סמולר נ' ברזילי

החלטה

בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 4,000,000 ₪.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעים השקיעו סך של 4,000,000 ₪ בחברה בשם אי.וי. סי. סופט בע"מ (להלן: "החברה"), אשר הנתבע החזיק בחלק ממניותיה. בתמורה, הבטיח הנתבע לתובעים להעביר אליהם 7% ממניות החברה. תחילה נערך ביום 13.6.2008 זכרון דברים בין הצדדים (להלן: "זכרון הדברים"), ולאחר מכן, ביום 21.8.2008 נחתם הסכם בין הנתבע לבין התובע 1, מאיר סמולר (להלן: "סמולר") אשר עיגן את אופן ביצוע ההשקעה וזכויותיהם של התובעים. במקביל, נכרת הסכם שיתוף במניות בין סמולר לבין התובע 2, ישראל הירש (להלן: "הירש"). יצויין כי סמולר והירש הם גיסים.

על פי ס' 6.4.1 להסכם מיום 21.8.2008 (להלן: "ההסכם") נקבע כי עד ליום 21.5.2009 יהיה סמולר רשאי להודיע לנתבע ולחברה כי הוא איננו מעוניין להיות בעל מניות בחברה וכי ברצונו לקבל את כספו חזרה. בס' 6.4.2 להסכם נקבע כי במקרה כזה יהיה סמולר זכאי לקבל לאלתר מתוך כספי החברה את כל הסכומים שהעביר לה, ואם לא יהיו ברשות החברה כספים להעברה, ישלם הנתבע לסמולר את כל הסכומים המגיעים לו עד למלוא הסך של 4,000,000 ₪ שהשקיע בחברה.

התובעים טוענים כי מאוחר יותר גילו שהנתבע הוליך אותם שולל בנוגע לתוכניתה העסקית של החברה וגם לא העביר על שמם את המניות שהתחייב. על כן עשו שימוש בברירת הביטול לפי ההסכם ודרשו ביום 13.3.2009 ולאחר מכן ביום 18.3.2009 את כספם חזרה. הנתבע אף התחייב להחזיר להם את כספם במספר הזדמנויות, אך לא עשה כן. מכאן התביעה.

הנתבע ביקש רשות להתגונן. לטענתו, להירש אין עילת תביעה כלפיו משום שאיננו צד להסכם, אלא אך ורק לזכרון הדברים שקדם לו. מטעם זה יש גם למחוק את כותרת התביעה. עוד טוען הנתבע כי בנו של סמולר קיבל מן החברה משכורת במשך שלושה חודשים וכן רכב צמוד ויש להפחית סכומים אלה מן התביעה. עוד טוען הנתבע כי השבת ההשקעה לידיו של סמולר הותנתה במספר תנאים מצטברים: מסירת הודעת פרישה עד ליום 21.5.2009, החזרת המניות שקיבל, התפתחותה של החברה לא תהא כפי שצפה, חבותו האישית של הנתבע תחול רק אם לחברה לא יהיו כספים להשבה, ולבסוף, ההשבה תוגבל לסכום שהשקיע סמולר. בפועל, סמולר השקיע רק 2,000,000 ₪, ואילו הירש השקיע אמנם 2,000,000 ₪, אך עשה זאת במסגרת הלבנת הון ומבלי שיהיה צד להסכם. כמו כן, התובעים ניסו לאחוז את המקל משני קצותיו: מצד אחד ניסו ליהנות מרווחי ההשקעה ומצד שני ביקשו לקבל חזרה את סכום ההשקעה. על כן, הם איחרו את המועד הקובע לביטול ההשקעה, מועד שחלף ביום 21.5.2009.

במסגרת סיכומיו בעל פה הרחיב ב"כ הנתבע את חזית הטענות. כך למשל, נטען לראשונה כי הודעת הפרישה מן ההסכם נשלחה על ידי דוד הירש (בנו של הירש), שאיננו אחד מן התובעים. כמו כן, נטען שאין למצוא בהסכם התחייבות לפרק זמן שבו יוחזר הכסף. עוד נטען לראשונה שלא הועבר מלוא סכום ההשקעה בסך 4,000,000 ₪ וכן נטען שהזכות לבטל את ההסכם היתה נתונה אך ורק לסמולר, ולא להירש. כמו כן נטען שמסמך מסויים (שאיננו נושא תאריך), ומתיימר להוות את הודעת הפרישה מן ההסכם, הוא מעשה זיוף.

לאחר ששמעתי את חקירתו של הנתבע ואת סיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי עסקינן בהגנת בדים, וכי יש לדחות את בקשת הרשות להתגונן, מן הטעמים שיפורטו להלן.

אין ממש בטענה בדבר הצורך למחוק את כותרת התביעה. אכן, הירש לא היה צד להסכם שהחליף את זכרון הדברים, אלא שהנתבע ידע היטב שהירש הוא בעל הזכויות ב- 2,000,000 ₪ מתוך 4,000,000 ₪ שהושקעו בחברה. הדבר עולה מתוך שדר דואר אלקטרוני מיום 18.3.2009 ששלח הנתבע אל דוד, בנו של הירש (נספח 8 לכתב התביעה). בס' 1 לאותו שדר כתב הנתבע: "הסכום שהתקבל בגין ההשקעה הוא 4 מליון שקל ולא מליון דולר ...". בס' 2 הוא כתב: "גם לי יש זכות איחור קטנה כל 4 מיליון השקל יוחזרו". בס' 3 הוא כתב: "מוסכם בזאת ... שגם אם ב"ה תימכר החברה או יהיו תהליכים עיסקיים משמעותיים שותפי בעיסקה מר מאיר הירש ומר מאיר סמולר יקבלו את כספם בחזרה."

מסמך זה לא רק שמהווה את ראשית הראיה הקושרת בין הירש לבין עילת התביעה ועל כן הוא מכשיר גם את תביעתו של הירש להתברר בסדר דין מקוצר, אלא שהוא אף מהווה הודאת בעל דין, לא פחות מכך, בטענות התובעים. הודאה זו סותמת את הגולל על כל טענות ההגנה של הנתבע, שהרי שדר זה לבדו מהווה התחייבות של הנתבע שדי בה כדי לבסס את עילת התביעה נגדו. שדר זה מבסס הן את סכום התביעה במלואו, הן את זכותם של התובעים לקבל את סכום התביעה והן את העובדה שהודעת הפרישה ניתנה בגדרו של פרק הזמן שנקבע בהסכם. נזכיר כי זכות הפרישה מן ההסכם עמדה לסמולר עד ליום 21.5.2009, ומכתבו של הנתבע, מיום 18.3.2009, מעיד כי הודעת הפרישה ניתנה עוד קודם לכן.

ואכן, מכתבו של הנתבע מיום 18.3.2009 נכתב במענה לפנייתו של דוד הירש, בנו של הירש, מיום 8.3.2009, בו נדרש הנתבע להחזיר את מלוא ההשקעה לתובעים בתוך פרק זמן של שבועיים (נספח 7 לכתב התביעה).

העובדה שהירש לא היה צד להסכם, אינה מעלה או מורידה, לנוכח התחייבותו האמורה של הנתבע להחזיר לתובעים את מלוא סכום ההשקעה שהשקיעו במשותף, סך של 4,000,000 ₪.

יתר על כן, במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע מיום 27.12.2009 (בגדרה של בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ) הוא הודה בקבלת 4,000,000 ₪ מן התובעים (ראה ע' 1 שורה 30) ואף הודה כי ידע שמחצית מסכום ההשקעה ניתנה על ידי הירש (ע' 2 שורות 11, 16- 18 ).

הנתבע טען כי מסמך אחר, שאיננו נושא תאריך (נספח 9 לכתב התביעה) הוא מעשה זיוף. מסמך זה מתעד הודעה פרישה של התובעים, ונרשם בו כי הנתבע יחזיר לתובעים מליון דולר עד ליום 18.4.2009. דא עקא, אף אם אניח לטובתו של הנתבע כי מדובר במעשה זיוף, אין בכך כדי לסתור את העובדה שהנתבע עצמו הודה בשדר מיום 18.3.2009 בחובתו להחזיר את הכסף.

לא מצאתי ממש בטענה שעניינה משכורת ורכב צמוד שקיבל בנו של סמולר במשך שלושה חודשים. ראשית לכל, הטענה נזנחה בסיכומי הנתבע. מעבר לכך: לא ברור על מה ולמה עומדת לנתבע הזכות לקזז כספים אלה, ששולמו, אם בכלל, על ידי החברה.

גם הטענה בענין התנאים המוקדמים לקיומה של חובת ההשבה אינה ברורה, שכן לא נטען וגם לא הובאה כל ראיה על כך שאיזה מבין התנאים האמורים לא התקיים בפועל.

הטענה לפיה הודעת הפרישה נשלחה על ידי דוד הירש (בנו של הירש), שאיננו אחד מן התובעים, אינה מועילה לנתבע, שכן ההודעה ניתנה מטעמם ובשמם של התובעים והנתבע התחייב לפעול בהתאם להודעה זו, גם אם מי שחתם עליה היה בנו של הירש, ולא סמולר בכבודו ובעצמו.

גם הטענה שאין למצוא בהסכם התחייבות לפרק זמן שבו יוחזר הכסף אינה יכולה להתקבל: בס' 6.4.2 להסכם נכתב מפורשות כי הכסף יוחזר "לאלתר". אגב, גם אם היה מדובר בהתחייבות שלא נקבע מועד לביצועה, הרי שהכלל הוא שיש לקיים התחייבות כזו תוך פרק זמן סביר, ואין ספק שהזמן הסביר להחזרת הכסף חלף לפני זמן רב.

אשר על כן, בקשת הרשות להתגונן נדחית. התובעים זכאים ליטול פסק דין כמבוקש בכתב התביעה. הנתבע ישלם לתובעים הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.