נדחתה בקשה לרשות ערעור על הרשעה בעבירות על פקודת מס הכנסה

           בשנת 1995 הועמד המבקש לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"פ 8199/95) בגין מספר עבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח שנערך על-פי הפקודה, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה); הכנה וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה וכן שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה. המבקש הינו רואה חשבון ויחד עמו הועמדו לדין אשתו, אורלי שגיא (להלן: אורלי), קוסמטיקאית במקצועה וכן אחיו, אפרים שגיא (להלן: אפרים), אשר הינו רופא מומחה למחלות עור ואשר המבקש שימש גם בתור רואה החשבון שלו בתקופה הרלוואנטית לכתב האישום.

           לפי הנטען בכתב האישום, המבקש, אורלי ואפרים השתמשו במרמה, עורמה ותחבולה בכדי להפחית את חבות המס שלהם באמצעים שונים. בין היתר, הקימו המבקש ואורלי מכון לקוסמטיקה (להלן: המכון) בחלל מתחת לעמודי ביתם בסביון, זאת כאשר הוצג בהנהלת הספרים כמרפאת עור של אפרים וכי אורלי הינה שכירה בו. זאת למרות, שאפרים ביקר במקום פעמים ספורות בלבד ואילו אורלי היא זו היחידה שעבדה במכון בקביעות. כל ההוצאות של הבנייה והשיפוצים הכרוכים בהקמת המכון, וכן כל ההוצאות השוטפות של אחזקת המכון נרשמו כולם בהנהלת הספרים של אפרים. כן נרשמו הוצאות נוספות עבור מוצרי קוסמטיקה ומוצרים נוספים. בנוסף, לא הודיעו לפקיד השומה על פתיחת העסק. המבקש הואשם גם בהשמטת הכנסות באמצעות הגדלת הוצאות עסק משרד רואה החשבון שבבעלותו. כך למשל, נטען, כי המבקש רשם בספרים הוצאות פרטיות שונות, כגון ביגוד, מרכזיה טלפונית ומזגן שהותקנו בביתו, פרסום מודעה למכירת רכבים, קניית חומרי ניקוי לבית, אופניים, מתנות שונות וכיבוד שלו ושל אורחיו - כל אלו נרשמו כהוצאות עסקיות. בנוסף, נטען, כי המבקש דיווח באופן כוזב על העסקתו של חמותו ורישום הוצאות תשלום שכר בגין העסקה זו, אשר לא התקיימה בפועל, וכן נטען, כי פיצל את שכרו של מנהל חשבונות בכיר במשרדו, אליעזר וייס (להלן וייס), כשהוא רושם חלק ממנה על שם בתו ובכך הרוויח את ההפרש בגין חבות המס הנמוכה יותר. כן דיווח המבקש על העסקתו של וייס במשך 5 חודשים בלבד, בעוד שבפועל עבד הלה במשך השנה כולה. אפרים ואורלי הואשמו באישומים נוספים מעין אלו המתוארים, אולם אישומים אלו אינם מעניינה של בקשה זו ועל-כן אין מקום לפרטם. ראוי לציין, כי המבקש הואשם גם ברישומים הכוזבים בהם הואשם אפרים, מכוח אחריותו המקצועית כרואה החשבון שלו ובטענה, כי הוא היה זה אשר ניהל בפועל רישומים אלו, על אף שנכתבו על-ידי אפרים.

           המבקש, אורלי ואפרים הכחישו את כל המיוחס להם וטענו, כי כל דיווחיהם היו כדין וכי כל המצגים העובדתיים שהציגו אכן היו מדויקים. לטענתם, אכן המכון היה מיועד להיות קליניקה של אפרים, אשר עבד בעיקר בירושלים ואילו אורלי, אשר היתה אמורה לתת את הפן הקוסמטי המשלים לטיפוליו של אפרים, אכן היתה מועסקת כשכירה במקום. בנוסף, טען המבקש ביחס לרישומי ההוצאות, כי כל ההוצאות שרשם היו מותרות בניכוי, על-פי המצב המשפטי באותו זמן. כן טען המבקש, כי חמותו, אמה של אורלי אכן הועסקה בעבודות שליחויות במשרדו. בעניין פיצול השכר של וייס, טען המבקש, כי וייס הוא אשר יזם העסקה זו של בתו, אשר מימונה בא מתוך שכרו שלו. כן טען הוא, כי וייס הוא אשר פיצל את השכר תוך שהוא מרמה את המבקש וכי וייס הינו היחיד אשר הרוויח מפיצול שכר כוזב זה והורדת חבות המס בגינו, שכן השכר אשר הוסכם בינו לבין המבקש היה שכר ברוטו ולא נטו.

           בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' לידסקי), לאחר דיונים נרחבים ומפורטים אשר ארכו כשמונה שנים, הרשיע את המבקש במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת הדין סקר בית-משפט השלום את הראיות השונות כנגד המבקש וניתח משפטית את הרישומים שרשם בספרים ואת האמצעים השונים בהם ניסה להסוות רישומים אלו, כגון הסתרת המצב העובדתי לאשורו, פיצול ההוצאות תחת סעיפים שונים בספרים ועוד. בניתוח זה, הגיע בית-המשפט למסקנה, כי אכן השתמש המבקש במרמה, עורמה ותחבולה על-מנת להוריד את חבות המס שלו ושל אפרים אחיו. כן הורשע המבקש ביחס לרישומים בספריו של אפרים, בהם תיפקד כרואה החשבון שלו. בחלק מהאישומים זוכה המבקש מחמת הספק - כך זוכה המבקש בעניין קניית המתנות והמרכזייה. בגין העבירות בהן הורשע, גזר בית-משפט השלום על המבקש 7 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן קנס בשיעור של 140,000 ש"ח. כאמור, הכרעת הדין בעניינם של אורלי ואפרים אינה מעניינה של בקשה זו.

           על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערו המבקש, אורלי ואפרים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המשיבה, מצידה, הגישה ערעור שכנגד, בין היתר, כנגד קולת עונשו של המבקש.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ז' המר, י' שנלר ו-י' שיצר) קיבל חלקית את ערעורו של המבקש. לאחר סקירה נרחבת של הרקע הנורמטיבי והעובדתי ולאחר שקבע, כי אין להתערב בממצאי המהימנות של בית-משפט השלום, הכריע בית-המשפט המחוזי באופן כללי, כי מחומר הראיות הרב שלפניו עולה, כי המבקש ואפרים פעלו באופן שיטתי להשמטת הכנסותיהם, ובמיוחד המבקש. בעניין זה, הצביע בית-המשפט המחוזי במיוחד על התנהלותו של המבקש בעניין השכר, הן לחמותו והן לוייס וכן בעניין הביגוד, זאת בנוסף על אישומים נוספים בהם לא התערב בית-המשפט בהרשעתו של המבקש. עם זאת, בעניינים מסוימים, זיכה בית-המשפט המחוזי את המבקש. כך למשל, זוכו המבקש ואפרים מחמת הספק בעניין הוצאות הכשרת הגינה בבית המבקש, בגין קניית חומרי ניקוי ובגין רישומים שונים שרשם אפרים בספריו, כגון צעצועים, שכר טרחת עורך-דין ותשלום לעוזרת. באופן כללי, קבע בית-המשפט, כי למבקש קיימת אחריות על ספריו של אפרים מתוקף מעורבותו הפעילה ברישומים והדרכתו המפורטת לאפרים, אשר סמך עליו לחלוטין בעניין זה. בעניין המכון בסביון, קבע בית-המשפט, כי הקמת המבנה היתה כולה באחריותם של המבקש ואורלי, כאשר אפרים לא היה מעורב בהקמתה, מבחינה תכנונית או מימונית. אי לכך, קבע בית-המשפט, כי הוצאות הקמת הקליניקה, אשר נרשמו בספריו של אפרים, הינן בגדר "עסקה בדויה" על-פי דיני המסים, כלומר, עסקה אשר לא התקיימה כלל במציאות, וככזו מקימה אחריות פלילית ולא רק מחלוקת אזרחית בין המבקש לרשויות המס. יחד עם זאת, קבע בית-המשפט, כי ביחס להוצאות השוטפות של ניהול הקליניקה, לא הוכחה עסקה בדויה, אלא לכל היותר דובר ב"עסקה מלאכותית", כזו אשר התקיימה במציאות אך הוגדרה באופן כוזב לעניין המס. עסקה שכזו, לדידי בית-המשפט המחוזי, לא הקימה אחריות פלילית ובגינה זוכו המבקש, אורלי ואפרים.

           בית-המשפט המחוזי דן גם במספר טענות כלליות של המבקש. בית-המשפט לא קיבל את ההשגות מצדו על כך שלא הותר לו לצרף מסמכים בשלב הסיכומים וזאת בשל העובדה, כי המסמכים אשר צורפו על-ידי המדינה בשלב זה לא חידשו דבר מבחינה מהותית, אלא היו עיבודים של חומר הראיות. בית-המשפט קבע, כי כל הטענות המהותיות היו צריכות לעלות בשלב הראיות ועל המבקש, אשר היה מיוצג, היה לדעת זאת. לגבי טענת המבקש, כי בהכרעת הדין של בית-משפט השלום היו חלקים רבים לא מנומקים וללא התייחסות לחומר הראיות, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אכן אין מנוס מלקבוע שיש ממש בדבריו. יחד עם זאת, אין בכך בכדי לפסול את כל הכרעת הדין מעיקרה. באשר לזיכוי המבקש מחמת הספק, עליו ערער המבקש וביקש להופכו לזיכוי מוחלט, קבע בית-המשפט, כי לא עומדת למבקש זכות ערעור במקרה זה. באופן כללי קבע בית-המשפט, כי הטעויות הרבות שניכרו בספרים, כולן לטובתו של המבקש ואפרים, מעוררות חשד שאין מדובר בתמימות גרידא. בנוסף, החליט בית-המשפט, כי אין מקום להתייחס לכל טענה והשגה פרטנית של המבקש ויתר המואשמים וכי הקביעה הכללית של בית-משפט השלום, לפיה אין לקבל את טענת המבקש והסבריו בעניינים מסוימים, מספיקה לשם הרשעתו באותו עניין. ערעורה של המדינה נדחה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

           בית-המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות אחרות, ייתכן והיה מקום להחזיר את הדיון לבית-משפט השלום להמשך דיון ונימוק בכל מה שהיה טעון הרחבה, אולם נוכח השנים הרבות שעברו מאז ביצוע העבירות ופרישתה של השופטת אשר ישבה בדין, קבע בית-המשפט המחוזי, כי למרות זיכויו בחלק מהעבירות והתמשכות ההליכים אשר עמדו לזכותו של המבקש, לחובתו עומדות הנסיבות החמורות של עבירות המס שבוצעו בשיטתיות במשך שנים, וכן היותו רואה חשבון במקצועו. בסופו של יום החליט בית-המשפט המחוזי להקל בעונשו של המבקש והעמיד אותו על ששה חודשי מאסר בפועל, אשר יבוצעו בדרך של עבודות שירות. יחד עם זאת, הוגדל סכום הקנס שהוטל עליו לסך של 200,000 ש"ח.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה, פותח המבקש את היריעה באופן נרחב ומעלה, על-גבי עשרות עמודים, טענות מטענות שונות לגופו של כל אישום ואישום בהם הורשע וטוען, כי שגה בית-המשפט המחוזי וכי יש מקום לתת רשות ערעור על פסק-דינו. רובן ככולן של הטענות נוגעות למצב העובדתי והמשפטי אשר שרר בתקופה הרלוואנטית והן חוזרות על הטענות אשר הובאו בערכאות הקודמות. בקליפת האגוז, טוען המבקש ביחס לנושא המכון, כי אין מקום להפרדה שעשה בית-המשפט המחוזי בין הוצאות ההקמה להוצאות הניהול השוטף, באשר גם ההקמה נועדה לצורך העסק. כן טוען המבקש כנגד הגדרת הקמת המכון כ"עסקה בדויה", אשר לדעתו מהווה ניתוח משפטי שגוי ותקדימי. בנוסף, טוען המבקש, כי שימש אך ורק כרואה חשבון מבקר של אפרים ולא היה מעורב ברישומים המפורטים, אשר נעשו על-ידי אפרים עצמו ועל-כן אין מקום להרשיעו בכל העבירות הנובעות מרישומים אלו.

           מהנימוקים אותם אפרט בהמשך, אינני רואה מקום להתייחס לכל טענותיו הפרטניות של המבקש, בשל העובדה, כי ברובן אין ממש וכי בכולן אין רלוואנטיות להכרעתי בבקשה זו, כפי שיתואר להלן. יחד עם זאת, מספר טענות עקרוניות וכלליות בפי המבקש. כך טוען המבקש, כי ההליך בבית-המשפט המחוזי מנע ממנו הזדמנות נאותה להגן על עצמו, כאשר לא ניתנה לו האפשרות להוספת מסמכים וראיות נוספות בשעת הסיכומים וכן ניתן לו זמן מועט ביותר להשלמת טיעונים בעל-פה. לטענתו, הרשעתו כולה מתבססת על התרשמותה השלילית ביותר של שופטת בית-משפט השלום ממנו, התרשמות אשר לטענתו הגיעה לכדי "דעה קדומה שלילית". בית-המשפט המחוזי אמנם זיכה את המבקש ממספר אישומים, אולם לטענתו, לא השתחרר מממצאי המדיניות הפסולים בשל התרשמות זו. כן טוען המבקש, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מפער הזמן הגדול שעבר מאז שמיעת העדים בתיק ועד ההכרעה בדינו, הן במישור הראייתי, במתן משקל פחות לממצאי המהימנות של בית-משפט השלום והן במישור העונשי, בהתחשבות בעונשו של המבקש. כן מלין המבקש כנגד אי-התעמקותו של בית-המשפט המחוזי בנושאי האישום והצדקתו את הרשעת המבקש ללא נימוקים, מפאת ריבוי הפרטים והנושאים בכתב האישום. לטענתו, הרשעה גורפת "מכללא" שכזו פוגעת מהותית בהליך המשפטי ההוגן ובחובת ההנמקה שבדין. המבקש טוען באריכות ובתקיפות, כי בפרשה זו עולות שאלות משפטיות חשובות והשלכות חמורות באשר לפגיעה בצדק ובעקרונות החוקתיים במשפט הפלילי ועל-כן היא מצריכה מקום להענקת רשות ערעור. בנוסף, טוען המבקש כנגד זיכויו מחמת הספק, ומבקש הוא להמירו בזיכוי מוחלט מכל וכל.

           ראוי לציין, כי המבקש כבר החל בריצוי עונשו בחודש פברואר 2006, בדרך של עבודות שירות.

           מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). לטענתו, אין בשאלות המשפטיות שמעורר המבקש יותר מאשר כסות משפטית להכרעה עובדתית ומשפטית לגופו של עניין. כן מעלה בא-כוח המשיבה תשובות ענייניות לחלק מהסוגיות אותן העלה המבקש בבקשתו זו.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. המבקש, כאמור, העלה מספר שאלות העולות לטעמו מתוך הבקשה, אולם לא התרשמתי, כי אכן יש בעניין שבפני יותר מאשר הכרעה פרטנית בכל אחד מהאישומים. תחת זאת, נראה לי, כי בענייננו לא התעוררה כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ועל כן אין עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה.

           יחד עם זאת, העלה המבקש מספר טענות אשר אני מוצא מקום להתייחס אליהן. פסק-דינו של בית-המשפט ארוך, מפורט ומנומק כדבעי. כך גם סיכומי הצדדים בפרשה זו היו מפורטים וכללו מאות עמודים, אשר התווספו לעדויות הרבות ולמסמכים אשר הועמדו בפני שתי הערכאות טרם קבלת ההחלטה בעניין המבקש. בנסיבות אלו, בהסתכלות כללית על מסכת העובדות, אינני יכול להסכים עם טענתו של המבקש, כי נעשה לו עוול או כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להגן על עצמו. המבקש יוצג על-ידי עורך-דין ואף הוא בעצמו מתמצא בחוק ובפרטים וחזקה עליו, שהיה מוצא מקום לפרט את טענותיו המרכזיות במסגרת הרחבה שניתנה לו לעשות כן. בנוסף, לא מקובלת עלי כלל וכלל טענתו של המבקש, כאילו הכרעת הדין בעניינו מבוססת על דעה קדומה כלשהי. חזקה על שופט היושב בדין, כי הינו מקצועי ונטול משוא פנים וכי ישקול כל עניין ועניין לגופו. באשר להתרשמות ממהימנותו של המבקש, הרי זוהי עבודתו המקצועית של השופט, אשר אין לו אלא מה שעיניו רואות, ודי לחכימא. באותו אופן, אינני מקבל את רמיזותיו של המבקש, כאילו משך הזמן בין שמיעת העדויות לבין כתיבת הכרעת הדין השפיעו על בהירות מחשבתה או זיכרונה של השופטת הנכבדה בערכאה הראשונה. בנושא הטענות להרשעות מכללא, נראה לי, כי הפגמים, אשר נפלו בעניין זה בהכרעת בית-משפט השלום, במידה והיו כאלו, הרי שנרפאו בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, אשר הכריע למיטב שיפוטו על-פי הראיות, העדויות והפרוטוקול. גם מהתבוננות כללית בעניינו של המבקש, בכמות העבירות ובחומרתן מחד, ובעונש שהוטל על המבקש מאידך, אינני חושב, כי נעשה למבקש עוול, המצדיק את התערבותה של ערכאת ערעור נוספת, אשר תדון בפרוטרוט במסכת האישומים הארוכה. באשר לבקשת המבקש בנוגע לזיכויו מחמת הספק, לא עומדת למבקש כלל זכות מן הדין לערער במקרה זה, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי.

           לטעמי, אף העונש שהוטל על המבקש איננו מן החמורים, והוא מאזן בין מהות העבירות שנעברו, אשר הפסיקה נוטה להחמיר בהן בשל האנטי-חברתיות הכרוכה בהן הקלות בביצוען מול הקושי בגילויין (ראו למשל על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' צלטנר, פ"ד נו(2) 895, ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 211), לבין השיקולים לקולא, וביניהם משך הזמן הרב מאז נעברו העבירות. אינני רואה כל מקום להתערבות גם בפסיקה זו של בית-המשפט המחוזי, אשר הוסיף והקל עם המבקש.

           אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           ניתנה היום, כ"ט בתמוז תשס"ו (25.7.2006).

                                                                                      ש ו פ ט