משרד לאיכות הסביבה, יועץ המשפט נ' עראף ואח'

החלטה

בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, להטיל על המשיבים קנס, עקב הפרת צו.

המשיבים הורשעו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן שבתיק זה, לפי חוק רישוי עסקים, חוק המים וחוק שמירת הניקיון, ובגזר הדין מיום 22/2/09 ציווה עליהם בית המשפט, בצד העונשים שהוטלו עליהם שם, לסגור, באופן מיידי, את העסק נשוא כתב האישום המתוקן, מסוג חזיריה ( להלן – " צו הסגירה" ). ערעורם של המשיבים על גזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי.

בהחלטה מיום 15/9/10, במסגרת בקשה קודמת לפי פקודת ביזיון בית המשפט, נמצאו המשיבים כמי שלא קיימו אחר צו הסגירה, אף שלא קיבלו רישיון עסק כדין, ומשכך, חויב כל אחד מהם לשלם קנס יומי בסך של 1,000 ₪ , אלא אם יקבלו רישיון עסק כדין תוך 90 ימים מיום מתן ההחלטה הנ"ל.

בפניי בקשה נוספת לפי פקודת ביזיון בית המשפט, להטיל על המשיבים קנס, בשל אי קיום צו הסגירה, שהוטל עליהם בגזר הדין הנ"ל.

בהחלטה מיום 23/4/12, אשר התמקדה בתוקפו של ההיתר הזמני לעסק הנ"ל, שניתן ביום 15/12/10, על ידי ראש המועצה המקומית מעיליא, לתקופה של 3 חודשים, קבעתי כי היתר זה אינו כדין, משניתן בחוסר סמכות, ומשכך, המשיבים המשיכו לנהל את העסק ללא רישיון עסק כדין, זמני או קבוע, גם בתקופה שלאחר תום 90 הימים שניתנו להם בהחלטה מיום 15/9/10, ולא קיימו אחר צו הסגירה.

ההחלטה מהיום היא המשך להחלטה מיום 23/4/12 הנ"ל.

ההליך לפי פקודת ביזיון בית משפט אינו הליך עונשי, אלא אמצעי כפייתי הצופה פני עתיד, שתכליתו להביא את ההמרה לקיים אחר החלטה או צו של בית משפט, משנמצא כי הוא לא קיים אותה.

המשיבים הגישו סיכומים מפורטים, במסגרתם תיארו את האמצעים בהם נקטו כדי להכשיר את העסק לפי רישיון כדין וכדי להפסיק את זיהום הסביבה. כן ביקשו המשיבים, בסיכומיהם הנ"ל, כי בית המשפט יעיין בשנית בהחלטה מיום 23/4/12 בדבר תוקפו של ההיתר הזמני מיום 15/12/10, בטענה כי למועצה המקומית סמכות גוברת להסדיר את גידול החזירים בתחומה, וכי לנוכח זכות היסוד של המשיבים לחופש העיסוק והדין המיוחד המעוגן בהוראת סעיף 146 לצו המועצות המקומיות, תשי"א – 1950, הקובע את סמכותה של מועצה מקומית להסדיר או להגביל או לאסור את גידולם, החזקתם או מכירתם של חזירים, יש לקבוע כי הסמכות הייחודית להתיר עסק מסוג זה נתונה למועצה המקומית, וכי ההסדר החקיקתי הנ"ל גובר על כל הסדר כללי אחר, לרבות חוק רישוי עסקים. שהרי, חוק רישוי עסקים והתקנות והצו על פיו, לא מתייחס כלל לעסק של גידול חזירים, כלל, והעניין הוסדר באופן ייחודי בצו המועצות המקומיות.

דינה של הטענה הנ"ל להידחות. אנמק:

חוק רישוי עסקים הינו חקיקה ראשית, הגוברת על הוראה אחרת בתקנות או בצווים, לרבות צו המועצות המקומית הנ"ל, שהינו חקיקת משנה, ובהתאם, כלל שנקבע על ידי המחוקק בחוק מסוים, מחייב ומבטל הוראה סותרת, שנקבעת על ידי מחוקק משנה, במסגרת צו או בתקנות.

כמו כן, בהחלטה מיום 23/4/12 תיארתי את הנימוקים שהביאוני למסקנה כי ההיתר הזמני מיום 15/12/10 ניתן בחוסר סמכות, בשל אי קיומן של הדרישות שקבע המחוקק, בחוק רישוי עסקים, שעניינן אישור מאת "נותן האישור" הרלבנטי. לא מצאתי את הוראת סעיף 146 לצו המועצות המקומיות מבטלת דרישה זו של המחוקק. אכן, הוראת סעיף 146 לצו הנ"ל קובעת את סמכותה של מועצה מקומית להסדיר או להתיר גידול חזירים בתחומה, אך הוראה זו לא קובעת כי המדובר בסמכות מוחלטת, בלעדית ונעדרת תנאים וסייגים, אלא שיש לראות בהוראה הנ"ל כהוראה הדרה בכפיפה אחת עם הוראות חוק רישוי עסקים, שאף הן מסמיכות את הרשות המקומית ליתן רישיון עסק לעסק שבתחומה, וכי לגבי עסקים מסויימים, נדרש אישור של "נותן האישור " הרלבנטי, על מנת להעניק תוקף לרישיון העסק מטעם הרשות המקומית. כך, שסמכותה של המועצה המקומית להסדיר רישיון עסק לחזיריה, לפי סעיף 146 לצו הנ"ל, כפופה לתנאים שקבע המחוקק בחוק רישוי עסקים והתקנות על פיו. לכן, טעם רב יש בעמדת המבקשת ( בסעיף 33 לסיכומי התשובה מטעמה ), לפיה, הוראת סעיף 146 לצו הנ"ל לא סותרת את הוראות חוק רישוי עסקים, אלא המדובר בהוראות המשלימות האחת את השנייה, כאשר שתיהן קובעות כי הרשות המוסמכת לרישוי עסק היא הרשות המקומית, אך בצד זאת קבע המחוקק התנאים מסויימים, לגבי סוגי עסקים מוגדרים, שבהעדרם לא יהא לרישיון העסק מטעם הרשות המקומית כל תוקף, כאשר התכלית שבבסיס האישור של "נותן האישור" הינה להבטיח כי ניהול עסק מסוג מסוים יהא תחת בקרה אובייקטיבית ומקצועית, במטרה לשמור על בריאות הציבור ובטחונו, ובעניינו של עסק לגידול בעלי חיים, למנוע זיהום הסביבה ומקורות המים, והדבר ייעשה ע"י בדיקה מקצועית של "נותן האישור" הרלבנטי, אשר אמור לבדוק, בתחום מומחיותו, את אופן ניהול עסק מסוג זה והשפעתו של הסביבה, ובמידה ולא נשקף כל סיכון ממנו לבריאות הציבור ולשמירת הסביבה, ייתן הוא את האישור הנדרש.

עוד נטען על ידי המשיבים, בסיכומיהם בכתב, כי המבקשת אינה נוקטת בהליכים משפטיים כנגד עסקים לגידול חזירים, ללא רישיון עסק כדין וללא מערכת למניעת זיהום הסביבה, והמנוהלים בישובים אחרים בארץ, תוך אפליית המשיבים לרעה, עת מעמידה אותם לדין ואף מונעת מהם לקבל רישיון עסק, חרף האמצעים הננקטים על ידם להכשרת העסק ומניעת זיהום מקורות המים והסביבה. אני דוחה טענה זו של המשיבים, שכן, הטענה הנ"ל בדבר אכיפה בררנית לא רלבנטית לעניינינו, לנוכח חובתם של המשיבים לקיים אחר צו בית משפט, אחרת, יהפוך צו זה לאות מתה, ולכך אין ליתן יד. המשיבים הורשעו בביצוע העבירות הנ"ל ונגזרו עליהם עונשים שונים, ובית המשפט ציווה עליהם לסגור את העסק לאלתר, וערעור על כך נדחה. משהפך גזר הדין לחלוט, וכך גם צו הסגירה נשוא בקשה זו, חובה על המשיבים לכבדו ולקיים אחר הצו ע"י סגירת העסק, כל עוד לא ניתן בידיהם רישיון כדין. המשך ניהול העסק ללא רישיון עסק כדין, מלמד על התעלמות המשיבים מצו הסגירה ועל זלזולם בהחלטות שיפוטיות, והדבר מהווה פגיעה עמוקה בעקרון שלטון החוק. הטענה לאכיפה בררנית יפה היא לשלב בירור האשמה או העונש, אך אין בה כדי להכשיר מחדל שעניינו הפרת צו שיפוטי. בכך מצאתי לאמץ את גרסת המבקשת, כפי שהובאה בסעיף 26 לסיכומי התשובה בכתב.

לקחתי בחשבון, במסגרת החלטה זו לפי פקודת ביזיון בית המשפט, את טענת המשיבים, לפיה, הם החלו בצמצום מבוקר של היקף העסק, על ידי שחיטה מבוקרת של החזירים, לנוכח הוראת חוק צער בעלי חיים והתקנות על פיו, כך שגם במצב של סגירת עסק של חזיריה, נאסר עליהם, לטענתם, לנטוש את החזירים, ולשם קיום הוראות חוק זה החלו המשיבים במהלך מבוקר של צמצום הדיר ושחיטה מבוקרת של חזירים, כאמור. יש בצעד זה של המשיבים, היינו, צמצום היקף העסק, שלא נסתרה על ידי המבקשת, כדי להוות שיקול רלבנטי לעניין הבקשה בפניי ולעניין טיב הסנקציה שיש להשית עליהם, לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

עוד לקחתי בחשבון, לעניין ההליך בפניי, את ההליכים והאמצעים בהם נקטו המשיבים, מאז מתן צו הסגירה, על מנת להכשיר את העסק לפי רישיון עסק, ועל מנת להפסיק את זיהום הסביבה ומקורות המים, כפי שאלו פורטו בהרחבה בעמודים 13-15 לסיכומיהם בכתב, לרבות מהלך הקמתו של מכון טיהור שפכים, שהקמתו הושלמה והוא מחליף את מתקן הטיפול הזמני ונכנס לשלבי הרצת הפעלתו, כפי שתוארו הדברים בסעיף 46.19 לסיכומים. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך כי המשיבים, לאורך תקופה ארוכה מאז מתן צו הסגירה, ממשיכים לנהל את העסק חרף צו הסגירה שהוטל עליהם בגזר הדין, וכי הדבר ממשיך ליצור גורם סיכון לזיהום מקורות המים, ושמתי את ליבי, לעניין זה, להחלטתו של בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 9/7/09, בע"פ 5904-04-09, במסגרת הערעור שהוגש על ידי המשיבים על גזר הדין הנ"ל, לפיה:

" חומרה יתרה יש לייחס למעשה המערערים בכך שלמרות התראות

שקבלו בדבר מעשיהם אלו לא נקטו באמצעים להפסקה מוחלטת

של הזיהום, והמשיכו לנהל את עסקיהם, ללא שיהיה בידם רישיון

עסק כדין, תוך יצירת מפגע ציבורי כאמור.

במצב דברים זה, אין בעצם הטענה כי המערערים שוקדים כעת,