מיסוי מכר מכוניות המבוצע על ידי חברות ליסינג

לפני ערעור על שומות שקבע המשיב לשנים 2009-2006. הסוגיה המונחת לפני בערעור דנן היא, האם מכירת כלי הרכב, הנמכרים על ידי המערערת בתום תקופת ההשכרה – היא פעילות עסקית, אשר ההכנסות הימנה חייבות במס פירותי, כפי עמדת המשיב; או שמא מכירות כלי הרכב האמורים הן מכירות הוניות אשר ימוסו בהתאם להוראות סעיף 96 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א 1961 (להלן: "הפקודה"), כפי שסבורה המערערת.

א.      להלן הפרטים הצריכים לערעור

1. המערערת היא חברה פרטית הפועלת בישראל, אשר הוקמה בשנת 1973 ועוסקת מאז בהשכרת ומכירת כלי רכב. המערערת היא חלק מקבוצת "תמיר", אשר בבעלות מר אלי טאובר, אביו של מר סער טאובר, מנהל המערערת (להלן: "סער טאובר").
2. קבוצת "תמיר" כוללת גם את תמיר סוכנויות מימון וליסינג בע"מ (להלן : "תמיר מימון"), העוסקת במכירת כלי רכב חדשים ומשומשים ותמיר ניהול ציי רכב (1998) בע"מ (להלן: "תמיר ציי רכב"), העוסקת בהשכרת כלי רכב לתקופות ארוכות ובמכירתם. חברת תמיר ציי רכב מנוהלת על-ידי עמית טאובר, אחיו של סער טאובר.
3. פעילות קבוצת "תמיר" כוללת אפוא מכירת כלי רכב, ליסינג והשכרה. משרדיהן של שלוש החברות בקבוצה (לרבות המערערת) שוכנים ברחוב שכטרמן באזור התעשייה הישן בנתניה. כלי הרכב המשמשים את שלוש החברות מצויים באותו מתחם. להשלמת התמונה יצוין, כי המגרש בבעלות חברת תמיר טאובר נכסים בע"מ, אשר בבעלות משפחת טאובר. כלי הרכב עוברים בדיקות תקופתיות וטיפולים תקופתיים שוטפים.
4. בין המערערת לבין החברות האחיות בקבוצה קיימים קשרי עבודה. כך לדוגמה, המערערת סיפקה שירותי כח אדם לחברת תמיר ציי רכב. בשנים 2006 ו-2007 לא היו בחברת תמיר ציי רכב עובדים משל עצמה וכמחצית מעובדי המערערת עבדו עבור חברת תמיר ציי רכב.
5. ככלל, במהלך שנת מס, המערערת רוכשת כלי רכב לצורך פעילותה ואלה מהווים מקור הכנסה שוטפת למערערת מהשכרתם. כעבור כשלוש שנים מרכישת הרכבים ולאחר שגמעו אי אילו קילומטרים, קיים צורך לחדש את צי הרכבים להשכרה. לפיכך, המערערת מוכרת את הרכבים ורוכשת במקומם רכבים חדשים.
6. לטענת המשיב, פעילותה של המערערת בתחום מכירת כלי הרכב עולה לכדי עסק בפני עצמו. וזאת כמשמעות המונח בסעיף 2(1) לפקודה, כאשר כלי הרכב הנמכרים הינם בבחינת מלא עסקי בידיה ולא רכוש קבוע.
7. ביום 9 בינואר 2011 הוציא המשיב למערערת שומה על פי מיטב השפיטה לשנות השומה הרלבנטיות (שלב א'), בה נקבע כי ההכנסות ממכירת הרכבים הינן הכנסות מעסק ולא ניתן לקזזן בהתאם לסעיף 96 לפקודה.
8. ביום 30 בינואר 2011 הגישה המערערת השגה על השומה. במסגרתה חלקה המערערת על השומה.
9. ביום 13 בנובמבר 2011 הוציא המשיב למערערת שומה אותה קבע בצו (שלב ב') לגביה הוגש הערעור דנן.
10. בשומה מיום 13.11.11 שנערכה לשנות המס 2009-2006 (להלן: "שנות המס הרלוונטיות"), סבר פקיד השומה, כי בנקודת הזמן בה המערערת מוכרת את הרכבים ששימשו אותה לצורך השכרה ורוכשת תחתם רכבים חדשים, הופך הרכוש הקבוע מרכוש קבוע למלאי עסקי. כתוצר לוואי מהאמור וחרף העובדה שנוכה פחת בגין הרכבים כאמור לעיל, סבור המשיב, שלאור זאת שהרכבים נמכרים על ידי המערערת בתום השימוש שעשתה בהם לצורך עסקה בהשכרה לטווח קצר, נשללת תחולתו של סעיף 96 לפקודה.
11. משמע, לפי פרשנות המשיב, מכירת כלי הרכב, הנמכרים על ידי המערערת בתום תקופת ההשכרה – הינה פעילות עסקית, אשר ההכנסות הימנה חייבות במס פירותי. לעומת זאת, סבורה המערערת כי מכירות כלי הרכב, נחשבות כריווח הון וכך יש למסותן.
12. מכאן הערעור.

ב.      טענות המערערת