אבו עמאר נ' ביטון ואח'

זהו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בבאר-שבע (כב' השופט מ. הולצמן,) שניתן ביום 15.6.17, בת"א 14719-06-14, ובו התקבלה תביעת המשיבים לשלם להם פיצוי מוסכם, המעוגן בחוזה מכר דירה, בסכום של 90,500 ₪, משוערך מיום הגשת התביעה, וכן חויב המערער לשלם אגרת בימ"ש ושכר טרחת עו"ד בשיעור 10,500 ₪.

במקור, תבע המשיב 2, שהוא בן זוגה של המשיבה 1, גם דמי תיווך בגין עסקת המכר, אך פריט זה נזנח.

אפשט את העובדות הרלוונטיות להכרעת בימ"ש השלום, ולדיון בערעור, באשר, מרבית ההשתלשלות והפרטים אינם חיוניים עוד.

נכרת הסכם מכר, ביום 28.7.10, ולפיו המערער מכר למשיבה 1 (להלן: "המשיבה") זכויותיו בדירה בבאר-שבע, תמורת 850,000 ₪. בהצהרות הגלומות בהסכם אוזכרו 4 עיקולים ושעבודים, שהוטלו על זכויות המערער, והסרתם הוסדרה בהסכם, מתוך תשלומי התמורה. נרשם משכון לטובת המשיבה, ביום 4.8.10. לאחר חתימת ההסכם, נודע למשיבים על עיקולים נוספים שהוטלו, אחד מהם - מועדו טרם ההסכם, ונוספים הוטלו אחר כך, וכן התברר, שזמן רב לפני החתימה, כבר היה רשום משכון על הדירה, לטובת בנק לאומי למשכנתאות, שאף החל בהליכי מימוש, בגין חוב של 150,000 ₪ ומונה כונס נכסים למכירתה.

בשל התפתחויות אלה נערך, ביום 21.8.11, נספח להסכם (להלן: "הנספח"), ובו הסדר לסילוק החוב לבנק לאומי (150,000 ₪), וכן להסרת עיקול נוסף (30,000 ₪), והמשיבה התחייבה לגרום להנפקת ערבות בנקאית לשם שחרור עיקול של מס הכנסה על הדירה, על ידי כך, שתפקיד 200,000 ₪ בחשבונה. לצד זה, הוסכם על עדכון מחיר הדירה והעלאתו ל-905,000 ₪. אושר, שהתקבלו על חשבון התמורה 125,000 ₪, ושלאחר הסרת העיקולים והשעבודים יוותר סך של 350,000 ₪ המגיעים למערער. בנספח נאמר עוד ש"הצדדים מצהירים כי ההסכם שנחתם ביום 28.7.10 נותר בתוקף וכל ההודעות על ביטול בטלות בזאת". הודעות ביטול אלה ניזומו בידי המערער, שגרס, שהמשיבה הפרה ההסכם.

המשיבה דבקה בהסכם ובנספח לו, ולא חפצה בביטולו. ברם – היא תבעה את הפיצוי החוזי המוסכם, בשיעור עשרה אחוז מהתמורה, בגין הפרה יסודית, משום שהוטלו עיקולים נוספים על זכויות המערער, והמשיבה התרשמה, שהמערער ומשפחתו מתנהלים בחוסר תום לב ויוצרים חובות כספיים.

בית משפט השלום לא ראה קושי בעיקולים המאוחרים למועד כריתת ההסכם, שקיומם, כמובן, לא היה ידוע אותה עת, ושממילא, הם נדחים מפני המשכון שנרשם לטובת המשיבה, ברם, ראה משום הפרה יסודית של ההסכם בכך, שהוכח לפניו, שהמערער ובני משפחתו, שניהלו את המו"מ, העלימו דבר קיומו של המשכון לטובת בלמ"ש בע"מ, ואת הליכי הגבייה ומימוש הדירה שהוחל בהם, לרבות מינוי כונס הנכסים.

המערער טען, בין היתר, שהצדדים יישבו את כל המחלוקות ביניהם, עם חתימת הנספח, ולכן, אין מקום לתבוע עוד פיצוי, לאחר מכן, משההפרה הוסדרה. בפסק הדין נדחתה טענה זו ובימ"ש נזקק לאותו סעיף של אשרור ההסכם המקורי, כפי שצוטט לעיל. נפסק, שנותרו בעינן ההצהרות המחייבות בפתיח להסכם, ובהן אין זכר למשכון של בלמ"ש, וכן - סעיף הפיצוי המוסכם נותר בעינו. מתקשר חוזי זכאי לתבוע פיצוי, במקרה של הפרה, בין שביטל ההסכם ובין שעומד על אכיפתו, כמו כאן. אין לראות בכריתת הנספח, שנועד להסדיר המשך אכיפת ההסכם, בהינתן העיקול הנוסף והליכי כינוס הנכסים, משום גריעה מזכותה של המשיבה לתבוע הפיצוי המוסכם על ההפרה.

מנגד – בית המשפט ניתח בהרחבה, ברמה העובדתית והמשפטית, טענת הגנה, שהעלה המערער, ולפיה – המשיבה הפרה את ההסכם והנספח, בכך, שלא הפקידה את הסכום שנועד להנפקת ערבות בנקאית עבור מס הכנסה. המערער ביקש לבסס תיזה, ולפיה, מקום שבו הנפגע מהפרת ההסכם, אף הוא בגדר מפר, אזי, אין מדובר בצד "המקיים, או המוכן לקיים את התחייבויותיו", כהגדרת סעיף הפיצוי המוסכם בחוזה שלפנינו, ולא קמה הזכאות לאותו פיצוי. בימ"ש השלום אמנם קבע, שהמשיבה הפרה את ההסכם, אולם, מנימוקים שפירט, לא ראה בכך עילה לפטור המערער מכפיפותו להסדר הפיצוי המוסכם, ללא הוכחת נזק, הכלול בהסכם, וקבע, שדי בכך, שהמערער, מצדו, הפר בהפרה יסודית את ההצהרות הגלומות בו, כדי לחייבו במלוא הפיצוי. יוער, שהמערער הגיש תביעה משלו כנגד המשיבים, לרבות בשל ההפרה הנטענת, באי הנפקת הערבות למס הכנסה, וזו תלויה ועומדת בבימ"ש השלום.

משנדחו טענות ההגנה של המערער, שמרביתן אינן רלוונטיות לדיון הנוכחי, כפי שיובהר להלן, חויב הוא, כאמור, בפיצוי המוסכם.