ע"א 59695-11-14 מניס ואח' נ' גרינפילד

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני, שופט בכיר), מיום 5.10.14, בת"א 26895-05-11, בגדרו קבע כי פירוק השיתוף בנכס במקרה דנן, ייעשה בדרך של מכירת הנכס כנכס פנוי.

רקע עובדתי

1.ביום 9.4.97 חתמה המערערת יחד עם בעלה המנוח מיכאל מניס ז"ל (שנפטר ביום 28.1.07, להלן: "המנוח"), על הסכם הלוואה. הלווים לא החזירו את החוב והוגשה נגדם תביעה לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 24237/97). בפסק הדין נקבע, כי רק המנוח יישא בתשלום החוב והתביעה נגד המערערת נדחתה. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה ובית המשפט המחוזי הותיר על כנו את פסק הדין (ע"א 2518/01). לאחר שהחוב לא סולק, הוגשה בקשה על ידי הזוכה, גורביץ ולדימיר, למימוש פסק דין בלשכה להוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 03-18421-04-9).

2.ביום 25.11.09 מונתה המשיבה על ידי ראש ההוצאה לפועל ככונסת נכסים לניהול ומימוש זכויות המנוח במקרקעין - קוטג' דו-קומתי של 4 חדרים הידוע כגוש 30593 חלקה 5/3 הנמצא ברח' שיף 24/3, בשכונת רמות בירושלים (להלן: "הנכס" או "הדירה").

המנוח היה רשום בחברה המשכנת ובמנהל מקרקעי ישראל כבעל מחצית זכויות החכירה בנכס, והמערערת, אלמנתו, הייתה רשומה כבעלת המחצית הנוספת.

המערער, מנשה מניס, הוא בנם של המנוח ושל המערערת.

3.יצוין, כי ביום 17.2.14 התיר בית משפט קמא, בפסיקתא, לרשום אצל רשם המקרקעין את זכויותיהם של עזבון המנוח ושל המערערים בנכס בתוספת הערת אזהרה לטובת כונסת הנכסים.

4.בבית משפט קמא התבררה תביעת המשיבה לפירוק השיתוף בדירה.

5.בין הצדדים התגלעה מחלוקת - האם הדירה תימכר כפנויה, כטענת המשיבה, או כתפוסה, כטענת המערערים. המשיבה טענה, כי על פי סעיף 54א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, ועל פי צו המינוי ככונסת נכסים, היא נכנסה לנעליו של החייב – המנוח, וזכאית לבקש את פירוק השיתוף בנכס ומכירתו כנכס פנוי מכוחו של סעיף 37 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

נטען, כי ביום 31.7.00, עוד בטרם ניתן פסק הדין בת"א 24237/97, נטשה משפחת מניס את הנכס ועברה להתגורר בחו"ל באופן קבוע. לאחר פטירת המנוח המשיכה המערערת להתגורר בחו"ל ולא החזיקה בנכס. המערערת אף השכירה את הדירה למשפחת שגב על פי חוזה שכירות מיום 23.8.08 עד ליום 13.5.10 תמורת סך של 3,000 ₪ לחודש.

עוד נטען על ידי המשיבה, כי הוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") אינן חלות על פירוק השיתוף בדרך של מכירה הואיל ולמערערת לא הייתה מלכתחילה זכות לדיירות מוגנת וכך גם לא לבנה, המערער. כן נטען, שבתגובה שמסרו המערערים למשיבה ויתרו במפורש על דיירות בנכס.

טענה נוספת שנטענה בבית משפט קמא על ידי המשיבה, כי נכון למועד הגשת הבקשה לקבלת הוראות למכירת הנכס מראש ההוצאה לפועל, הזכויות בנכס היו רשומות בחברה המשכנת ולא אצל רשם המקרקעין. משכך, ועל פי ההלכה הפסוקה (הלכת פרמינגר בע"א 3295/94), במועד הקובע, 18.4.14, לא חלה בענייננו זכות לדיירות מוגנת.

עוד נטען, כי המערערת התחייבה למכור את הנכס למקרה שההלוואה לא תושב; כי המערערת לא הייתה שותפה בהליך האזרחי; לא החזיקה בנכס באופן קבוע; לא הייתה תושבת ישראל ב- 10 השנים הקודמות לבקשה למכירת הנכס כפנוי; וכי היא השכירה את הנכס ויש לה קורת גג אחרת, זולת הנכס. על כן, לטענת המשיבה, יש להורות על מכירת הנכס כפנוי.