הנשיאה ד' ביניש:
1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ג' גינת, ס' ג'ובראן, נ' שרון) מיום 29.10.2001, אשר הרשיע את המערער בשורה של עבירות מין במשפחה. בעקבות הרשעתו גזר בית המשפט על המערער עשר שנות מאסר בפועל וכן שלוש שנות מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים.
עיקרי העובדות
2. השתלשלות האירועים שבגינם הועמד המערער לדין עולה מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ועיקריה מפורטים להלן. המערער הנו אביה של ל', ילידת 1.7.1982 (אשר תכונה להלן: המתלוננת). סיפור חייה של המתלוננת רצוף מכאוב ומצוקה - בשנת 1993 נהרג אחיה של המתלוננת, בנה של אמה מנישואין קודמים, בעת שירותו הצבאי. בעקבות נפילת אחיה הופנתה המתלוננת לטיפול נפשי אצל פסיכולוגית קלינית בשם עבריה גל (להלן: עבריה); עבריה קיימה פגישות טיפוליות עם המתלוננת משנת 1994 ועד שנת 1998. במהלך שנות הטיפול הייתה עבריה מודעת לכך שהמתלוננת נושאת עימה "סוד" שאיננה מוכנה לחשוף אותו. בשנת 1997 החלה המתלוננת בפגישות גם עם יועצת בית הספר, אלישבע טסלר (להלן: אלישבע); במערכת היחסים עם אלישבע נחשף סודה של המתלוננת, ובחודש נובמבר 1999 פנתה אלישבע בעניינה של המתלוננת לפקיד הסעד יוסף דיאמנט (להלן: דיאמנט), אשר נפגש אף הוא עם המתלוננת. בחודש ינואר 2000, בסמוך לכך שהתברר למתלוננת כי סודה נתגלה, התעורר חשש ממשי כי המתלוננת תשים קץ לחייה, והיא אושפזה בבית חולים טירת הכרמל על פי צו חירום של דיאמנט; ואילו נגד המערער נפתחה חקירה, אשר הובילה למעצרו ביום 13.1.2000.
ביום 24.1.2000 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 345(ב)(1) ו-(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 348(ב) ו-345(ב)(1) ו-(3) לחוק, עבירות מין במשפחה, לפי סעיפים 351(א) ו-351(ג)(2) לחוק, והתעללות מינית ונפשית בקטין, לפי סעיף 368ג לחוק, אותן ביצע, על-פי הנטען, בבתו, מאז הייתה כבת חמש שנים ועד למעצרו של ביום 13.1.2000.
3. על-פי הנטען בכתב האישום, כשהייתה המתלוננת כבת חמש נהג המערער לגשת בלילה למיטתה ולבצע בה מעשים מגונים. כן נטען כי בהיותה כבת 12, בעת שנסעה המתלוננת עם המערער מבית-הספר לביתם, נישק אותה המערער על לחיה, ליטפה בצווארה ואף החדיר את ידו לחולצתה וליטף את חזה. זמן קצר לאחר מכן, כך נטען, החל המערער להחדיר את ידו גם לתוך מכנסיה של המתלוננת וללטפה באיבר מינה, והיה חוזר על מעשים אלה פעמים רבות. עוד נטען בכתב האישום כי באחד הימים, עת אמה של המתלוננת לא הייתה בבית, העיר המערער את המתלוננת משנתה בעת שנשכב לידה במיטה, חיבקה בחוזקה, והורה לה לפשוט את בגדיה. משהמתלוננת לא עשתה כדבריו הפשיטה המערער בעצמו, והחל ללטפה ולנשקה בחזה ובבטנה, למרות בכייה ותחינותיה כי יחדל ממעשיו. על פי הנטען, חזר המערער על מעשים אלה פעמים רבות בביתם, בבית אמו, במכוניתו ובמקומות נוספים. כן נטען כי בחלק מהלילות ביקש המערער מהמתלוננת למשש את איבר מינו, ומשלא הגיבה לבקשתו אחז בידה והניחה בתוך תחתוניו על איבר מינו. בפעמים אחרות, כך נטען בכתב האישום, החדיר המערער את אצבעותיו לתוך איבר מינה של המתלוננת והשאירן שם מספר דקות, כשהוא גורם לה לכאב עז. כן נטען כי במספר מועדים הכריח המערער את המתלוננת לשבת בקצה המיטה כשפלג גופה העליון עירום, ולהביט בו כשהוא מאונן. על-פי הנטען, במשך כל השנים בהן ביצע המערער מעשים אלה במתלוננת, חזר והבהיר לה כי זהו ה"סוד" שלהם, כי אל לאיש לדעת על כך וכי גם אם תספר על כך, ממילא איש לא יאמין לה.
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
4. הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בפני בית המשפט קמא כפר המערער בעובדות כתב האישום והכחיש מכל וכל את המיוחס לו. בתום שמיעת הראיות החליט בית המשפט קמא להרשיע את המערער בעבירות של אינוס בת משפחה לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק, מעשים מגונים במשפחה, לפי סעיפים 348(ב) ו-345(ב)(3) לחוק, עבירות מין במשפחה, לפי סעיפים 351(א) ו-351(ג)(2) לחוק והתעללות מינית ונפשית בקטין, לפי סעיף 368ג לחוק. באשר לעבירה של אינוס בת משפחה לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק, שבו נדרש כי הבעילה תיעשה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, החליט בית המשפט קמא לזכות את המערער, מאחר שמצא כי לא הוכח שבעת שנעשתה הבעילה טרם מלאו למתלוננת 16 שנים. כן זיכה בית המשפט את המערער מכל האישומים אשר התייחסו לתקופה שקדמה להיות המתלוננת בכתה ח'. בית המשפט קמא מצא עוד כי האירוע המפורט בכתב האישום, אשר מתייחס לתקופה בה הייתה המתלוננת בגיל 12, ארע למעשה בעת שהייתה המתלוננת בכתה ח', היינו, בגיל 14 לערך.
5. את הכרעת דינו ביסס בית המשפט קמא בעיקר על האמון אשר נתן בעדותה של המתלוננת. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המתלוננת הייתה עקבית בגרסתה, נמנעה מ"ניפוח" האירועים, דיברה באופן מבויש ונבוך, התקשתה בדיבור ואף לא הייתה מסוגלת לחשוף את אשר אירע לה במילים ברורות. בנסיבות אלה, מצא בית המשפט קמא כי המתלוננת אינה מנסה להעליל על אביה או להפלילו בשליחות אמה, כנטען על-ידי המערער. באשר להעדר הפירוט בעדותה של המתלוננת קבע בית המשפט קמא מפורשות כי "אין בהעדר פירוט בדברים בבית המשפט בעניין פרטי המגע המיני בכדי לפגום באמינותה של המתלוננת". את הפירוט החסר בעדותה של המתלוננת השלים בית המשפט מתוך יומנים ומכתבים אשר רשמה המתלוננת, אשר חלקם נשלחו וחלקם נמצאו בחדרה. בית המשפט קבע כי חלק ניכר מהרישומים הללו נעשה בסמוך לביצוע העבירות, ולפיכך ניתן לקבלם בהתאם לסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), הקובע כי עדות על אמרה שנאמרה בסמוך לביצוע עבירה, ואשר נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהנו עד במשפט; לחלופין, קבע בית המשפט כי ניתן לקבל את המכתבים והיומנים מכוח כללי ה"רס גסטה", כהוכחה על הלך המחשבה והתחושות של המתלוננת ביחס לאירועים שעברו עליה; או אף מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, המאפשר קבלתה של אמרת חוץ במידה ונותן האמרה הנו עד במשפט וניתנה לצדדים אפשרת לחוקרו. בית המשפט ציין כי המתלוננת אישרה בעדותה את אמיתות המכתבים והיומנים ככל שהללו מכילים טענות עובדתיות נגד המערער, כי היא העידה במשפט וכי ניתנה לצדדים אפשרות לחוקרה. בית המשפט קמא הדגיש כי המתלוננת הסבירה את המניעים שהביאו אותה לכתוב, והתרשם כי הכתיבה הייתה חלק מהתמודדותה של המתלוננת עם האירועים שחוותה, ועל כן גם רישומם המאוחר של חלק מהאירועים אינו מפחית ממשקלם. בית המשפט קמא אף קיבל את הסבריה של המתלוננת באשר להכחשות שונות אותן כתבה ביומניה ביחס להתרחשות המעשים המיוחסים למערער, וקבע כי הסבריה נתמכים בעדויות המומחים אשר העידו בפניו. כמו כן קבע בית המשפט קמא כי אף על פי שהמתלוננת כבשה את עדותה משך כשלוש שנים (טרם חשיפת הסוד בפני אלישבע) אין הגילוי המאוחר פוגע במהימנות ומשקל העדות, נוכח אי ייזום החקירה על-ידי העדה עצמה וכן חוסר רצונה להזיק למערער.
6. בית המשפט קמא בחן את טענותיו המרכזיות של המערער, ובהן הטענה כי המתלוננת מעלילה עליו עלילה בהשפעת אמה, החיה בנפרד מהמערער משנת 1999, וכי עלילה זו הנה פרי קנוניה בין אמה של המתלוננת לפקיד הסעד, דיאמנט. בהקשר זה קבע בית המשפט קמא כי לא הוכח כל קשר בין דיאמנט לבין אמה של המתלוננת, וכי לא רק שטענה זו אינה מעוגנת בעובדות אשר הובאו בפניו, אלא שאף אינה יכולה לעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר. בית המשפט ציין כי מדברי המתלוננת לא ניכרים כעס ושנאה אלא בלבול ורגשות סותרים, וכי מעדותה ניכר שדבריה הם אמת ואינם עלילה. כן ציין בית המשפט קמא כי גם עדי התביעה, שהנם אנשי מקצוע אובייקטיביים, התרשמו מיושרה ומאמינותה של המתלוננת, והדגיש כי לא רק שלמתלוננת אין כל מניע להעליל על אביה, אלא שהיא אף משלמת על כך מחיר כבד ביותר: המערער נעצר, משפחתו, עמה מצויה הייתה בקשר קרוב, אינה בקשר עמה, היה עליה להעיד נגד אביה, ואחיה הצעיר נפגע. טענה נוספת אותה העלה המערער הייתה כי המתלוננת מעלילה עליו מתוך רצון לקבל תשומת לב, אולם גם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא, אשר מצא כי טרם חשיפת הפרשה קיבלה המתלוננת תשומת לב ממשפחתה, חבריה ומוריה, וכן ציין את עדותה של אווה פרברוף, הפסיכולוגית הקלינית שטיפלה במתלוננת כשאושפזה, לפיה למתלוננת צורך בתשומת לב "ככל נער ונערה", ואין לה כל צורך יוצא דופן, אלא להיפך - היא לא ביקשה עזרה ואף הכחישה כי היא זקוקה לכך.
7. באשר לטענת המערער כי למעט פעם אחת כלל לא נפגש ביחידות עם המתלוננת במהלך השנה שקדמה למעצרו, ועל כן לא ייתכן כי ביצע את העבירות המיוחסות לו, קבע בית המשפט קמא כי דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם דברי המערער ומשפחתו בדבר הקשר הטוב והחם שהיה למערער עם המתלוננת. כן ציין בית המשפט קמא כי ביומנו האישי של המערער קיימים מועדים רבים בהם מופיע רק שמה של המתלוננת, לעומת מועדים אחרים בהם מופיעים שמו של אחיה, שמות שני הילדים יחדיו ושמות הילדים בשעות שונות. בית המשפט קמא דחה את טענת המערער לפיה בכל פעם שבה מופיע רק שמה של המתלוננת הכוונה הנה שמדובר במתלוננת ובאחיה יחד, בקובעו כי אין זה הגיוני שאחיה של המתלוננת נכח בכל פגישותיו של המערער עם בתו, פרט לפגישה אחת, במשך שנה שלמה.
8. לאחר שדן בטענותיו הכלליות של המערער פנה בית המשפט קמא לדון בטיעוני המערער המתייחסים למקרים ספציפיים אשר מפורטים בכתב האישום. ראשית, טען המערער כי האישום המתייחס למעשים שביצע לכאורה במתלוננת ביום 8.1.1999 לא ארע מעולם. אישום זה התבסס על מכתב שכתבה המתלוננת לאלישבע (ת/23) הנושא את התאריך 9.1.1999, אולם בעדותו טען המערער כי המכתב נכתב, למעשה, רק ביום 9.1.2000, וכי בתאריך זה ואף בשבוע שקדם לו כלל לא נפגש עם המתלוננת. בית המשפט קמא דחה את הטענה, ואולם ציין כי גם לו נתקבלה לא היה בכך כל רבותא, שכן המערער לא הביא כל ראיה לטענתו לפיה לא נפגש עם המתלוננת ביום זה. שנית, באשר לאירוע שהתרחש, על פי עדותה של המתלוננת, ביום הולדתו האחרון של המערער, טען המערער כי גם אירוע זה לא יכול היה להתרחש, מאחר וביום זה היה אצל משפחתו בקיבוץ ללא ילדיו. טענה זו נדחתה אף היא על ידי בית המשפט קמא, אשר קיבל את גרסת המתלוננת גם לעניין זה. שלישית, באשר למתואר בכתב האישום ובמכתביה של המתלוננת, לפיו חלק מהאירועים התרחשו בבית אמו של המערער, טען המערער כי אמו ישנה עם דלת פתוחה, וכי בנסיבות אלה לא ייתכן שלא הייתה מבחינה במעשים הנטענים. בית המשפט קמא קבע בעניין זה כי הוא מאמין לגרסת המתלוננת, לפיה סבתה ישנה עם דלת סגורה ועל כן לא הבחינה במתרחש, אולם ציין כי מכל מקום אין קשר עין בין חדרה של אם המערער לבין החדר בו ישן המערער, כך שממילא גרסת המתלוננת סבירה ואפשרית.
9. לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי עדותה של המתלוננת אינה עומדת לבדה וכי היא נתמכת בשורת ראיות אובייקטיביות. ראשית, ציין בית המשפט קמא כי המתלוננת אמנם נמנעה מלהתלונן על המערער אולם גילתה את סודה לאנשי מקצוע, תוך בקשה כי ישמרו את הסוד בלבם. בית המשפט אף ציין כי עדויות עדי התביעה מהימנות עליו, והוסיף כי מדובר בעדים אובייקטיביים, ללא נגיעה אישית לסכסוך המשפחתי, אשר מילאו את תפקידם במסירות וללא רבב. שנית, ציין בית המשפט קמא את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, אשר אושפזה לפרק זמן של כשלושה חודשים בבית חולים טירת הכרמל, והדגיש כי יש בעדות על המצב הנפשי של קרבן עבירות מין משום ראיית סיוע לעדותו של אותו קורבן. בהקשר זה ציין בית המשפט קמא את עדותן של ד"ר גליה חזנוב ושל אווה פרברוף אשר טיפלו במתלוננת בתקופת אשפוזה. גליה חזנוב העידה כי המתלוננת הייתה במשבר וגילתה סימני מצוקה, ואווה פרברוף הוסיפה בעדותה וציינה כי הקשיים האחרים עמם התמודדה המתלוננת - שכול, קשיים כלכליים, פרידת ההורים - אין בהם כדי לגרום לה להרגשה של ערך עצמי כה נמוך, תחושה שהיא "מלוכלכת", צורך להתרחץ שוב ושוב, אפילו בלילה, ועוד. בית המשפט קבע כי דברים אלה מקובלים עליו ואף תומכים במסקנתו בדבר המשקל שיש לייחס לעדותה של המתלוננת ולדברים שכתבה. בנוסף לכך, ציין בית המשפט גם את עדותן של עבריה גל ואלישבע טסלר, לפיהן גילתה המתלוננת התעניינות בספרים ומאמרים העוסקים בגילוי עריות. שלישית, ציין בית המשפט את עדויותיהן של נורית בייץ, עובדת סוציאלית אשר שימשה כיועצת חינוכית בבית הספר בו למדה המתלוננת, ושל רותם גובר, מורתה של המתלוננת, אשר העידו כי המערער התנגד לטיפול מקצועי במתלוננת ולשיתוף גורם חיצוני במתרחש בביתם פנימה. כן ציין בית המשפט קמא את עדותה של עבריה גל, לפיה המערער מעולם לא גילה כל עניין במצבה של המתלוננת, ומצא, על סמך עדויות אלה, כי המערער התנגד למתן עזרה מקצועית לבתו, חרף המלצות המומחים. על כן קבע בית המשפט קמא כי לעובדה זו יש משמעות בהצטרפה למכלול הראיות הנסיבתיות. גם בהכחשתו הגורפת של המערער את המעשים המיוחסים לו ראה בית המשפט קמא חיזוק לראיות התביעה.
10. באשר לאישומים המתייחסים לתקופה שבה הייתה המתלוננת בגיל 4.5 ועד לאירוע המתואר בהיותה בכתה ח', קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי המערער ביצע את המיוחס לו בתקופה זו. בית המשפט קבע כי בהעדר הגדרה ברורה בכתב האישום ובהעדר פירוט בעדותה של המתלוננת ביחס לאישומים אלה, לא ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן מפניהם. על כן החליט בית המשפט קמא לזכות את המערער מהעבירות המיוחסות לו בתקופה זו.
טענות המערער נגד הרשעתו
11. בערעור טענה באת-כוח המערער כי התביעה לא הציגה בפני בית המשפט קמא ראיות אשר יש בכוחן לבסס את הרשעתו מעבר לספק סביר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. טענתה העיקרית התמקדה במשקל הרב אותו נתן בית המשפט קמא ליומניה ומכתביה של המתלוננת, וכן בעצם קבילותם כראיה. בעניין זה טענה באת-כוחו של המערער כי שגה בית המשפט קמא בקבלו את היומנים והמכתבים כראיה מכוח סעיף 9 לפקודת הראיות, מאחר שהללו לא נכתבו, לטענתה, באופן מיידי וספונטני בסמוך לביצועו של מעשה עבירה. כן טענה כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי, לחלופין, ניתן לקבל את היומנים והמכתבים מכוח כללי ה"רס גסטה", שכן אלו אינם מהווים "אמרה ספונטאנית", חלקם נכתב זמן רב לאחר האירועים המוזכרים וחלקם כלל אינו נושא תאריך. לטענתה, לא ניתן היה לקבל את הרישומים גם מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, מאחר ולא ניתן לדעת מה היו נסיבות או מועד כתיבתם. באשר לתוכנם של הרישומים והמסקנות אשר ניתן להסיק מהם, הצביעה באת-כוח המערער בטיעוניה על רישומים סותרים ביומני המתלוננת, הכוללים אף אמירות מפורשות השוללות את המיוחס למערער. הסנגורית טענה עוד כי המתלוננת לא העידה בבית המשפט על המעשים שבוצעו בה, ושללה את הסבריה של המתלוננת לסתירות שהציגה. באת-כוח המערער הצביעה על כך שהמתלוננת נתנה בהזדמנויות שונות הסברים שונים להכחשותיה, וטענה כי דבר זה מעיד על חוסר האמון שיש לתת בגרסתה. כן טענה כי הרישומים אינם מפרטים מועדים, אירועים והתרחשויות ספציפיים, וכי לא הובאו כל ראיות עצמאיות אשר יש בכוחן להוכיח את האישומים.
12. באת-כוח המערער הוסיפה וטענה כי המתלוננת העלילה על אביה עלילת שווא, וכי המניע לעלילה זו היה הצורך החריג שלה בתשומת לב, וכן הדינאמיקה שהתפתחה בינה לבין מטפליה ומורותיה. כן טענה כי אמה של המתלוננת נטעה בה במשך השנים את המחשבה כי אביה מתעלל בה מינית, וכך יצרה אצלה זיכרון מלאכותי של תקיפה מינית על-ידי אביה, אשר במשך הזמן החלה המתלוננת להאמין בו. בהקשר זה אף הפנתה באת-כוח המערער למאמרים שונים המתארים את תופעת "הזיכרון המדומה", וגרסה כי תופעה זו עשויה להסביר את עדותה של המתלוננת ואת תיאורה בדבר הבלבול אותו חשה. עוד טענה באת כוח המערער כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי המתלוננת אהבה את אביה והייתה קשורה אליו יותר מאשר לאמה. לטענתה, קביעה זו עומדת בסתירה לחומר הראיות וליומני המתלוננת, מהם עולה כי המתלוננת חשה תחושות כעס על אביה. באת-כוח המערער הוסיפה וטענה טענות רבות, המתייחסות בעיקרן למהימנות העדויות ולמשקלן. היא שבה וניסתה לקעקע את עדות המתלוננת בשל התנהגותה בתקופה הרלוונטית, על כך שהצטרפה לנסיעות המערער לקיבוץ; היא לא חסכה טענות ממהימנותם של אנשי המקצוע שהעידו מטעם התביעה; ועוד טענות שמקומן כולן בערכאה הדיונית המכריעה בשאלות המהימנות.
דיון
13. לאחר שבחנו את מסכת הראיות, את טענות הצדדים ואת פסק דינו של בית המשפט קמא הגענו לכלל מסקנה כי דין טענות הערעור על הכרעת הדין להידחות. כאמור, עיקר הטענות אותן העלתה באת-כוח המערער נועדו לקעקע קביעות של עובדה והערכות של מהימנות עליהן נשענה הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי. ברם, הלכה ידועה היא שבית משפט לערעורים לא יתערב בקביעה של עובדות וממצאי מהימנות שנעשתה בידי הערכאה הראשונה, אלא אם נפל בה פגם מהותי. זאת, מאחר והערכאה הדיונית היא זו אשר התרשמה באופן ישיר מן העדים וממהימנותם (ראו, למשל, ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 437-436; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645-643, והאסמכתאות הנזכרות שם). רציונל זה מתחזק כאשר מדובר בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדותה של קורבן עבירת מין. לעניין זה יפות מילותיו של בית משפט זה בע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426-425, אשר קבע כי: