מדינת ישראל נ' צדיק ואח'

החלטה

זוהי בקשה לעיון חוזר בהתאם לסעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (להלן: "החסד"פ") במסגרתה עותר המבקש להורות על ביטול התנאים המגבילים בהם נתון המבקש (להלן: "הבקשה").

ביום 5.4.12 שוחרר המבקש, תחת תנאים מגבילים למעצר בית מלא בכתובת הוריו, בשכונת רמות בבאר שבע, כן ביום 18.7.12, הותר למבקש לצאת לצורכי עבודה בין השעות 6:00 – 19:00, במפעלי ים המלח, כאשר במהלך עבודתו יהיה נתון תחת פיקוחו של אביו הערב.

נטען על ידי ב"כ המבקש כי מתקיימים טעמים המצדיקים להיעתר לבקשה שתמציתן:

המבקש מצוי תחת תנאים מגבילים למעלה משמונה חודשים ובמהלך תקופה זו הקפיד המבקש על קיומן של תנאי השחרור שנקבעו בהחלטת בית המשפט. עוד נטען, כי לאור התקופה הארוכה בה נמצא המבקש תחת התנאים המגבילים הוכיח כי ניתן לתת בו אמון. עוד טען כי בשל העובדה כי, הותר למבקש לצאת לעבודה וכי המבקש שוהה באופן חלקי מחוץ למעצר הבית ולשיטתו דבר זה מרוקן מתוכן את הטענה בדבר מסוכנתו של המבקש. עוד ציין כי, משפטו של המבקש צפוי להמשיך תקופה ארוכה.

ב"כ המשיבה מנגד עתר לדחות את הבקשה בשים לב לאופי העבירות נשוא כתב האישום ונסיבות ביצוען לכאורה. עוד נטען, כי המבקש נמצא במעצר בית חלקי והותר לו לצאת לעבודה. לפיכך, אין להורות על ביטול התנאים באופן גורף, ויש לדחות את הבקשה.

לענייננו, ראויים לציון שתי החלטות בית המשפט העליון, הראשונה בבש"פ 5564/11, פלוני נגד מדינת ישראל :

"הנה כי כן, שחרור לחלופת מעצר וטיב החלופה נגזרים לעיתים מעוצמת הראיות. חלופת מעצר הוא ביטוי שהשתרש בפרקטיקה אך אינו מופיע בחוק המעצרים, וסעיף 21(ב)(1) לחוק נוקט לשון "שחרור בערובה ותנאי שחרור". חלופת מעצר אין פירושה בהכרח מעצר בית מלא, ולרשות בית המשפט עומד מגוון של כלים, כמפורט בסעיף 48(א) לחוק המעצרים שעניינו ב"תנאי השחרור בערובה".

רוצה לומר, כי גם בקביעת תנאי החלופה, היד אינה צריכה להיות "קלה על ההדק", ותנאי החלופה והגבלת החירות צריכים להיגזר הן מעוצמתה של עילת המעצר והן מעוצמת הראיות בכל מקרה ומקרה. בש"פ 3611/10 , עימד רמאל נ' מדינת ישראל :

אמנם ככלל אין מקום לכרסום בתנאי השחרור שנקבעו מבלי שחלף די זמן מההחלטה האחרונה בעניין זה, ומבלי שקמו נסיבות חדשות או התגלו עובדות חדשות. חלוף הזמן חשוב הן מאחר שזו מצוות המחוקק (סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996); הן בשל הצורך שלא להעמיס יתר על המידה על מערכות המשפט העמוסות ממילא; והן בשל הטעם המהותי שעומד בבסיס הזמן החולף, המאפשר לבחון האם ניתן ליתן בנאשם אמון מספיק בשביל להקל עוד בתנאי שחרורו. עם זאת, חלוף זמן ניכר, כדרישת הסעיף, הוא מושג שאף הוא תלוי בנסיבות העניין, ובמקרים המתאימים ניתן לחרוג מנוהג הפסיקה ולדון בבקשה להקלת תנאי המעצר חרף העובדה שחלפו אך חודשים ספורים מאז ניתנה ההחלטה האחרונה בעניין תנאי השחרור (ראו גם בש"פ 4672/92 בכר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 6.10.92)).

6.לאחר שהקשבתי לטיעוני באי כוח הצדדים, ולאחר שבחנתי את עניינו של המבקש בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה, דומני שדין הבקשה להידחות וזאת נוכח האיזונים שעשה בית המשפט בין מכלול השיקולים מחד שמירה על האינטרס הציבורי ומאידך, פגיעה פחותה בחירותו ומקור פרנסתו של המבקש, כמפורט בהחלטותיי הקודמות.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לבאי כוח הצדדים

ניתנה היום, 19 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: