מכון למיון קטניות ומיון ב נ' עירית נתניה

החלטה

1. בפניי בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו בטל חובה של המבקשת למשיבה, נוכח התיישנותם של הקנסות נשוא הבקשה.

2. לטענת המבקשת, חלפו שלוש שנים מיום רישום העבירות ועד להודעת קנס שנשלחה למבקשת בשנת 2001 ולפיכך דינם של עונשי הקנסות להתיישן.

3. לשיטת המשיבה, שומה על בית המשפט לעניינים מקומיים לדחות את הבקשה מחמת חוסר סמכות עניינית. למעלה מן הצורך, טוענת המשיבה לגופו של עניין, כי הדוחות נשוא הבקשה נשלחו למבקשת בהתאם למועדים הקבועים בחוק, ומצרפת כתמיכה לטענתה בהקשר זה, העתק אישורי משלוח דואר החתומים בחותמת הדואר ( ר' נספח "א" לתגובת המשיבה ).

4. בערעור פלילי 99 / 3482 אריה פסי נגד מדינת ישראל, דן ביהמ"ש העליון בשאלה מי הוא ביהמ"ש המוסמך לדון בנושא התיישנות עונשים, כאשר באותו עניין דובר בקנסות שנגזרו בגין עבירות תעבורה.

ביהמ"ש העליון פסק כי הסמכות לדון בהתיישנות קנס נתונה לביהמ"ש האזרחי ולא לביהמ"ש הפלילי שדן בעבירה, בנמקו את ההחלטה כדלקמן:

" ראשית, אין הוראה מפורשת בחוק כלשהו המקנה סמכות לבית-המשפט לתעבורה לדון בטענת התיישנותו של עונש. משכך ולאור העיקרון האמור, אין בית-המשפט לתעבורה מוסמך לדון בטענת התיישנות של קנס שנגזר על-פי פסק-דין שנתן ושל קנס שהוטל על-פי הודעת תשלום קנס, שכמוהו כעונש שנגזר בבית-המשפט לתעבורה.

שנית, גביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על-פי פקודת המסים (גביה), כאילו היה מס. לפיכך הואיל ומדובר בשלב של הוצאתו לפועל של עונש הקנס שהושת, שבמסגרתו נטענת טענת התיישנות, אין זה ראוי שהוא יטופל על-ידי בית-משפט שגדר סמכותו הוא טיפול בעניינים פליליים בלבד.

שלישית, בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי, ועל-פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית-משפט הדן בעניין אזרחי.

רביעית, נושא ההתיישנות מעלה שאלות שונות, הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי. הבירור העובדתי של סוגיית ההתיישנות יפה לבית-המשפט האזרחי לערכאותיו. חיזוק לאופייה האזרחי של הסוגיה ניתן למצוא בעובדה, כי בהליך של בירור סוגיית התיישנותו של העונש, אין התביעה המשטרתית – שהיא המייצגת את המדינה המאשימה בהליך פלילי – מוסמכת לייצגה עוד, ועל-פי סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 המדינה תיוצג על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או על-ידי בא-כוחו" ( הדגשות שלי – ה.ר.ש. ) .

5. בפסיקה שניתנה בעקבות הלכת פסי לעיל, נקבעה הפרדה בין שאלת התיישנות עבירה, הנתונה לסמכותו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים, לבין שאלת התיישנות העונש ( לרבות הליכי גבייתו ), הנתונה לסמכותו של ביהמ"ש האזרחי ( ראו למשל רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש ).

6. בהתאם להלכת פסי דלעיל, הסמכות לדון בהתיישנות קנסות ובבקשות למתן סעד הצהרתי בדבר התיישנותו של עונש קנס, אינה מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים. לפיכך, אני דוחה את הבקשה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

המזכירות תעביר החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ד, 02 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: