ע"א 28568-10-14 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' פלונית

השופט א. ואגו:

זהו ערעורה של חברת "אל- על" על פסק דינו של בימ"ש השלום בקריית גת (כב' השופטת נעם חת-מקוב) , שניתן ביום 1/9/14 בתיק ת.א 26092-06-10, שבמסגרתו חויבה המערערת בפיצוי המשיבה על נזקי גוף, שנטען, כי נגרמו למשיבה בשל התנהלות רשלנית מצד המערערת.

המשיבה הגישה תביעת הנזיקין, בשל אירועים שהתרחשו בשדה התעופה של מינסק, בירת בלארוס, ביום 16/9/08. למשיבה היה כרטיס טיסה ממינסק לישראל, והיא התעתדה לעלות על טיסת "אל-על" לנתב"ג, אולם, במהלך הבידוק התברר, שיש לה מטען במשקל עודף של 9 ק"ג, שבגינו חויבה לשלם 54 אירו, כתנאי לעלייתה לטיסה. לטענתה, סירבו עובדי המערערת לקבל תשלום בדולרים, ומשלא היה בידה לגייס הסכום באירו, נמכר כרטיסה לאחר, מזוודתה הוחזרה לה, היא הוצאה בלילה קר אל מחוץ לנמל התעופה, וננטשה לגורלה. המשיבה, אישה מבוגרת, שטחה בתביעתה את תלאותיה, שנמשכו שבוע, עד שהצליחה לשוב לישראל בטיסה חלופית. המשיבה גרסה, כי טיפול המערערת בעניינה היה רשלני ואף זדוני, וכי הייתה כוונה, מלכתחילה, למצוא דרך להורידה מהטיסה, כדי לאפשר מתן מקומה לאחר. כן טענה, כי זניחתה לנפשה, לאחר מכן, מחוץ לשדה התעופה, ובלי לוודא כי בידה מקום לינה ואמצעי תחבורה, אף הוא היה רשלני והיתה בו משום הפרת חובת הזהירות של המוביל האווירי כלפי נוסעו. כתוצאה מהתנהלות זו, טענה המשיבה לנזקי גוף- נכות נפשית וכאב וסבל, וכן להפסדים והוצאות מרובים, שבגינם עתרה לפצותה.

ביהמ"ש קמא, בפסק דינו, דחה טענתה של המערערת לתחולת הגבלת האחריות המוטלת עליה, כמוביל, מכוח אמנת ורשה. נפסק, שההתרחשויות סביב המשקל העודף שנשאה, הביאו לביטול חוזה ההובלה האווירי, ולא לביצועו באיחור או להפרתו. מכאן, שיש לבחון התביעה בכלים ה"רגילים" של דיני הנזיקין בישראל.

על יסוד הראיות, שנשמעו בפני בימ"ש השלום, נקבעו ממצאי עובדה, שלפיהם, לעניין המשקל העודף והתשלום עבורו, יש לאמץ גרסת המערערת ולהעדיפה על פני זו של המשיבה. לא היה סירוב לקבל ממנה תשלום בדולרים, ומדובר בסירוב גורף של המשיבה עצמה לשלם הסכום, תוך הקמת מהומה בשדה, ומשהתרצתה, וניאותה לשלם, הטיסה כבר נסגרה, ומקומה כבר ניתן לנוסע מרשימת ההמתנה. הפסד הטיסה, כך נקבע, היה באשמה של המשיבה והמערערת לא התרשלה כלפיה, בשלב זה. ברם, ביהמ"ש הטיל אחריות על המערערת בשל האירועים שלאחר הסירוב להטיסה. נפסק, ש"לא היה מקום להשאיר את (המשיבה) לבדה בשדה התעופה, מבלי לבדוק כלל כי יש לה לאן ללכת". התקבלה גרסתה ששדה התעופה נסגר, לאחר המראת הטיסה (ונדחו עדויות המערערת על כך שהשדה נותר פתוח ופעיל), וכן נקבע, שהגם שנציגי המערערת מנעו עלייתה על הטיסה בשל התנהלותה שלה ובאשמה, הרי, "היה עליהם לגלות מידה מסויימת של אחריות כלפיה ולוודא כי היא אינה נשארת לבדה מחוץ לשדה התעופה" ( פסקה 35 של פסה"ד).

בימ"ש השלום קבע, איפוא, כי קמה חבות למערערת בעוולת הרשלנות כלפי המשיבה, אולם, משהתנהלות המשיבה גרמה לאי- העלאתה לטיסה, יש לייחס לה אשם תורם בשיעור 50%.

חישוב הפיצוי המגיע למשיבה נעשה לאור קביעות רפואיות בדבר קיום נכות נפשית זמנית, בעטיים של האירועים הללו, כשזו משתרעת, בשיעור משתנה, לאורך שנים ארוכות. כן, נישומו הוצאותיה והפסדיה, על בסיס הראיות שהוצגו, ונמצא, כי יש לפצותה בגין ראשי נזק של הפסדי שכר, עבר ועתיד, ואבדן כושר השתכרות, הוצאות לעבר ולעתיד וכן בגין כאב וסבל. סך הפיצוי, לאחר ניכוי האשם התורם, הועמד על 32,000 ₪, ובסכום זה חויבה המערערת, בנוסף להחזר אגרה, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

הערעור שהונח בפנינו, מסב עצמו על שורת עניינים, שבהם סבורה "אל-על", כי נפלה שגגה מלפני בימ"ש השלום. זאת- בעיקר במישור קביעת חבותה בנזיקין, אך, גם ביחס לקביעת הנזקים והפיצוי כמו גם כימותו. המערערת טוענת, כי אמנת ורשה חלה על ענייננו, וכי לא היה מקום לבירור התובענה כתביעה נזיקית "רגילה". עוד חולקת המערערת, על הקביעות העובדתיות לעניין ידיעת אנשיה אודות סגירת שדה התעופה בשעות הלילה ולשיטתה לא נסתרו העדויות מטעמה על כי השדה פתוח ופועל בכל שעות היממה. אל-על מוסיפה ושוטחת טענותיה על קביעת הנכות הנפשית של המשיבה ושיעורה, על האשם התורם, הנמוך מדי, לשיטתה, שנפסק, כמו גם על ראשי הנזק וההפסד שהוכרו וכימותם של אלה.

המשיבה, שבהליך הערעורי אינה מיוצגת, ושהסתייעה בבתה, ביקשה להותיר על כנה את פסיקת בימ"ש השלום. היא שבה ושטחה בפנינו את מסכת העובדות, כגרסתה ולהבנתה, ועמדה על כך, כי סורבה משביקשה לשלם על המשקל העודף בדולרים (גרסה שנדחתה, כאמור, ע"י בימ"ש השלום), וכי היא הוצאה אל מחוץ לטרמינל, אל הקור העז, כשהיא בוכיה וחסרת אונים. המשיבה עמדה על דחיית הערעור ועל אימוץ פס"ד קמא ונימוקיו מהטעם ש"חברת אל על צריכה לדאוג לי כיוון...שזו חברה ישראלית ולי יש אזרחות ישראלית וחברת אל-על פגעה בזכויות האדם...שום אדם ישראלי לא משאירים במדינה אחרת". בניסוח זה יש לראות משום בקשת המשיבה לאמץ את קביעת כב' השופטת קמא, שלפיה חבה אל-על בחובת זהירות כלפי נוסעיה בחו"ל, המשתרעת גם על קורותיהם לאחר שנמנעה עלייתם על טיסה, יהיו טעמי המניעה אשר יהיו.