בסול נ' מועצה מקומית ריינה

1.מבוא ומהלך העניינים בתובענה – התובעת בהליך, הגב' סבאח בסול (להלן: "התובעת"), הינה אלמנתו ויורשתו היחידה של המנוח, מר עדנאן בסול (להלן: "המנוח"). המנוח עבד אצל הנתבעת בהליך, המועצה המקומית ריינה (להלן: "הנתבעת"), בשלל תפקידים, החל משנת 1989 ועד לחודש 11/2013, ובכלל זה בתפקיד ראש המועצה. טענותיו של המנוח מתייחסות לאי-הפרשה לקרן השתלמות על ידי הנתבעת, במועדים שונים במהלך עבודתו אצלה.

2.כתב התביעה הוגש על ידי המנוח, טרם פטירתו. לאחר הגשת כתב ההגנה על ידי הנתבעת, נערך דיון מוקדם בפני כב' הרשמת תלחמי-סוידאן, בו השתתף המנוח. בשלב זה הוגשו תצהירי עדות ראשית על ידי הצדדים, ולאחר מכן המנוח נפטר למרבה הצער. בהמשך, נערכו שני דיוני הוכחות בפנינו – ביום 24.10.2017 וביום 7.2.2018. בשל פטירת המנוח, לא נשמעו בשלב זה עדויות מטעם התובעת. עם זאת, התובעת ביקשה כי תצהירו של המנוח יוותר בתיק בית הדין, ונקבע כי הכרעה בסוגיה זו תיעשה במסגרת פסק הדין. מטעם הנתבעת נשמעה בדיון ההוכחות הראשון עדותו של רו"ח תאופיק סיתאוי (להלן: "רו"ח סיתאוי").

3.בדיון ההוכחות השני העיד עד מטעם התובעת, ואשר זומן דרך מזכירות בית הדין – מר עבדאלקאדר מרעי (להלן: "מר מרעי"), המכהן כסמנכ"ל המגזר הערבי בחברת הלמן-אלדובי בע"מ, אשר רכשה את חברת הדס ארזים קופות גמל בע"מ, שבעבר היתה נקראה בשם הדס מרכנתיל קופות גמל בע"מ (להלן, יחדיו: "הקופה"). מר מרעי עבד גם בחברת הדס בזמנו, ומכהן בתפקידו מאז חודש 1/2008. באשר למנוח, הרי שהוא היה מבוטח בקופה בעת עבודתו בנתבעת. לאחר הדיון, בית הדין הקציב לצדדים פרק זמן להידברות הדדית, ובהתאם לבקשתם. למרבה הצער, פרק הזמן שהוקצב לא נוצל, ועל כן ניתן צו לסיכומים. לאחר שאלה הוגשו, התיק הופנה לכתיבת פסק דין.

4.טענות הצדדים – טענות המנוח – המנוח טען כי הנתבעת לא הפרישה באופן חודשי ועקבי לקרן ההשתלמות שלו, וזאת לאחר שהוא כיהן בנתבעת בשלל תפקידים, ובין היתר כנבחר ציבור וכיו"ר הנתבעת, וזאת במהלך שתי תקופות – בין השנים 2003-1998 (להלן: "התקופה הראשונה") ובשנים 2013-2008 (להלן: "התקופה השניה"). לגבי התקופה הראשונה, המנוח טען תחילה שלא שולם במהלכה דבר. לאחר מכן, נטען כי הכוונה הינה לשנים 2003-2002.

5.לגבי התקופה השניה, המנוח טען שבמהלכה שולמו לו רק חלק מהסכומים, כאשר בתלושי השכר שלו כן נוכו הסכומים (הפרשת עובד), אולם בפועל לא הועבר לקרן החלק שנוכה משכרו, וגם לא החלק שהיה צריך להיות משולם בגין הפרשת המעסיק. עוד טען המנוח, כי בשנת 2010 שילמה לו הנתבעת חלק מהחוב, כאשר שולם לו סך של 105,541.94 ₪, אולם זאת אך ורק בגין החוב של הנתבעת כלפיו לתקופה הראשונה, ולא לגבי התקופה השניה.

6.לשיטתו של המנוח, אותו תשלום מהווה הודאה של הנתבעת בקיום זכות שלו, כאשר הנתבעת ניסתה באופן פסול להכשיר את הכספים אשר שולמו בשנת 2010, על חשבון הכספים השוטפים אשר היו אמורים להינתן באותה עת. זאת ועוד, המנוח טוען כי המקרה חוסה תחת סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), ולכן לא חלה התיישנות בכל הנוגע לתקופה הראשונה, ומשעה שההודאה של הנתבעת והתשלום בשנת 2010, החלו מחדש את מרוץ ההתיישנות.

7.עוד נטען על ידי המנוח, כי אי הפרשת הכספים במועד על ידי הנתבעת גרמה לו נזקים בגין הפסד התשואה שהייתה מתקבלת במידה והכספים היו מופרשים לקופה במועדן. בנוגע לתקופה השנייה נטען כי זו לא שולמה מעולם. בנוסף, לאחר סיום העסקתו, נטען כי המנוח פנה לנתבעת לשם תשלום זכויותיו, והנתבעת לא הכחישה כי הוא אכן זכאי לאותם הכספים.

8.טענות הנתבעת – הנתבעת הגישה בתחילה כתב הגנה לקוני, וטענה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, בין אם כולה ובין אם חלקה. בנוסף נטען, כי הכספים ששולמו בשנת 2010, נסובו בגין החוב לתקופה השנייה. כמו כן, נטען כי בשל השיהוי מצידו של המנוח בהגשת התביעה נגרם נזק ראייתי לנתבעת ועל כן יש להטיל את נטלי ההוכחה והראייה על כתפי המנוח.

9.בנוסף, נטען כי הנתבעת אינה חייבת למנוח מאומה, שכן היא הפרישה למנוח את כל הסכומים המגיעים לו, ואף העבירה את הכספים לקופה כנדרש, אבל הקופה לא שייכה אותם למנוח. הנתבעת אף טענה להשתק מצידו של המנוח, שכן בעבר הגישו הקרנות השונות בשם עובדי הנתבעת, לרבות המנוח, תביעות נגד הנתבעת, בגין אותה עילה ואותן התקופות אשר אותן תובע המנוח, ולכן יש לראות בכך מעשה בי-דין והשתק.