מדינת ישראל נ' סלה (עציר)

כנגד המשיב הוגש כתב אישום הנחזה להיות חמור ולפיו הוא מואשם בעבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 וכן תקיפה הגורמת לחבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

לא בכדי פתחתי החלטה זו במילה "נחזה", שכן לצערי, ולאחר שבית המשפט עבר על הראיות לעומקן, התגלתה תמונה עגומה של אכיפה בררנית וכן של מחדלי חקירה, שיש בהם לשנות את התמונה כבר עתה, בבקשה למעצר עד תום ההליכים ולהראות כי בפועל מי שנחזה להיות מתלונן הינו התוקף ולא הקורבן, וכי מדובר באירוע שבו המתלונן ועוד אחר שזהותו אינה ידועה תקפו את המשיב.

הכלל לגבי "אכיפה בררנית" הוא כי טענה זו (ככל יתר הטענות שעניינן הגנה מן הצדק) צריכה להתברר בתיק העיקרי ולא בתיק המעצר, וזאת למרות שיהיו מקרים (נדירים) בהם יהיה לעניין זה משקל גם בתיק המעצר.

בבש"פ 7148/12 כנאנה נ' מ"י (פורסם בנבו) מציינת כב' השופטת דפנה ברק ארז כי ישנם שלושה מקרים של "אכיפה בררנית":-

1. מצב בו מוגשים כתבי אישום נגד כל המעורבים אולם רק כנגד חלק מהמעורבים מוגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים.

    

2. כאשר לאחר חקירה מוגשים כתבי אישום רק כנגד חלק מהמעורבים (למרות שכולם נחקרו) – כאן האכיפה הבררנית הינה לגבי עצם הגשת כתב האישום ולא לגבי עצם בקשת המעצר.