נטל הראיה בהוכחת היסוד השלילי של חזקת התמורה בדיני שטרות

א.            בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא גרסטל והשופטים פוגלמן ושילה) מיום 4.2.07 בע"א 3068/05, אשר קיבל את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (סגן הנשיא גולדס) מיום 21.7.05 בתיק אזרחי 6135/03, בגדרו נתקבלה תביעת המבקש לביצוע שטר חוב. בית המשפט המחוזי, בקבלו את הערעור, דחה את התביעה.

רקע והליכים

ב.            ביום 1.1.02 עשה המשיב שטר חוב לטובת המבקש על סך 720,000 ש"ח, להבטחת הלוואה מאת המבקש למשיב על סך 150,000 דולר, ומסר לו את השטר. המחלוקת בין הצדדים היא על עצם מתן ההלוואה. המשיב טוען כי ההלוואה לא ניתנה, ועל כן אין כל מקום לביצוע השטר, המשמש כבטוחה לפירעונה. המבקש טוען כי הלווה את הסכומים, וכי פירעונו של השטר בדין יסודו.

ג.             להלן פירוט ההליכים בתיק:

(1) המבקש פתח תיק הוצאה לפועל (מספר 18-00693-03-0) לביצוע השטר בלשכת ההוצאה לפועל בראשון לציון, והמשיב הגיש התנגדותו. בהסכמת הצדדים, התקבלה ההתנגדות והתיק נקבע לשמיעה בבית משפט השלום.

(2) ביום 18.4.04 דחה בית משפט השלום (סגן הנשיא גולדס) את תביעת המבקש והורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל. בפסק-דינו פירט בית המשפט את הטעמים השונים לדחיית התביעה: ראשית, שינוי גירסאותיו של המבקש, אשר בתצהיר העדות הראשית שמסר, טען שהילווה את הסכום האמור במהלך שנת 2002 לאחר שניתן לו שטר החוב, ואילו בחקירתו הנגדית שינה את גירסתו וטען כי ההלוואה נעשתה במהלך שנת 2001, טרם מתן השטר; ושנית, אי-הרמת נטל הראיות מצד המבקש להוכחת ההלוואה, אף אם אמנם נעשתה בשנת 2001, מכיוון שלא התבסס על מסמכים ורישומים לגבי אופן מתן ההלוואה ומועדיה, בפרט כשהמדובר בהלוואה בסדר גודל כזה.

(3) המבקש עירער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 2288/04). ביום 12.4.05 ניתן תוקף של פסק-דין (מפי סגנית הנשיא גרסטל) להסכמת הצדדים, על-פיה יבוטל פסק-דינו של בית משפט השלום. הדיון הוחזר לבית משפט השלום לצורך הכרעה בשאלת קיומה של עילה שטרית ובשאלת עמידתו של המשיב - אם אכן קיימת העילה - בנטל ההוכחה לאי-מתן ההלוואה. כן הוסכם בגדרי פסק הדין, כי לא יובאו ראיות נוספות לאלה שכבר הובאו בתיק.

(4) עתה נתהפכה הקערה. ביום 21.7.05 קיבל בית משפט השלום את תביעת המבקש. בית המשפט קבע כי קיימת עילה שטרית, וכי פרטים מהותיים שחסרו בשטר ושהמבקש השלים בעצמו, אינם שוללים את העילה השטרית, בשל החזקה שהשלימם ברשות, המעוגנת בסעיף 19 לפקודת השטרות (להלן הפקודה). כן קבע בית המשפט, כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח שלא ניתנה ההלוואה, בהסתמך, בין היתר, על מחדלו לדרוש את החזרת שטר-החוב מאת המבקש במשך חודשים רבים, על אף ניסיונו הרב - של המשיב - בתחום הגביה ומתן הלוואות, וחרף כשלון התמורה הנטען.

(5) המשיב עירער על פסק-הדין, וביום 4.2.07 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו. בית המשפט קבע, כי אמנם התקיימה עילה שטרית למבקש, וכי אמנם המשיב לא הרים את הנטל להוכיח כי לא ניתנה הרשאה להשלמת הפרטים בשטר. עם זאת קבע בית המשפט, כי המשיב עמד בנטל להוכיח כי לא ניתנה ההלוואה, וזאת בהתבסס, בין היתר, על ההלכה בדבר נטל ראיה מוקטן משמעותית בהוכחת יסוד שלילי (על יסוד פסקי הדין בע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניקליאר, פ"ד מ(3) 281, 301 (1986) - השופט ד' לוין; ובע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847, 853-852 (2003) -  השופט, כתארו אז, מצא). צויין, כי העובדה שפרטי המקום והתמורה שהתקבלה בעד השטר הושלמו על-ידי בא כוח המבקש בשלב מאוחר, הגם שאינה מביאה לבטלותו של השטר, עולה בקנה אחד עם גירסתו של המשיב, וכי גירסה זו נתמכת אף בעדות בנו של המשיב. הוסף, כי מנגד, לא הוכיח המבקש כל פרט לגבי עצם מתן ההלוואה. מכאן בקשת רשות הערעור.

ד.            המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בהכרעתו. בבקשה צויינו התהפוכות השונות שעבר התיק בהליכים השונים, הן במישור העובדתי, בשאלת מתן ההלוואה, הן במישור המהימנות - זו של המבקש מול זו של המשיב - והן במישור המשפטי, בשאלת זהותו של החייב בנטל ההוכחה. נטען, כי פסק דינו של בית משפט קמא מעלה שאלה משפטית עקרונית, של אופן יישומם של דיני הראיות בסוגיית חזקת התמורה המעוגנת בדיני השטרות. נטען בקשר לכך, כי יישום ההלכה בדבר הוכחת יסוד שלילי על חזקת התמורה הוא חידוש משפטי בלתי רצוי, המאיין למעשה את חזקת התמורה, וכי אף שלילת תוקפם הראייתי של פרטים שהושלמו בשטר עומדת בניגוד להלכה. המבקש הטעים כי פרשנות קיצונית, כנטען, של העמדה ש"דין השטר כדין חוזה", מעבירה את נטל ההוכחה אל כתפי המחזיק בשטר, ומרוקנת למעשה את מוסד השטרות מתוכנו. בנוסף לכך נטען כנגד התערבויותיו של בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית - כגון קיום חוב של המשיב למבקש - ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית.

ה.            (1) נתבקשה תשובה, בדגש על טענותיו של המבקש ביחס לסוגיות הראייתיות המתעוררות בקשר לחזקת התמורה וחזקת ההרשאה להשלים פרטים. בתשובתו תומך המשיב יתדותיו בפסק דינו הראשון (שבוטל) של בית משפט השלום (מיום 18.4.04), ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין. המשיב חוזר בהרחבה על גירסתו להשתלשלות העובדתית של המקרה, ומפרט, כי המבקש, בעדותו בבית משפט השלום, לא זכר כל פרט לגבי אופן מתן ההלוואה, לרבות כיצד גוייס סכום ההלוואה הנטענת ומאיזה בנק נמשך. כן מצביע המשיב על טענת המבקש, שהובאה בעדותו, כי החל מאמצע שנת 2001 נקלע לקשיים כלכליים, אשר מטילה לדעתו אף היא ספק בטענה בדבר גיוס כספים לצורך הלוואה למשיב. המשיב מפנה, בנוסף, להליכים משפטיים נוספים שנוהלו בגין החלפת המחאות בין בעלי-הדין בענייננו בסוף שנת 2001 (ת"א (תל אביב) 26266/03, פסק דין מיום 24.12.03; ת"א (ראשון לציון) 7065/04, פסק דין מיום 30.10.05). בהליך השני מבין אלה, בו תבע המבקש את המשיב בגין שלוש המחאות שהעביר לו, נתקבלה גרסתו של המשיב ונדחתה תביעת המבקש, וגם בכך, לדעת המשיב, יש כדי להוסיף למהימנות גירסתו בהליך דנא.

(2) לעניין הסוגיה הראייתית נטען בתשובה, כי טעה בית משפט השלום בפסק-דינו השני (מיום 21.07.05) בכך שהפריד באופן מלאכותי, כך נטען, בין הראיות הפוזיטיביות שהובאו על ידי המשיב, לבין הצבעתו על הסתירות בעדותו של המבקש באמצעות החקירה הנגדית. נטען, כי בית המשפט המחוזי הגיע למסקנתו תוך התחשבות בסתירות נטענות אלה, ובהפרכת גירסתו של המבקש באמצעות החקירה הנגדית, ועל כן צדק. הוסף, כי אין מתעוררת כאן שאלה עקרונית בדבר נטל הראיה הנדרש להוכחת יסוד שלילי במקרה של כשלון תמורה, שכן בית המשפט המחוזי לא ביסס את הכרעתו על הוכחת יסוד שלילי בלבד, אלא על הצטרפות הדבר לראיות נוספות התומכות בגירסת המשיב, וביניהן סתירותיו של המבקש בעדותו, תצהיר בנו של המשיב אשר ניהל את חשבונותיו, ותמליל השיחה בין הצדדים, שחרף הצבעתו על מערכת התחשבנות עניפה בין המבקש למשיב, אינו מלמד על ציפייה לפירעון חוב בסדר הגודל הנטען.

(3) נוסף על כך נטען, כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו, שהשלמת הפרטים בשטר על-ידי בא כוח המבקש מתיישבת עם גרסתו של המשיב. הוטעם, כי אין בכך חידוש ביחס להלכה, כי עדות בעל-פה לסתור את חזקת התמורה, לא יהא כוחה יפה כנגד ציון בכתב על גבי השטר שנתקבלה התמורה, מכיוון שבנדון אמנם לא צוין בשטר שהתקבלה התמורה, אלא הושלמו הפרטים על ידי המבקש.

דיון

ו.          לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה ובנספחיהן, לא אוכל להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במשורה, כידוע, בעניינים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מגדרי המחלוקת שבין הצדדים הישירים לה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר; רע"א 6418/93 בנק לאומי נ' כונס נכסים ומנהל של החברות, פ"ד מט(2) 685, 689 (1995) - השופט ד' לוין). השאלות בנדון דידן, בכל הכבוד, אינן נופלות בתחומיה של הגדרה זו, על אף ניסיונות המבקש, שובי-לב ככל שיהיו, להציגן ככלליות ועקרוניות. בסופו של יום עסקינן ביישום מקובל, הגם שאינו שכיח בנסיבותיו, של דיני הראיות על סוגיה שטרית קונקרטית. עיקר הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על ממצאי מהימנות שקבע, אשר בית משפט שלערעור, ומכל שכן ערעור בגלגול שלישי, יטה שלא להתערב בהם אלא במקרים נדירים. אף לגלגוליו של התיק ו"תהפוכותיו", כלשון המבקש, אין השפעה על כך, וכבר נפסק כי "עצם העובדה שבפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מכדי 'גלגול שלישי' ולהקנות זכות ערעור". (בש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 17.7.05) - השופט, כתארו אז, ריבלין); ראו גם רע"א 2111/07 זיידי נ' דני את דורון שטיחים בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 1.4.07)).

ז.          (1) אף לגופם של דברים אין בידי להיעתר לבקשה. המדובר בשטר-חוב שניתן לביטחון. כידוע, טענתו של עושהו של שטר ביטחון שאינו חייב על-פי השטר, צריכה הוכחה בשתי אלה: ראשית, כי אמנם ניתן השטר לביטחון, היינו על תנאי, ושנית, כי העסקה שלביטחונה ניתן השטר לא התקיימה או נפגמה, כלומר כי התנאי לחבות לא התקיים (ע"א 164/62 שפירא נ' רבינוביץ, פ"ד יז 341 (1963); ע"א 333/63 שמולוביץ נ' "סיקו" חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, פ"ד יח(1) 550 (1964); ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מג(4) 680, 692-691 (1989) - הנשיא שמגר; ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647 , 652-651, (1991) - השופט מלץ; ראו גם מנחם מאוטנר, "'שטר-הבטחון': חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך", עיוני משפט יב (תשמ"ז) 205, 208-206; שלום לרנר, דיני שטרות 314-313 (מהדורה שנייה, 2007)). המבקש לא חלק על היותו של השטר בטוחה לעסקת ההלוואה, ובכך נענה החלק הראשון של ההוכחה. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת קיומה של אותה עסקה, ועמידתו של המבקש בתנאיה. כאמור, אף לגבי דבר זה קיימת חזקה לטובתו של המבקש. יש הרואים את מקורה של חזקה ראייתית זו בחזקת המסירה ללא תנאי בסעיף 20(ג) לפקודת השטרות (נוסח חדש) (ראו ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830, 834-833 (1983) - השופטת, כתארה אז, בן-פורת; מאוטנר, 208-206 ובפרט ה"ש 10). גישה נפוצה יותר, על-פיה נהגו הערכאות הקודמות במקרה דנן, רואה דבר זה כנובע מחזקת התמורה בסעיף 29(א) לפקודה (ראו גם עניין שמולוביץ הנזכר, 553 - השופט הלוי; ע"א 421/74 שגן נ' מדר, פ"ד כט(1), 445, 447-446 (1974) - השופט קיסטר). מכל מקום, המדובר בחזקה, והנטל לסתור מוטל על שכם המשיב.

(2) לעניין אחרון זה טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי ביישום ההלכה לגבי הפחתת הנטל הראייתי להוכחת יסוד שלילי בנסיבות דנא, שכן, לטענתו, יישום זה מאיין את חזקת התמורה בהעבירו את נטל הראיה והשכנוע אל כתפי מחזיק השטר, ואין להלום העברת נטל זה. אין בידי לקבל טענה זו, גם בגדר השיטה הרואה את החזקה הראייתית כנובעת מחזקת התמורה. ראשית, אין לומר כי יישום ההלכה מעביר את נטל הבאת הראיות כל כולו, לא כל שכן את נטל השכנוע, אל כתפי מחזיק השטר. כל השפעתו של היסוד השלילי היא הורדת הרף לעמידה בנטל הבאת הראיות, אך לא העברתו באופן אוטומטי מכל וכל. הדברים ידועים זה מכבר, כפי שצוטטו גם על ידי בית המשפט קמא (ההדגשות הוספו - א"ר):

"גם כאשר מדובר בהוכחת היסוד השלילי, שומה עלינו לשמור על העיקרון הבסיסי בדיני הראיות, כי נטל השכנוע רובץ על בעל הדין, אשר טוען טענה המהווה חלק מעילתו... בין אם זו טענה בעלת אופי חיובי ובין אם זו טענה בעלת אופי שלילי... עם זאת, לעובדה בעלת אופי שלילי יש השפעה על הרמת הנטל המשני ­הוא נטל הבאת הראיות. ... בית המשפט לא יתעלם מן העובדה, כי אם עוסקים אנו אמנם ביסוד עובדתי שלילי, קשה יותר על הטוען להוכיחו, ועל-כן יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד" (עניין נבנצאל הנזכר, בע' 301, השופט ד' לוין, וראו האסמכתאות דשם; ראו גם אליהו הרנון דיני ראיות (חלק ראשון) 204-203 (תש"ל); יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי) 1494-1492 (2003)).

לא למותר לציין, כי אף בשני המקרים שצוטטו על ידי בית המשפט המחוזי - עניין נבנצאל ועניין עסאף - דובר בחזקות שבחוק (חזקת הבעלות באמצאה לפי סעיף 76 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1976 בעניין נבנצאל והחזקה בדבר אמיתות תוכנו של מסמך נוטריוני לפי סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 בעניין עסאף).