מדינת ישראל נ' זכאי ואח'

החלטה

בפני בקשה לעיכוב הליכים מהטעם שעניין זהה לחלוטין בין המבקש, הנתבע מס'2 למשיבה 1, התובעת בתיק העיקרי, עומד ותלוי בפני כב' בית המשפט המחוזי בב"ש בת.א. 39596-03-13 (להלן: "התביעה בבית המשפט המחוזי").

התביעה בתיק העיקרי לפני היא תביעה לפינוי וסילוק יד בצו הצהרתי וסעד משני של פינוי מיטלטלין והריסת כל המחוברים מהמקרקעין המוסדרים המצויים באזור נחל ב"ש, הידועים כחלקות 33, 34, 35, 85 (בחלק), 90 (בחלק) ו-107 (בחלק) בגוש רשום 38008 וחלקה 3 (בחלק) בגוש רשום 38039 בשטח כולל של 10,386 מ"ר (להלן: "המקרקעין").

בתביעה בבית המשפט המחוזי עתר המבקש להורות למדינה להחכיר למבקש, את המקרקעין הידועים כחלקה 33 (חלק) ו - 35 בגוש רשום 38008, בתנאים שנקבעו ע"י בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת.א. 52/81 ,לפי ערך קרקע נכון לשנת 2003. ת.א. 52/81 התנהל בפני כב' השופט לרון המנוח, בסכסוך קודם שבין הצדדים (להלן: "התביעה המקורית"). בפסק דין המאשר הסדר פשרה, נקבע כדלקמן:

"ב. לתובע יוקצה על ידי המנהל מגרש למסחר לעיסוקו בגרוטאות לשימוש ל-7 שנים בתשלום דמי שימוש שנתיים בגובה 5% מערך הקרקע, כאן יעודכנו דמי השימוש כל שנה בגובה של 70% מעלית מדד יוקר המחיה.

לתובע תהיה אופציה לחקור (כך במקור – מ' ו' ) את המגרש לתקופות נוספות של 7 שנים כל עוד לא שונה יעוד הקרקע. לתובע תהיה אופציה לרכוש את המגרש בתשלום 40% דמי חכירה ראשוניים ותשלום דמי חכירה שנתיים כמקובל לאחר מכן. ....".

על פי המוסכם בתביעה המקורית, נחתם ביום 2.5.1983 בין הנתבעים לבין מנהל מקרקעי ישראל, חוזה הרשאה ל-7 שנים בשטח של 2,200 מ"ר בחלקות 35, 33 (בחלק) מגוש 38008, וביום 5.8.1983 הוגדל השטח ל-3,000 מ"ר באותן חלקות ונחתם חוזה בתנאים זהים. בתביעה בבית המשפט המחוזי נטען כי מאז החתימה על החוזה האחרון ובמשך כמעט 30 שנה, המבקש מחזיק במקרקעין ומעולם לא קיבל הודעה על ביטול החוזה או דרישה לפנות את השטח עד להגשת התביעה נשוא הבקשה בפני.

בכתב התביעה בתיק העיקרי טענה המדינה, שבנוסף לאמור ואשר צוטט לעיל מהסכם הפשרה בתביעה המקורית, נקבע, כי לנתבע מס' 2 תהיה אפשרות לרכוש המגרש בתנאים הכלולים בהסכם הפשרה, כאשר נקבע כי לגבי המיקום והגודל - הדברים ייקבעו לאחר תיאום עם מהנדס עיריית ב"ש. המתווה אשר נקבע בהסדר הפשרה ואשר צוטט בחלקו, לא יצא לפועל בהיבט של רכישת מגרש, והשנים נקפו, ועל כן לשיטת המדינה קמה עילת הפינוי נשוא התביעה בפני.

לטענת המבקש, לבית משפט השלום אין הסמכות העניינית להכריע בזכותו של המבקש במקרקעין. מדובר באותה מחלוקת בתיק זה ובתביעה בבית המשפט המחוזי. בשתי ערכאות מתעוררת שאלה אחת ויחידה - זכותו של המבקש במקרקעין והקביעה של זכות זו, והיא משליכה על התביעה בבית משפט השלום. בית המשפט הופנה להלכה בדבר עיכוב הליכים בשל עניין תלוי ועומד [ע"א 9/75 אל - עוקבי נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד כ'ט (2) 477 ( 1975)].

המדינה מתנגדת לבקשה. לטענת המדינה, נדרשת זהות העילות בשתי התובענות עם כי אין זה הכרחי שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל העניינים הצפויים להיות נדונים בשתי התובענות, אך נדרש שבשני התיקים עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית. ב"כ המדינה איננו חולק כי בשני ההליכים תעמוד לדיון שאלת זכותם הנטענת של הנתבע מס' 2 במקרקעין, ואין בתביעה בפני בית משפט שלום ליצור מעשה בי-דין בשאלת בעל הזכויות במקרקעין. כמו כן, נטען ע"י המדינה, כי מוסכם שההכרעה בבית המשפט המחוזי תשפיע באופן ממשי גם על השאלות הנדונות בבית משפט השלום.

יחד עם זאת, נטען, כי בתיק זה יש טעם לא לעכב את ההליכים מטעמים אלה, והוא כי הרציונל האמור לא חל בהתייחס לנתבע מס' 1, שלא הגיש תביעה דומה לבית המשפט המחוזי. כמו כן, מפנה ב"כ המדינה, עו"ד יעקב דנינו, לתוצאה שהדעת איננה נותנת, שעיכוב ההליכים משמע המשך החזקת המקרקעין שלא כדין גם ע"י המבקש. לכך השיב ב"כ המבקש, כי אמנם ראשית החזקה הוא בשימוש משותף של שני הנתבעים, אך הוא מפוצל ביניהם, ומדובר בשטחים שונים ונפרדים. אין עניינו של המבקש כעניינו של הנתבע מס' 1.

מצב דומה אם כי ללא הנסיבות המיוחדות בתיק זה של שני נתבעים שעניינם איננו זהה, נבחן ע"י בית המשפט המחוזי בבר"ע על החלטת בית משפט השלום, מותב זה בעניינה של נטיעות הדרום [בר"ע 569/09 נטיעות הדרום בע"מ נ' מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל מיום 3.8.2009], (בית משפט המחוזי בבאר-שבע)]. שם הוגשה תביעה בבית המשפט המחוזי ע"י נטיעות הדרום בע"מ (להלן: "נטיעות הדרום") להורות למנהל לחתום על הסכם חכירה עם התובעת ל-49 שנה, ואילו בבית המשפט השלום הוגשה נגדה תביעה ע"י ממ"י לפינוי וסילוק יד ממקרקעי המדינה וכן צו הצהרתי. נטיעות הדרום עתרה בתיק בבית משפט השלום לעכב את ההליכים עד לכרעה בתביעה שהגישה בבית המשפט המחוזי, ובית המשפט המחוזי הפך החלטה של בית משפט שלום אשר דחה את הבקשה. ההנמקה של בית המשפט המחוזי, כב' השופטת רויטל יפה-כץ, היא כי מטרתו של הכלל "עניין תלוי ועומד" ("LIS ALIBI PENDENS") למנוע התדיינות מיותרת ודיונים מקבילים באותן סוגיות, כאשר שאלה מהותית אחת מובאת לבירור בשתי ערכאות שונות. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי קבלת התביעה של נטיעות הדרום בבית המשפט המחוזי תייתר את מרבית תביעת הפינוי המתנהלת בפני בית משפט השלום. בית המשפט הוסיף, כי גם אם תדחה תביעת נטיעות דרום כליל, הרי שקביעת בית המשפט המחוזי תקדם את תביעת הפינוי. מוסיף בית המשפט, ויש בכך גם להשליך בענייננו, כי גם אם תידחה התובענה של נטיעות הדרום ומנהל מקרקעי ישראל לא יחויב לחתום עמה על הסכם בנוסח הכולל את זכויותיה ההיסטוריות של נטיעות הדרום - הסוגיה במחלוקת בין הצדדים – עדיין פתוחה הדרך החלופית לחתימה על חוזה חכירה בנוסח המבוקש ע"י המנהל (סעיף 5 לפסק הדין). אף כאן האופציה לחתימת חוזה חכירה בהתייחס למבקש, פתוחה לכאורה, על פי פסק דינו של כב' השופט לרון המנוח בתביעה המקורית.

העולה מפסק הדין בעניין נטיעות דרום הוא, כי בית המשפט המחוזי היה ער לכך שהתיק בבית המשפט השלום יעוכב, עד להכרעה בתביעה בבית המשפט המחוזי, כאשר יתכן וייוותרו סוגיות להכרעה בבית המשפט השלום בתיק שעוכב.

לאחר ששקלתי את טיעוני ב"כ הצדדים, ומאחר ועניינו של המבקש שונה מעניינו של הנתבע מס' 1, המשיב מס' 2, לאור האופציה שלא מומשה על פי הסכם הפשרה בתביעה המקורית לחתום על חוזה חכירה, ועל פי העקרונות אמורים לעיל, אני מעכבת את ההליכים נגד המבקש, הנתבע מס' 2, והתיק יימשך בבית משפט שלום לגבי הנתבע מס' 1.

המשיבה מס' 1 תשלם למבקש הוצאות הבקשה בסך של 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, י"ג אב תשע"ג, 20 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: