, וכי ייגרם להם "נזק גדול מאד" שאינו בר פיצוי או תיקון. עוד נטען כי ישנו "סיכוי סביר" שהערעור יתקבל.

           בערעור טוענים המבקשים, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעה כי ייפוי הכוח שניתן למשיב אינו בלתי חוזר. לגישתם, המשיבה הבינה את משמעות ייפוי הכוח שעליו היא חתמה, והמשיב היה מוסמך למכור להם את הנכס. לחלופין נטען כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, עסקת המכר בין המבקשים לבין המשיב סוכמה זמן רב לפני שהסכם המכר נחתם, כאשר ייפוי הכוח עוד היה בתוקף. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט טעה בכך שלא החיל את תקנת השוק שבסעיף 10 לחוק המקרקעין וכן את סעיף 15(ב) לחוק השליחות. בהקשר זה מטעימים המבקשים כי הם נהגו ביושר ובתום לב, שילמו את מלוא התמורה עבור הנכס וכי לא ידעו ולא יכולים היו לדעת על סיום השליחות. לשיטתם, היה על בית המשפט להעדיף את זכותם על פני זכותה של המשיבה, שהיא זו שאחראית ל"תאונה המשפטית" שאירעה. הם טוענים כי המשיבה יצרה כלפיהם מצג של הרשאה ולכן פעולותיו של המשיב מולם מחייבות אותה. לדידם, לא היה מקום "לגלגל" אליהם את האחריות לחוסר יושרו של המשיב, אלא לכתפי המשיבה. 

3. המשיבה טוענת מנגד כי יש לדחות את הבקשה. לטענתה, המבקשים אינם מקיימים בבקשתם את התנאים המצטברים הדרושים לשם עיכוב ביצועו של פסק הדין או לשם מתן צו מניעה זמני בערעור. היא טוענת כי נימוקי הבקשה, על שני ראשיה, הועלו באופן כוללני, סתמי וללא כל ביסוס. עוד נטען כי "סיכוי סביר" לקבלת הערעור אינו עומד ברף הנדרש לצורך מתן עיכוב ביצוע של פסק הדין. ממילא סיכויי הערעור קלושים ביותר, כך גישתה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקשים לא ביססו את החשש שמא לא יוכלו להשיב את המצב לקדמותו, היה ויתקבל ערעורם. זאת בפרט, ביחס לסכום ההוצאות שהוטל עליהם בפסק הדין, שאין כל הצדקה לעכב את ביצועו.

4. המשיב מצדד בקבלת הבקשה. המשיב גורס כי טענת המשיבה לפיה נדרשים סיכויים טובים לקבלת הערעור על מנת לתת סעד זמני בערעור, אינה משקפת את עמדת הפסיקה. מכל מקום, המשיב טוען כי המבקשים העלו טענות "נכבדות" בערעור, שיש בהן ממש, ולכן לשיטתו סיכויי הערעור טובים. עוד טוען המשיב כי מכירת הנכס עלולה ליצור מצב שלא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו, הגם שלא מדובר בנכס המשמש למגורים. עוד לטענת המשיב, "הליך של עיכוב ביצוע הוא הליך מקדמי ואין אפשרות טכנית לערוך במסגרתו אבחנות בין החלקים השונים של פסק הדין". לשון אחר, לשיטת המשיב, אין אפשרות מעשית להבחין בין בקשת המבקשים למניעת דיספוזיציה בנכס לבין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. המשיב מוסיף כי ככל שהערעור יתקבל, הרי שהוא יהיה "פטור מתשלום כספים כלשהם למשיבה 1 כך שוודאי שקיימת עילה לעיכוב הביצוע של הוראת תשלום ההוצאות" שהוטלה עליו.