השופט א. ואגו:
זהו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום באשדוד (כב' השופט א. ברגנר), שניתן ביום 13/4/14, בתיק ת.א 103/10, ובו נדחתה תביעת המערערים למתן סעד הצהרתי בדבר בטלותו של משכון, לרבות שטר משכנתא (להלן: "המשכון"), שנרשם לטובת המשיב 1 (להלן: "הבנק"), על זכויותיהם בבית מגורים באשדוד.
התביעה ביחס למשיב 3 נדחתה על הסף, מנימוקים שאינם רלוונטיים לערעור כעת.
למערערים, שהם בני זוג, זכויות בבית ברח' אטלי באשדוד, גוש 2004 חלקה 52 (להלן: "הבית"). הזכויות רשומות ע"ש המערערת 1 (להלן: "דינה" . בעלה, המערער 2, יכונה להלן " ניסים").
הבנק פתח בהליכי מימוש המשכון שעל הבית, מאחר שהוא היווה בטוחה להחזרת הלוואה ע"ס 1,000,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"), שהעמיד הבנק, בסמוך ליום 3/8/08, לזכות המשיב 2 (להלן: "לוי"), ושתשלומי הפרעון העיתיים בגינה לא הוזרמו לבנק כסדרם. דינה ערבה להלוואה זו, וכאמור, חתמה על מסמכי מישכון הבית כבטוחה להחזר. ניסים חתם על כתבי הסכמה וויתור כנדרש על ידי הבנק למקרה שיהיה צורך לממש המשכון. במקביל להלוואה שניתנה מהבנק ללוי, נטלו המערערים הלוואה, בסכום זהה, מהמשיב 4, חברה בשליטת בנו של לוי, לאחר, שבו ביום, נערך הסכם הלוואה נוסף, על אותו סכום, בין המשיב 4 ללוי ולפיו הלווה לוי לחברה את הסכום הנדון.
היעד הסופי של כספי ההלוואה היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, וקביעתו השליכה על ההכרעה בעתירת המערערים לבטל המשכון.
לוי טען, גרסה שאומצה, לימים, גם על ידי הבנק, כמשקפת את המציאות לאשורה, ולבסוף אף נקבעה כנכונה עובדתית, בפסק הדין, שמדובר היה בהלוואה "סיבובית", למימון השלמת בניית הבית בידי המערערים, והזרמתה דרכו נעשתה רק משום שהמערערים לא היו יכולים לקבל הלוואה ישירה על שמם. לשיטה זו, הסך מיליון ₪ הגיע בפועל למערערים, הם אלה שדאגו להחזרים החודשיים, כל עוד בוצעו, ומשחדלה ההלוואה להיפרע, הרי, בדין מבקש הבנק לממש המשכון, שדינה נתנה לטובתו. מניעי לוי להיחלץ לעזרת המערערים, בדרך זו, ולקדם קבלת ההלוואה עבורם, תוך הסתייעות בקשריו הטובים עם מנהל סניף הבנק בנתיבות, היו על רקע היכרות בין הצדדים, ציפייה לתמורה כספית מהמערערים על מאמציו, ואפשר גם לצורך יצירת קשרים עסקיים עם בניהם של המערערים.
מנגד, טענת המערערים וגרסתם היתה, שהם, בתמימותם, נפלו קורבן לנכונותם לסייע ללוי ולערוב לו להלוואה שיקבל מהבנק, שאותה לא החזיר כסדרה, ושאושרה לו מתוך רשלנות הבנק כלפיהם, ועל רקע מערכת יחסים אישית – חברתית, בין לוי למנהל הסניף. הם טענו, שנאותו לסייע במתן ערבות להלוואה שלוי נוטל, בין היתר, משום שסכום של 350,000 ₪ מתוכה, יועד ממילא להחזיר הלוואה שלוי נטל מבנם. עוד טענו, שכאשר הוחתמו על המסמכים בבנק, לא הוסבר להם דבר על ידי הפקידה, ורק נאמר להם היכן לחתום, תוך הפרת חובות זהירות כלפיהם. הם סברו, ולא הוסבר להם אחרת, שביתם שמושכן, בעצם אינו בסכנה, שכן, אף אם ההלוואה לא תוחזר על ידי לוי, תחילה ימצה הבנק נגדו את כל ההליכים, כולל מימוש נכסיו הרבים. שכנועה של דינה לחתום על מישכון הבית כבטוחה להלוואת לוי, היה, לשיטה זו, פרי של קנוניה משותפת למנהל הסניף וללוי, במקרה הגרוע, ולפחות – תוצר של רשלנות והפרת אמון מצד הבנק כלפיה.
אקדים ואטעים, כדי להקל על הבנת הכרעת בימ"ש השלום ועל ליבון הערעור כעת, שאלמלא הטענות הקשות שהועלו גם כלפי הבנק, והתנהלותו בפרשה, ספק אם יעודה של ההלוואה ו"עסקת היסוד" שבין המערערים ללוי ולחברה, המשיב 4, היו רלוונטיים לשאלת תוקפו של המשכון ואפשרות מימושו. גם אם דינה ניאותה, משיקוליה, להעמיד בטוחה לטובת הבנק, בעבור הלוואה שהועמדה לזכות צד ג', במקרה שלנו – לוי, אין בכך כל פגם חוקי או פסול במישור אחר, ולכאורה, זכותו של הבנק לפעול למימוש הבטוחה, נגזרת רק מהמערך החוזי המסדיר את מתן ההלוואה, הבטחת פרעונה, וסדרי מימוש הבטוחות, ככל שהוסכם על "דירוג" מחייב לכך, כגון התחייבות למיצוי כל ההליכים האפשריים כלפי מקבל ההלוואה הישיר תחילה. ברם, בה במידה, ככל שבית המשפט היה משתכנע, שהסכמת דינה למישכון הבית נעשתה מתוך העלמת עובדות, או הטעייה, או הפרת חובות זהירות כלפיה, מצד הבנק ועובדיו, ושאין מדובר בגמירות דעת אמיתית ומודעת מצידה, לעשות כן, תוך הבנת ההשלכות והסיכונים, אזי, אפשר שהדבר היה יורד לשורשה של עסקת המשכון והיתכנות מימוש הבית והיפרעות הבנק מתמורתו את יתרת חוב ההלוואה.
מנגד – ככל שמדובר, אכן, ב"הלוואה סיבובית", ובגדרה דינה וניסים קיבלו מיליון ₪ מכספי הבנק, סכום שלא הוחזר כסדרו, גם אם ההלוואה הוזרמה דרך "צינור", שהוא לוי, אזי, יקשה עליהם לשכנע, ולעתור לסעד מדיני היושר, להצהרה, שלפיה הבטוחה המרכזית להחזר החוב, מישכון הבית, בטלה ומבוטלת, ומותירה את המלווה – בעל המשכון, בידיים ריקות.