משרד הבינוי והשיכון נ׳ סויסה ואח׳

           המשנה לנשיאה ע' פוגלמן:

• לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופטת העמיתה ח' סלוטקי), שבמסגרתו התקבלה עתירתו של המשיב 1 (להלן: המשיב) להכיר בו כדייר ממשיך לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק הדיור הציבורי או החוק), ולאפשר לו להמשיך להתגורר בדירה הציבורית בה התגורר עם הוריו המנוחים.

   

   

  תמצית העובדות הנוגעות לעניין

   

  בשנת 1973 חתם אביו של המשיב על חוזה שכירות עם עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל (היא המשיבה 2; להלן: עמידר), שעניינו דירת קרקע בת 4 חדרים ששטחה 69 מ"ר (להלן: הדירה הציבורית או הדירה). משפחתו של המשיב – שכללה את אביו, אמו ותשעת ילדיהם – עברה להתגורר בדירה בסמוך לחתימת הסכם השכירות. לאחר מותו של האב בשנת 1977, המשיכה המשפחה להתגורר בדירה, כאשר עמידר ראתה באם דיירת חוזית שבאה בנעלי האב. כעולה מהחומרים שלפניי, מלבד מספר תקופות שבהן ריצה עונשי מאסר, המשיב התגורר לאורך השנים בדירה עם אמו. בפרט, אין מחלוקת כי המשיב התגורר בדירה עם אמו החל משנת 2009, למעט תקופת מאסר בת 13 חודשים (מיום 11.10.2014 ועד ליום 25.11.2015; להלן גם: תקופת המאסר) שבסיומה שב המשיב להתגורר עם אמו בדירה. ביום 29.1.2017 נפטרה אמו של המשיב. ביום 4.5.2017 פנה המשיב לוועדה המחוזית בעמידר (להלן: הוועדה המחוזית), במטרה להסדיר את זכויותיו בדירה כדייר ממשיך. ביום 10.7.2017 דחתה הוועדה המחוזית את הבקשה, וקבעה כי לא ניתן לראות במשיב דייר ממשיך ולהעניק לו זכויות בדירה, מאחר שלא התגורר בה ברציפות 4 שנים לפני פטירת אמו, בשים לב לתקופת המאסר שריצה. המשיב הגיש ערעור על החלטה זו לוועדת האכלוס העליונה במשרד הבינוי והשיכון (להלן: ועדת האכלוס והמדינה בהתאמה). ביום 26.11.2017 דנה ועדת האכלוס בעניינו של המשיב, ומצאה אף היא שהמשיב אינו זכאי למעמד של דייר ממשיך מפני שלא התגורר ברציפות עם אמו בדירה 4 שנים עד לפטירתה. ועדת האכלוס קבעה בהחלטתה כי "לא ניתן לחרוג מהכללים [...] הדירה בת 4 חדרים צמודת קרקע, נחוצה לאכלוס משפחות בנות 7 נפשות ויותר וכן משפחות [שלהן - ע' פ'] מצוקה רפואית" (סעיף 1 להחלטה). לפנים משורת הדין, ועדת האכלוס הציעה למשיב זכאות לדירה בת שני חדרים בקומה השלישית ומעלה בעיר מגוריו, אך המשיב סירב להצעה. ביום 21.10.2021 הגיש המשיב עתירה מינהלית שבגדרה ביקש כי תקבע זכאותו להמשיך להתגורר בדירה כדייר ממשיך (לשלמות התמונה יצוין כי עמידר הגישה תביעה לפינוי מושכר נגד המשיב, ואולם בהסכמת הצדדים ניהולה הופסק לצורך הגשת העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים).

   

  ביום 11.5.2022 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופטת העמיתה ח' סלוטקי) את העתירה. בית המשפט עמד על כך שתנאי להכרה במשיב כדייר ממשיך הוא מגורים ברציפות בדירה במשך 4 שנים טרם פטירתה של אמו, היא הדיירת החוזית. ואולם, אין בהיעדרויות קצרות וארעיות כדי לקטוע את רציפות המגורים. בית המשפט קבע שבנסיבות המקרה דנן יש לראות בתקופת המאסר כתקופה קצרה שאינה שוללת את רציפות מגוריו בדירה מאחר שחלקה היחסי מתקופת הרציפות שנדרשת בחוק הוא קטן, וכן בהתחשב בכך שהמשיב התגורר בדירה כ-49 שנים. בית המשפט התייחס לכך שבעע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (23.6.2014) (להלן: עניין סויסה) נקבע כי תקופת מאסר בת 5 חודשים שוללת את רציפות המגורים, ואולם בית המשפט ביקש לאבחן בין המקרה דנן לבין עניין סויסה שכן באותו עניין "הוכח בבירור כי המערער לא התגורר עם אביו הזכאי בטרם פטירתו [...] מכאן שאף אם המערער שם לא היה מרצה את עונש המאסר, הרי שלא היה עומד בתנאי רציפות המגורים" (סעיף 21 לפסק הדין קמא). בית המשפט קבע כי ניתן להגיע לתוצאה זו גם בדרך נוספת, שכן ניתן לראות במשיב דייר ממשיך של אביו, בהתחשב בכך שהמשיב התגורר עמו ברציפות משנת 1973 ועד למותו בשנת 1977. בית המשפט ציין כי אין בכך שאמו הייתה דיירת ממשיכה של האב כדי למנוע מהמשיב מעמד זה, שכן החוק אינו מגביל את מספר הזכאים למעמד דייר ממשיך. עוד נקבע כי מאחר שהמשיב היה קטין במועד פטירתו של אביו לא נדרש שיחתום על חוזה עם עמידר כתנאי למעמד זה.

   

  טענות הצדדים

   

  המדינה טוענת כי בית משפט קמא שגה בפרשנותו לתנאי רציפות המגורים הנדרש לשם קבלת מעמד של דייר ממשיך, וכי בכך טמונות השלכות רוחב מרחיקות לכת על הזכאות לדיור הציבורי. לטענת המדינה, לא ניתן לראות בתקופת מאסר בת 13 חודשים כתקופה "קצרה וארעית", מאחר שאין מדובר בהיעדרות שהיא קצרת מועד מטבעה; היא לא נכפתה על המשיב; ואין אינטרס ציבורי לעודד היעדרות מסוג זה. עוד צוין כי בניגוד לקביעה בפסק הדין של בית משפט קמא, המשיב לא גר בדירה ברציפות תקופה של 49 שנה עד למאסרו בשנת 2014, זאת בהתחשב בתקופות נוספות שבהן ריצה עונשי מאסר בפועל. המדינה מדגישה כי לא היה מקום לסטות מקביעת בית המשפט בעניין סויסה, שם נקבע שתקופת מאסר של 5 חודשים קוטעת את רציפות המגורים. לבסוף, המדינה טוענת כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי יש להכיר במשיב כדייר ממשיך של אביו, שכן במועד פטירת האב חוק הדיור הציבורי טרם נחקק והוראותיו אינן חלות למפרע; כמו כן נטען כי ממילא המשיב אינו יכול להיות מוכר כדייר ממשיך של אביו שכן היה קטין בעת פטירתו.

•  

• עמידר הצטרפה לעמדת המדינה. אף לשיטתה, לא ניתן לראות בתקופת מאסר של 13 חודשים כתקופה קצרה וארעית. גם עמידר טוענת שקביעת בית משפט קמא שלפיה ניתן לראות במשיב כדייר ממשיך של אביו לא יכולה לעמוד, מאחר שלא ניתן להחיל את הוראות חוק הדיור הציבורי למפרע. עוד הודגש כי קביעת בית המשפט שלפיה על אף שהמשיב היה קטין במועד פטירת אביו ניתן לראות בו דייר ממשיך מעוררת קשיים מעשיים, בהתחשב בכך שדייר ממשיך נושא בחובותיו של הדייר החוזי.