מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב נ' המרמן ואח'

החלטה

התביעה שבפניי הוגשה על-ידי התובע, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), ביום 4.8.04.

עניינה של התביעה בשימוש חורג שהנתבע עושה כביכול במקרקעין הידועים כגוש 3837, חלקה 25, במושב תלמי מנשה (להלן: "המקרקעין").

הסעדים המבוקשים בתביעה הם:

צו מניעה קבוע להפסקת כל שימוש חורג שנעשה במקרקעין ו/או שאינו חקלאי וללא היתר המינהל בכתב.

צו המורה על פינוי מיידי מהמקרקעין תוך הריסת כל המבנים שהוקמו בהם שלא בהסכמת המינהל ו/או ללא היתר המינהל וכן פינוי מהמקרקעין של כל אדם וחפץ הנמצאים בהם ללא רשות המינהל.

יש לציין עוד כי ניתן למינהל היתר לפצל את סעדיו ולדרוש בעתיד דמי שימוש ו/או פיצוי ו/או תשלום כלשהו בגין השימוש במקרקעין (ראו החלטת כבוד סגנית-הנשיא א' שטמר מיום 8.2.05 בבש"א 2487/04).

ההליכים עד כה

ביום 23.4.06, כשנה ושמונה חודשים לאחר שהוגשה התביעה, הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף (בש"א 1748/06), שבה טען שתי טענות עיקריות שעניינן סמכותו העניינית של בית-משפט זה: האחת, כי בית-משפט זה אינו מוסמך לדון בצו ההריסה שהתבקש כאמור לעיל; והשנייה, כי לנתבע נתונה זכות להירשם כחוכר לדורות של המקרקעין, ומכאן שבית-משפט זה אינו מוסמך לדון בעניין שיסודו בזכות החכירה לדורות.

ביום 1.8.06 נדחתה בקשתו זו של הנתבע בהחלטתה של כבוד סגנית-הנשיא א' שטמר.

בעניינה של הטענה הראשונה פסקה כבוד סגנית-הנשיא כי:

הסדרת השימוש החורג במקרקעין, היא עיקר התביעה. הצוים המתבקשים לפינוי הנתבעים ולהריסת המבנים שהשימוש בהם חורג מהסכמת המינהל אינם אלא צוים משלימים, שכוונתם יישום האיסור לשמוש במקרקעין באופן שהוא חורג מן ההרשאה המקורית שניתנה לאגודה שיתופית ולחבר באגודה השיתופית.

התוצאה היא שלפי הלכת הטפל ההולך אחר העיקר, תלך ההריסה בעקבות הסדרת השמוש החורג והפינוי.

ואילו בעניינה של הטענה השנייה נפסק כי:

המקרקעין הושכרו לתלמי מנשה כמקרקעין חקלאיים, כמפורט בסעיפים 3 ו-4 לחוזה השכירות (נספח ג' לכתב התביעה, להלן: "חוזה המשבצת").

לפי חוזה המשבצת, לכאורה הוקנו למושב זכויות של "בר-רשות" בלבד במקרקעין שבמשבצת המושב. כיון שכך, אין המושב יכול, לכאורה, להעניק למבקש זכות חכירה במקרקעין נשוא התביעה, כאשר הזכויות המירביות שהיו לו במקרקעין אלה הן זכויות כבר רשות.

אין זאת אומרת שהנתבע אינו רשאי לטעון לזכויות אחרות מאלו שנרשמו. ואולם, טענתו תשמע ותוכרע עם התביעה כולה.

בשלב זה, על פי הנטען בכתב התביעה, והוא הבסיס לקביעת הסמכות הענינית – אין המדובר בבעל זכות חכירה לדורות. על כן, אני דוחה טענה זו.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בהמשך הועברה הבקשה לבית-המשפט המחוזי מרכז). בד בבד עוכבו ההליכים בתביעה שבפניי עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור (ראו החלטתו של כבוד השופט ה' פינשטיין מיום 22.1.07, שהוארכה מפעם לפעם בהחלטות נוספות).

ביום 15.9.08 נסתיים הדיון בבקשת רשות הערעור (רע"א 1203-08-07, כבוד השופט א' שילה), לאחר שהצדדים קיבלו את הצעת בית-המשפט המחוזי לפיה "המבקש לא יעמוד על הבקשה, תישמרנה לו זכויותיו לטיעון בבימ"ש קמא ולערעור אם יהיה צורך בכך".