נדחתה תביעה לחייב באופן אישי מנהל יחיד בחברה שנקלעה לקשיים

א.         עובדות

1.         ביום 26.1.05 הגישה אגודת הכורמים בע"מ, חברה המאוגדת כדין בישראל ועוסקת בייצור ושיווק משקאות (להלן: " התובעת"), כתב תביעה בסדר דין מהיר  נגד יובל את לוי השקעות בע"מ (להלן: " הנתבעת 1") ונגד אורעם יובל (להלן: " הנתבע 2"), בסך 22,960 ש"ח.

2.         הנתבעת 1 הנה חברה בע"מ והנתבע 2, מחזיק בכל הונה הנפרע של הנתבעת 1 ושימש כמנהל היחיד, כאשר באמצעותו הזמינה הנתבעת 1 סחורה מהתובעת והנתבעת 1 לא פרעה את חובה לתובעת, חוב שנוצר עקב רכישת סחורה. הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה.

3.         שתי המחאות שנמסרו לתובעת  על ידי הנתבע 2,  חוללו על ידי הבנק.

ב.         טענות הצדדים

4.         לטענת התובעת, עסקינן ב"מימון דק", הנתבעת 1 נקלעה לקשיים, הנתבע 2 היה מודע לכך ועל אף שידע, כי אינה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה, יצר מצג מוטעה כלפי התובעת, שהבינה, שהנתבעת 1 איתנה כלכלית.

            משסיפקה התובעת את מלוא הסחורה, לשביעות רצון הנתבעים ומשלא שילמה הנתבעת 1 תמורת הסחורה, בידיעת ובהכוונת הנתבע 2, מבקשת התובעת להרים מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 2 באופן אישי בהתחייבויות שיצר בשם הנתבעת 1.

            עוד טוענת התובעת, כי הנתבע 2 הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו מתוקף היותו מנהל הנתבעת 1, כאשר נטל התחייבויות בשמה, כשידע בוודאות ובבירור כי החברה לא תוכל לעמוד בהן.

5.         בשם הנתבעת 1 לא הוגש כתב הגנה.

6.         לטענת הנתבע 2, התקשר עם התובעת כמנהלה של הנתבעת 1, הפועל מטעמה, כך חתם על ההמחאות לפקודת התובעת בתוקף תפקידו, אך לא באופן אישי. מה גם, שהוא מטיל ספק באם סופקו המוצרים הנטענים על ידי התובעת, מי חתם על חשבוניות ההספקה, אם בכלל. כך גם לטענתו, לא ידע כי ההמחאות יחוללו על ידי הבנק ולא היה ביכולתו לדעת, כי החברה לא תוכל לפרען במועדים העתידיים להם יועדו ההמחאות. משלא חרג מפעולותיו השגרתיות של מנהל בחברה, לא הפר כל חובת זהירות אישית כלפי התובעת ויש להפריד את אישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1, כחברה בע"מ, מאישיותו המשפטית הנפרדת כנושא משרה בחברה. משפעל בתום לב, אין להרים מסך בענין זה.

ג.          דיון

7.         לטענת התובעת, הנתבע 2 התחייב באופן אישי לפירעון התחייבויותיה של הנתבעת 1, כפי שעולה בסעיף 10 לכתב התביעה ובסעיף 5 לסיכומים. טענה זו הוכחשה על ידי הנתבע 2 בכתבי טענותיו ובתצהירו.

עיון במסמכים אשר צורפו לכתב התביעה ותצהיר עדות ראשית מצביעים על כך, שהנתבע 2 לא חתם על ערבות אישית או כל התחייבות אישית אחרת, ואף לא מסר המחאות אישיות לפירעון חוב הנתבעת מס' 1 כלפי התובעת. כך גם, עיון בתצהירו של נציג התובעת, מר גורל, בתמיכת תובענה בסדר דין מהיר מצביע על כך שאין הוא מעיד על התחייבויות האישיות של הנתבע 2 באופן אישי (סעיפים 10 - 9 הם בגדר עדות סברה לפי התצהיר).

כלל ידוע הוא, כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (י' קדמי  על הראיות , חלק שלישי, עמוד 1505 ואילך). משלא השכילה התובעת להביא בפני בית המשפט כל תימוכין לטענתה להתחייבות אישית, לא בכתב ולא בעל פה, הרי שלא היה בידי להרים את נטל הראיה המוטל לפתחה  ודין טענה זו להידחות.

8.         טענת התובעת, כי עובר לרכישת הסחורות, הייתה הנתבעת במצב כלכלי קשה, על סף קריסה כלכלית וכי הנתבע 2, כמנהלה ובעל המניות היחידי בה, ידע או היה צריך לדעת שאין באפשרותה לפרוע את תמורת הסחורות ושמכך, יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייבו באופן אישי, כמו גם הטענה, כי הנתבע 2 הפר חובה חקוקה, דינה להידחות.

            תיאור העובדות וכל טענותיה של התובעת לעניין זה הועלו במסגרת כתבי הטענות והסיכומים ואין לכך תימוכין בעדויות העובדים או בחקירות נגדיות, כאשר בהתאם להסדר הדיוני עליו הוסכם על ידי הצדדים וקיבל תוקף של החלטה על ידי בית המשפט לא התקיימה חקירה נגדית בעניין זה.  על אף ההסכמות כאמור, בנסיבות העניין אני מוצא, כי לא עלה ביד התובעת להוכיח, כי הכחשותיו של הנתבע 2 על ידיעותיו את המצב הכלכלי הרעוע של החברה, מופרכות ותקשה הוכחת טענות בעניינים כבדי משקל אלה.

9.         מהמסמכים שצורפו לתיק עולה, כי שלושת השיקים נשוא תביעה זו נמסרו לתובעת בשני מועדים:  הראשון ביום 6.9.04, השני והשלישי ביום 16.11.04 ועל כך אין חולק.

            על אף האמור בסיכומי התובעת, נמצאו בתיק בית המשפט דפי חשבון הבנק של הנתבעת 1 נכון לחודשים הרלוונטיים ונראה,  כי עובר למסירת השיקים לתובעת עמדה יתרת החוב בבנק "דיסקונט" על סך של 306,781 ש"ח נכון ליום 6.9.04, כאשר ביום 7.9.04 עמדה יתרת החוב על 291,029 ש"ח ואין חולק, כי מסגרת האשראי שהועמדה לרשות הנתבעת 1 על ידי אותו בנק עמדה על סך של 300,000 ש"ח. כך גם ביום 17.11.04 עמדה  יתרת החוב על סך של 308,640 ש"ח וביום 21.11.04 על סך של 294,281 ש"ח.

            על האחריות הנובעת ממעמדו של מנהל, כאורגן בתאגיד, עמד בית המשפט העליון גם בע"א 461/95 מתתיהו נ' שטיל יהודית, פ"ד נא(4) 769 (להלן: " הלכת שטיל").

            כך פתח בית המשפט בדברים הבאים:

            " נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית כזו היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות שלהן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל. הוא ישא באחריות כזו כאשר מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין".

            נראה, כי בחינת האחריות על פי דיני הנזיקין - בהוכחת הפרת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית לרבות יישום הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין), כדי להטיל את הרשלנות על כתפיו של מנהל יחיד ובעל מניות יחיד בחברה שהתחייבה ולא עמדה בהתחייבויותיה, אינה דבר של מה בכך, אל מול מחויבותו של אותו מנהל לעשות מרב ומיטב המאמצים להמשך פעילותה ושיקומה של חברה שבבעלותו שנקלעה לקשיים.