נדחתה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת רכיבה

א.         כללי:

תביעה לתשלום פיצויים, בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובעת, בתאונת רכיבה, במהלך לימוד רכיבה על סוסה, בנסיבות בהן, מדריך הרכיבה שחרר את אחיזתו, בחבל המחובר לסוסה ולאחריו, החלה, לפתע, הסוסה לדהור, התובעת נפלה ארצה ונחבלה.

ב.          על העובדות הטענות וההליכים:

התובעת ילידה 8/1/1975, פנתה לנתבעת 1, בשנת 2006, לקבלת הדרכה ולימוד רכיבה על סוס. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), מנהלת בית ספר לרכיבת סוסים, והעסיקה, במועדים הרלוונטים לתובענה, מדריך (להלן: "המדריך"), אשר העביר לתובעת, שיעורי רכיבה (להלן: "הקורס"), בחוות סוסים, שניהלה הנתבעת. הנתבעת 2, הינה מבטחת אחריות הנתבעת 1, על פי פוליסת ביטוח לצד ג'. על פי הנטען, ביום 5/10/2006, במהלך השיעור השני, שניתן לתובעת, בשעה שהתובעת רוכבת על סוסה בחצר החווה והמדריך עומד לידה ושולט על פעולותיה, החלה לפתע הסוסה להשתולל, ללא סיבה נראית לעין והפילה את התובעת מעליה. התובעת נפלה ונחבלה בידה (להלן: "התאונה"). בחוות דעת רפואית, שצורפה לכתב התביעה (ד"ר הרלד קלצ'קו), קבע המומחה, מטעם התובעת, כי התובעת נפגעה במרפק ימין, עקב נפילה מסוס וכתוצאה מכך, סבלה מפריקה של המרפק, עברה בהצלחה שחזור וטופלה על ידי סד גבס, למשך חודש. נוכח הממצאים הקלינים, סבר המומחה, כי נותרה לתובעת, נכות לצמיתות, בשיעור של 10%. על יסוד האמור, טענה התובעת, לאחריות הנתבעת, בגין הנזקים שנגרמו לה, מהתאונה ולחילופין, טענה לתחולתו של הכלל הראייתי, בעניין "הדבר מדבר בעד עצמו" ולעניין פרטי התרשלותה של הנתבעת, טענה, כי העמידה לרשותה, סוסה חמת מזג, ללא אזהרה והדרכה מתאימה, מפני "השתוללות", כי לא שלטה כראוי, על הסוסה ואפשרה לתובעת לרכב עליו, ללא תמיכה ושליטה מספקת, חרף היותה חסרת כל נסיון וידע, ברכיבה ובטיפול בסוסים. בקיצור, לא עשתה די, למניעת התרחשות התאונה. התובעת פירטה את נזקיה המיוחדים והכלליים, שנגרמו, בשל התאונה וביקשה לחייב את הנתבעות, לפצותה.

בכתב הגנתן, כפרו הנתבעות, בחבותן, לפיצוי התובעת, בגין נזקיה, מהתאונה וטענו, כי לא מוטלת עליהן חבות כלשהי, כלפיה. הנתבעות הוסיפו וטענו, כי לא ניתן היה לצפות את נסיבות התרחשות התאונה ובעניין נכותה של תובעת, סמכו על חוות דעת מטעמן (ד"ר וייס), לפיה, נותרה לתובעת, נכות צמיתה, בשיעור של 3%, בלבד.

הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות, בתצהירים. בתצהירה, חזרה התובעת על גרסתה, באשר לנסיבות התרחשות התאונה והוסיפה, כי עובר לפנייתה, ללימוד רכיבה, "...לא היה לי שום נסיון קודם או ידע בענייני סוסים ורכיבה עליהם וכי הבהרתי עובדה זאת לעובדי החווה. במהלך השיעור הנדון, רכבתי על הסוס, במשך כ- 30 דקות, שהשליטה בסוס, היתה נתונה במלואה, בידי מדריך הרכיבה. זה הלך בצידי הסוס ושלט בסוס, באמצעות מושכות וריתמה, שבהן החזיק בידיו, במהלך השיעור, כשהוא אינו מרפה מהן לרגע. לקראת סוף השיעור הנ"ל, מסיבה שאינה ידועה לי וללא שום התרעה או הכנה מוקדמת, מדריך הרכיבה, שחרר לפתע את האחיזה בסוס ושמט מידיו את המושכות. כתוצאה מכך, הסוס, שעליו רכבתי, החל להשתולל. לא ידעתי כיצד ניתן להרגיע אותו ולהשתלט עליו. תוך כדי השתוללות של הסוס ודהירתו, הוא הפיל אותי ארצה. בנפילתי נחבלתי ביד ובכתף מצד ימין. כתוצאה מן החבלה, סבלתי מפריקה של המרפק הימני וסבלתי מכאבים קשים" (ס' 4, שם). התובעת הוסיפה, לעניין הנזקים שנגרמו לה והטיפולים להם נזקקה וצירפה לתצהירה, תלושי שכר, מסמכים רפואיים, אישורי מחלה וקבלות, בגין הוצאות.

מנגד, הוגש מטעם הנתבעות, תצהיר המדריך. על פי גרסתו (ס' 1), עובד אצל הנתבעת, כמדריך לימוד רכיבה, עם ותק של 6 שנים ו- 3 פעמים ברציפות, אלוף ישראל ברכיבה אומנותית. המדריך אישר, כי ביום 5/10/2006, הגיעה התובעת "...לשיעור השני, בלימוד רכיבה על סוסים, בחווה. השיעור נערך בתוך אולם הרכיבה המקורה על הסוסה "פנקט"" (ס' 2), (להלן: "הסוסה"). המדריך הדגיש, כי "...פנקט היא סוסה מבוגרת, הנמצאת שנים רבות בבית הספר לרכיבה, בין היתר, היא משמשת ללימוד תלמידים מתחילים, לרכיבה טיפולית ולטיפול בנכי צה"ל. תוכנית הלימוד לשיעור הראשון, כוללת עליה על הסוס, ישיבה ותנוחה, ריצה קלה, בשיטת לונג', החזקת המושכות והפניית הסוס לצדדים, עצירה והליכה סופית עצמאית, המבוצעת בסוף כל שיעור" (שם, ס' 4-3). בעניין הנסיבות שקדמו לתאונה, הוסיף, "...השיעור השני, מכונה לונג', בו הסוסה מחוברת בחבל ארוך למדריך (להלן: "החבל") , שהמטרה לעבוד על שיווי משקל וביטחון. בסיום השיעור ותוך כדי רכיבה, עשתה התובעת הליכת קירור, מסביב למגרש, בתוך האולם המקורה, כאשר היא מחזיקה לבד במושכות הסוס, זה מכבר, זאת כחלק מתוכנית הלימוד בשיעור השני. מדובר בשלב אחרון בשיעור, הנמשך כ- 2 דקות ומטרתו, מתן עצמאות לרוכב, במקטע הזה של המסלול, שמאופיין בקלותו, ביודעין שהמסלול האמור מוכר לסוסה, העושה את דרכה בו, זה שנים רבות ומספר פעמים ביום" (שם, ס' 6). באשר לנסיבות התאונה, מסר, כי "...לפתע נבהלה הסוסה, מרעש חיצוני והחלה בריצה קלה של כמה צעדים, עד שעצרה לפני הפנייה, בסוף המקטע, בשלב הזה, הכל היה בשליטה והתובעת הסתדרה יפה עם הסיטואציה. לאחר מכן, וככל הנראה, הסוסה הסתובבה בערך 120 מעלות, לכיוון מקור הרעש, אז התובעת איבדה את שיווי משקלה, החליקה לצד הימני ונפלה, כשהיא בולמת את הנפילה עם היד" (שם, ס' 8). המדריך הדגיש, כי "...התובעת היתה מוגנת, לפי כל כללי הוראות הבטיחות ובמיוחד, כאשר הסוסה מיועדת לצרכים טיפוליים ורמת בטיחותה גבוהה במיוחד" (שם, ס' 12). יוער, כי מלבד התובעת והמדריך, לא הובאו תצהירים ועדויות של גורמים אחרים, לעניין נסיבות התרחשות התאונה ולביסוס טענות התובעת, לאחריות המדריך והנתבעת, כלפיה.

במהלך הדיון, נחקר המומחה הרפואי של התובעת, על חוות דעתו. בחקירתה, חזרה התובעת על גרסתה, בעניין פנייתה ללימוד שיעורי הרכיבה והוסיפה, כי "...התאונה אירעה במהלך השיעור השני, הוא גם העביר את השיעור הראשון" (עמ' 8, ש' 13-12). בהמשך, אישרה, בתשובה לשאלה, כי המדריך לימד אותה בשיעור הראשון לעלות על הסוסה, לשבת עליה ולרכב, תוך כדי הליכה "...ורק ב- 5, 10 דקות אחרונות, עליתי על הסוס לרכיבה, בערך. הוא הסביר לי על הסוס, אח"כ הסברים של "להרגיש" את הסוס ולשבת על הסוס, אין הרבה להסביר מה לעשות עם הסוס. אתה לא מבין בפעם הראשונה. הוא הוציא אותו מהאורווה, שם את הכובע ואני לא זוכר לי אם הוא סיפר לי, על הרקע של הסוס" (שם, ש' 26-21). בהמשך, הוסיפה, "...במהלך הרכיבה הוא החזיק את הסוס בחבל, את החוט של הסוס, שהיה מחובר לסוס, שבאמצעותו הוא יכול לשלוט על הסוס, מדובר בחבל ארוך... אבל זה היה קרוב אליו" (שם, ש' 29-27). התובעת הוסיפה, כי בסוף השיעור הראשון, לא ביצעה רכיבה עצמאית, אלא רק בשיעור השני ועל אף שלא ניתן לומר, כי היתה יותר בטוחה ובאשר לתאונה עצמה, הוסיפה, "...כשעליתי על הסוס, הייתי בתחילת השיעור ותרגלתי תנועות וצורות רכיבה של הסוס, כאשר החבל בידו. ייתכן שהחזקתי במושכות, אני לא יודעת, יכול להיות שכן. המדריך כל הזמן היה לצידי ולא עזב אותי דקה. בסוף השיעור, הוא אמר לי לעשות סיבוב לבד, כאשר הוא לא מחזיק בחבל ואז עשיתי סיבוב, הלכתי קצת, רעדתי, חששתי ופתאום הסוס ממש השתולל, באופן מטורף, כמו שרואים בסרטים. זה קרה אחרי דקה, אולי שתי דקות" (עמ' 9, ש' 9-4).

מנגד, חזר המדריך, בעדותו, על גרסתו, כפי שהובאה בתצהירו והדגיש, "...היא לא היתה בסיכון של נפילה" (עמ' 11, ש' 11). הוסיף, "...כדי לשלוט שליטה בסיסית על סוס, הוא יכול להיות מהשיעור הראשון של סוס בית ספר" (שם, ש' 16-15). בהמשך ובתשובה לשאלות בית המשפט, הבהיר, "...בהתחלה אנו מחזיקים את הסוס עם חבל לונג', הכוונה לחבל שמקשר בין הסוס למדריך. אין דבר כזה שתלמיד רוכב ללא המדריך. אחרי 20, 25 דקות, אפשר ללכת עם הסוס לבד, זה כבר בשיעור הראשון. אני הייתי שם, היא רכבה בשיעור הראשון לבד על הסוסה, הליכה מסביב למגרש, סגור לבד, כשאני לא תופס ולא מחזיק אותה" (שם, ש' 22-19). המדריך הדגיש, כי כבר בשיעור הראשון, הלך ליד התובעת, צמוד לסוסה, מבלי שהחזיק בחבל ובדרך זו יכול היה להשתלט על הסוסה. יחד עם זאת, הוסיף, "...הרוכב התלמיד, יכול להוליך את הסוס ולעצור את הסוס לבד ולכוון את הסוס, זה מה שלומדים בשיעור הראשון והשני" (שם, ש' 25-24). המדריך הוסיף, כי מטבע הדברים ונוכח טיבה של פעילות הרכיבה על סוסים, לא ניתן להבטיח ב- 100%, את האפשרות, להשתלט על הסוס, בכל מקרה, עם כי בענייננו, הטעים, "...בדרך כלל הסוסה שהשתמשנו לא נבהלת" (עמ' 12, ש' 4-3). המדריך חזר והבהיר, "...כשאנו מלמדים תלמידים על סוסים, הסוסים מאוד שקטים, רגועים ומאומנים הרבה שנים, כך שלהשתולל או לרוץ, זה לא צפוי לנו בכלל, הכל בפקודה צריך לבוא" (שם, ש' 18-17). יחד עם זאת, ציין, כי ככלל, לא מסבירים לתלמיד שאף פעם לא רכב על סוס, כי הסוס יכול להשתולל, שכן זה מוריד מבטחונו העצמי ואף הסוס מרגיש כי התלמיד מפוחד וזאת, מהטעם שממילא "...זה משהו לא צפוי" (שם, ש' 21). מכל מקום, הדגיש וסיכם, "...בסוף השיעור, אני חייב לתת לתלמיד לרכב לבד" (שם, ש' 27), אף שידע, שמדובר בתלמיד ללא כל נסיון קודם (שם, ש' 30). 

הצדדים סיכמו את טענותיהם והתיק הובא בפניי, למתן פסק דין, כדלקמן.

ג.          על האחריות - עוולת הרשלנות:

כללי:

מושכלות יסוד הם, כי בקביעת האחריות האזרחית ברשלנות, יש לבחון, האם קמה חובת זהירות על המזיק, כלפי הניזוק. חובת הזהירות מורכבת מן ההיבט המושגי, העוסק בשאלה, האם מהבחינה המושגית, קיימת חובת זהירות, בהתייחס לסיכון נתון. כמו כן, נדרשת חובת זהירות קונקרטית, המתקיימת כאשר חלה חובת זהירות מושגית וכאשר הנסיבות הספציפיות של המקרה, מולידות חובה לצפות התרחשות נזק, באם לא ינקטו אמצעי זהירות מתאימים. עוד יש לבחון, האם הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1), 113 - (להלן: "עניין ועקנין")). לשון אחר, חבות מכוח רשלנות, מחייבת הוכחת שלושה אלו: קיומה של חובת זהירות, בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי, בין הפרת החובה לנזק שנגרם (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מיימוני - פורסם בנבו - 14/12/06, פיסקה 4 והפסיקה המובאת שם - (להלן: "עניין מימוני")). קיומה של חובת הזהירות, על שני היבטיה, נשען על מבחן הציפיות. בהיבט המושגי - נבחנת הציפיות במישור הנורמטיבי, קרי: האם אדם סביר, יכול וצריך לצפות, כי בסוג סיכון נתון, עלול להתרחש נזק, אם לא ינקטו אמצעי זהירות סבירים. תוכנה של הציפיות הנורמטיבית, נשען במידה רבה על מדיניות משפטית ראויה, הבנויה מאיזון בין שיקולים וקובעת מה צריכים להיות פניה של חובת הזהירות המושגית בחברה המתנהלת על פי אמות מידה ראויות. חובת הזהירות הקונקרטית, מתעלת את החובה המושגית, לנסיבות ספציפיות של המקרה והיא נשקלת על פיהם. היא בוחנת, האם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, יכול וצריך היה אדם סביר, לצפות את התרחשות הנזק. יכולת הציפייה, נבחנת בהקשר הטכני. החובה לצפות את התרחשות הנזק, היא נורמטיבית באופייה וקשורה בהכרעה ערכית. לא כל סיכון שניתן לצפותו, גם צריך לצפותו במישור הנורמטיבי, לצורך הטלת אחריות, בגין נזק שנגרם בעטיו (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1), 113 - (להלן: "עניין גורדון")). רמת הזהירות הקונקרטית, נקבעת אף היא, על פי שיקולים של מדיניות משפטית ועניינה הוא נורמטיבי. בהתקיים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, על בעל החובה, לנקוט אמצעי זהירות מספיקים, על מנת לעמוד בחובתו. רמת האמצעים הנדרשים לעמידה בחובה, גם היא נקבעת על פי אמת מידה אובייקטיבית של סבירות, הנגזרת מאופי החובה ומהנסיבות הקונקרטיות של העניין (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2), 498, 505). אופיים של האמצעים הנדרשים, נקבע ביחס ישר לסיכון שנוצר והוא גורם יחסי, המשתנה חליפות, בהתאם לגורם הסכנה. משהופרה חובתו המושגית והקונקרטית של המזיק, כלפי הניזוק ונגרם בעטייה נזק, מתגבשת עוולת הרשלנות. נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין ההפרה לבין הנזק שנגרם (ע"א 4241/06 יונה לוי נ' מדינת ישראל - פורסם בנבו - 12/3/09, פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). יוער, כי על אף שבפסיקה שולטת הגישה שלפיה, הבחינה אם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, קודמת לבחינה אם הופרה החובה, הובעה לאחרונה בפסיקה, גם הדעה, כי לעיתים מוטב להידרש תחילה ליסוד ההתרשלות ורק לאחריה וככל שהדבר דרוש, לפנות ולבחון אם נסיבות המקרה והאם ישנם שיקולים הנוגעים בדבר, המצדיקים את שלילתה של חובת זהירות (ע"א 878/06 דוב טרויהפט נ' דוד עטיה - פורסם בנבו - 4/1/09, ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ - פורסם בנבו - 29/6/08, פיסקה 18).

מן הכלל אל הפרט:

נדמה, כי כיום, אין חולק, כי קמה לנתבעת, חובת זהירות מושגית, כלפי התובעת. הלכה פסוקה היא, שהחזקה במקרקעין, מטילה חובת זהירות מושגית, כלפי המבקרים בהם (עניין ועקנין, עמ' 125), בתקופה שהמקרקעין היו בשליטת המחזיק. בענייננו, ניהול חוות הסוסים, על ידי הנתבעת והחזקה במקרקעין, יוצרת זיקה וקשר, שעניינם, שליטה ופיקוח, על הנעשה בחווה, בין הנתבעת - בעלת השליטה, לבין התובעת - המבקרת בה ואלה, מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית. כך, בין אם הנזק נגרם, בשל מצבו הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם, בשל התממשות סיכון, מפעולה אקטיבית עליהם, כבענייננו (עניין מימוני, פיסקה 12) והדברים פשוטים וברורים. שאלה אחרת היא, האם זיקתה של הנתבעת, לחוות הסוסים, מקימה לה, חובת זהירות קונקרטית, למניעת התממשותם של סיכוני רכיבה, במהלך הקורס. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, מתחשב בית המשפט, בעובדותיו המיוחדות של המקרה. השאלה היא, אם אדם סביר, יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק ואם כן, האם אדם סביר, צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפותו.

במקרה דנן, הסוגיה הדורשת ליבון והכרעה, הינה, בשאלה, האם יכול היה המדריך, כאדם סביר, לצפות (כעניין טכני), את האפשרות כי עם שחרור אחיזתו בחבל, עלולה הסוסה, להתחיל בדהירה, ללא כל אזהרה מוקדמת ולהעמיד את התובעת, בסיכון נפילה ואם כן, האם צריך היה המדריך, לצפות (כעניין נורמטיבי), את השינוי שחל, בהתנהגות הסוסה, כאמור. על שאלה זו, אין להשיב תשובה מופשטת. התשובה מותנית בעובדות. חובת הזהירות הקונקרטית, איננה קיימת בחללו של עולם, אלא מיוחדת למזיק ספציפי, ניזוק ספציפי, נזק ספציפי והתנהגות ספציפית (עניין ועקנין, עמ' 127).

ודוק - עניינה של חובת הזהירות הקונקרטית, במניעת סיכונים בלתי סבירים, במערכת עובדות נתונה, אין היא עולה למניעת כל סיכון וסיכון. היא מתעוררת רק בגין יצירת סיכון בלתי סביר, אשר החברה רואה אותו בחומרה יתרה ודורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים, למניעתו (עניין ועקנין, שם). חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים, מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים, הם לפעילות האנוש, המקובלת ובגינם, נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות, אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם וחיי חברה מתוקנים, לוקחים את קיומם בחשבון. לפיכך, נקבע, כי "...המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" (עניין ועקנין, עמ' 126). האם הסיכון שבענייננו, הוא סיכון רגיל וטבעי, לפעילות הרכיבה ויש לראותו, כחלק מהווית שיעור הרכיבה? או שמא, התובעת הועמדה בסיכון בלתי סביר, לנפילה, עובר לשחרור האחיזה בחבל, כמי שלא עשתה שימוש, ברכיבת סוסים, קודם לתאונה. אמת, הנתבעת יכולה היתה, מתוקף זיקתה למקרקעין והפעילות האקטיבית, שניהלה (לימוד רכיבה על סוסים), בחווה, לצפות, סיכוני רכיבה, מסוגים שונים, במהלך הקורס ולמונעם, בנקיטת אמצעי זהירות סבירים ואין חשיבות לכך, כי הסיכון, איננו טמון במקרקעין, אלא נבע, מפעילות עסקית, שהתנהלה בהם (עניין מימוני, פיסקה 13). אולם, לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון, תמיד, את הסיכון שהתממש, בראי הנסיבות המדוייקות, שגרמו לתאונה ולא ברמת הפשטה גבוהה יותר, שעניינה, סיכוני רכיבה, כלליים. אכן נכון, כל שנדרש להוכיח, כי לנתבעת (והמדריך) היתה היכולת, לצפות את הסיכון הרלוונטי, בקווים כלליים, בלבד  (ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל פ"ד מז(1), 802) וברגיל, די בכך, כדי להטיל עליה את האחריות להתממשותו, שהרי מספיק לה, שראתה או שצריכה היתה לראות "...את יסודות ההתרחשות ועיקריה" (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה פ"ד לח(3), 1, 9). לפיכך, די שהמדריך יכול וצריך היה לצפות, כי הסוסה תחל בדהירה, לאחר שחרור האחיזה בחבל, כדי לבסס את אחריותו (ואחריות הנתבעת - מעסיקתו), כלפי התובעת ואולם, כפי שיפורט, להלן, עניין זה, לא השכילה התובעת להוכיח.

              לטענת התובעת, הסוסה היתה, בעלת מזג סוער ולא ניתנה לה, אזהרה והדרכה מוקדמת, מפני "השתוללות" וכי המדריך, לא שלט כראוי, על פעולותיה, בטרם שחרר את החבל ולפיכך, יכול וצריך היה לצפות, את דהירתה והתממשות הסיכון, בשל נפילתה ממנה. בנסיבות אלה, טענה, כי היה על המדריך, להמנע משחרור החבל, כחלק מאמצעי הזהירות, שהיה עליו לנקוט, למניעת דהירת הסוסה ואכן, בסיכומיה (ס' 3 ב'), התמקדה התובעת, בעניין שחרור החבל, נוכח "היסטוריה" של הסוסה, בלבד ולא טענה לקיומן של נסיבות אחרות, שהצדיקו לטענתה, את המשך האחיזה, בחבל. אכן נכון, כעולה מהראיות, הנתבעת, נקטה באמצעי זהירות סבירים, למניעת התממשות סיכוני רכיבה, ככלל, במהלך הקורס. אין חולק, כי התובעת עשתה שימוש בקסדת מגן, לא נטען להעדרה של ערכת עזרה ראשונה, לא נטען, כי לא הוצבו במקום, שלטי אזהרה, בדבר כללי התנהגות והוראות רכיבה ומעדויות הצדדים, עולה בעליל, כי המדריך העביר הדרכה ראויה ומספקת לתובעת, עובר לתאונה (על אמצעי הזהירות שעל מפעיל חוות רכיבה, לנקוט כלפי המשתמשים והרוכבים בסוסים, ראה: עניין מימוני, לעיל, פיסקה 5). בנסיבות אלה, היה על התובעת, לבסס, במידה הדרושה, את טענתה, כי הסוסה "השתוללה בעבר". זאת לא עשתה ולא הוכח, טיבה ואופיה הנטען, של הסוסה והיותה חמת מזג. ודוק - אין לקבל את טענת התובעת, בסיכומיה, לפיה ניתן ללמוד מעדות המדריך (כעניין שבהגיון), כי הסוסה השתוללה בעבר וכי, "...יש רגליים לסברה", בדבר עבר קודם רלוונטי (שם). מעדות המדריך, להלן, עולה מסקנה הפוכה. מדבריו, כי " בדרך כלל (הדגש לא במקור - מ.ב.) הסוסה שהשתמשנו לא נבהלת" (עמ' 12, ש' 4), לא ניתן להסיק, על היותה בעלת מזג סוער, הנוטה להשתולל ואף אם תיאורטית, קיים גם היוצא מן הכלל, אין בכך, יותר מאשר השערה ספקולטיבית, שאין די בה, בהעדר ראיות נוספות, כדי לעמוד בנטל ההוכחה הדרוש, שכן, עניין זה, טעון ביסוס והוכחה וזאת, לא השכילה, כאמור, התובעת לעשות ושוכנעתי, כי הסוסה היתה מתאימה, למטרה שלשמה נועדה.

              בהקשר זה, יוער, כי הגם שאין סתירה של ממש, באשר לעיקר העובדות וגרסאות הצדדים, בעניין נסיבות התאונה והתרחשותה, הנני מעדיף ככלל, במקומות בהם קיימת סתירה (כמו למשל: לעניין רכיבת התובעת, באופן עצמאי, בסיום השיעור הראשון, אופיה ומיזגה הנוח של הסוסה והתאמתה ללימודי רכיבה ובעניין נסיבותיה המדוייקות של התאונה), את גרסתו המסתברת, של המדריך, באשר זה הותיר רושם מהימן ביותר בעדותו, הישיר מבט בחקירתו, השיב לכל השאלות שנשאל, באופן רציף, בבטחון, תשובותיו קוהרנטיות ועולות בקנה אחד עם מכלול הראיות והשכל הישר. מנגד, התובעת השיבה, לעיתים, בהיסוס, לא זכרה תמיד את העובדות, במלואן ולא היתה בטוחה, במתן תשובותיה ובעניין זה, מקובלים עליי טענות הנתבעות, בסיכומיהן (ס' 17-9). זאת ועוד, יש לזכור, כי התובעת חוותה אירוע לא קל מבחינתה וייתכן, כי הדבר אף השפיע, על מידת זיכרונה את העובדות, נוסף על היותה עדות יחידה של בעל דין, המחייבת את בית המשפט לזהירות יתר, בטרם קבלתה. בנסיבות אלה ועל יסוד המסד הראייתי שהתברר במהלך הדיון, לא ניתן לקבוע, כי המדריך יכול וצריך היה לצפות את דרכי התרחשות הנזק, שכן, לא הוכח קיומו של גורם ידוע, רלוונטי, אשר סביר יותר להניח, כי גרם לסוסה לדהור, מיד לאחר שחרור האחיזה בחבל, מאשר להניח, כי הסוסה לא היתה עושה כן, אלמלא התנהגות המדריך.