מדינת ישראל ואח' נ' חברת כפר הנוער הדתי בעמ

פסק דין

התובעות עותרות לפינוי וסילוק ידה של הנתבעת ממקרקעין שבבעלותן.

עובדות רלוונטיות שאינן במחלוקת:

התובעות הן בעלים בשלמות של מקרקעין הנמצאים בכפר חסידים והידועים כגוש 10386 חלקות 3 (בחלק), 4, 5, 6, 7, 15, 16, 20, גוש 10395 חלקה 1 (בחלק), בשטח כולל של כ- 203,557 מ"ר, כמתואר ומסומן בתשריט אשר צורף לכתב התביעה כנספח ב'; וכן הבעלים של מחצית הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 10387 חלקה 18, בשטח כולל של כ- 12,022 מ"ר, כמתואר ומסומן בתשריט אשר צורף לכתב התביעה כנספח י' (להלן: "המקרקעין").

עד שנת 1999, במשך עשרות שנים, נכללו המקרקעין בתחום המשבצת של הנתבעת, הוחזקו על ידה והיו בשימושה לעיבוד חקלאי, בהסכמת התובעות ועל פי חוזה משבצת שנחתם בין הצדדים בעבר.

בשנת 1999 נערכו שינויים בגבולות המשבצת של הנתבעת, באופן שהמקרקעין הוצאו מתחום המשבצת ובמקומם הוכנסו מקרקעין אחרים, ובהתאם, נחתמו בין הצדדים שלושה חוזים - חוזה משבצת חדש (מיום 24/10/99), שאינו כולל את המקרקעין הנדונים, ושני חוזי שכירות, המתייחסים למקרקעין הנידונים. חוזה שכירות אחד (מיום 9/1/2000), ביחס לחלק המקרקעין שבגוש 10386, בשטח של 203,557 מ"ר - "חוזה שכירות (חקלאי)" לתקופה של שלוש שנים (מיום 1/9/99 ועד 31/8/02), "למטרת גידולים עונתיים בלבד, דהיינו, גידולי שדה - בעל". וחוזה שכירות שני (מיום 24/2/2002), ביחס ליתרת המקרקעין שבגוש 10387, בשטח 12,022 מ"ר - "חוזה שכירות (של חלקים במושע)", לתקופה של שלוש שנים (מיום 1/9/01 ועד 31/8/04), אף הוא "למטרת גידולי שדה - בעל".

הנתבעת המשיכה לעשות שימוש במקרקעין, להחזיק בהם ולשלם דמי שכירות בהתאם, אף לאחר תום תקופות השכירות על פי החוזים - כשמונה שנים לגבי החלק העיקרי של המקרקעין וכשש שנים לגבי השאר.

ביום 15/7/2010 שלח מנהל מחוז חיפה של מינהל מקרקעי ישראל לנתבעת שני מכתבי דרישה (אחד ביחס לכל חוזה שכירות) להשבת כל שטח המקרקעין לידי מנהל מקרקעי ישראל, בתוך 60 יום. נימוקי הדרישה היו תפוגת תוקף חוזי השכירות, היות והמקרקעין דרושים למינהל.

מאז 1/9/2010 לא משלמת עוד הנתבעת דמי שכירות עבור המקרקעין.

לאחר דין ודברים שהתקיים בין הצדדים בעניין, הודיע ב"כ הנתבעת לתובעת בכתב, כי הנתבעת לא תוכל לקבל את דרישת הפינוי והנתבעת המשיכה להחזיק במקרקעין.

טענות התובעות:

טענת התביעה העיקרית מתבססת על תום תקופות השכירות החוזית כאמור לעיל (31/8/2002 לגבי רוב המקרקעין ו- 31/8/2004 לגבי השאר), ועל הוראות מפורשות בחוזי השכירות. על פי סעיף 9(א) לחוזה השכירות מינואר 2000:

"החוזה יגיע לסיומו עם תם תקופת השכירות ללא צורך בכל הודעה נוספת והשוכר מתחייב לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות ולהחזירו למינהל כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ".

ועל פי סעיף 11 (א) לחוזה זה:

"עם סיום החוזה או ביטולו כאמור לעיל, יהיה השוכר חייב לפנות מיד את המושכר ולהחזירו מיד למינהל כשהוא פנוי מכל חפץ ואדם..."

(הוראות דומות קיימות אף בחוזה השכירות מפברואר 2002).

על הנתבעת היה לפנות את המקרקעין עם תום החוזים. ואם ניתן לראות את תקופת השכירות כמוארכת (לפי סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן: חוק השכירות)), הרי לאחר דרישת הפינוי (מיום 15/7/2010), הסתיימה השכירות (על פי סעיף 19(ב)(1) לחוק השכירות), עם תום התקופה הקצובה לתשלום דמי השכירות, ביום 31/8/10. אז לכל המאוחר היה על הנתבעת לפנות את המקרקעין ולהשיב את החזקה בהם לתובעות.

לטענת התובעות, כאשר חוזה שכירות זמנית הגיע לסיומו, אין הן נדרשות להראות כי המקרקעין נחוצים להן. למינהל מקרקעי ישראל זכות עקרונית שלא לחדש את החוזים הזמניים.

לשם הזהירות בלבד טענו הנתבעות, כי במקרה הנדון המקרקעין דרושים למינהל "כאמור בהודעתו". ולכן, גם אם חוזי השכירות היו תקפים, קיימות בהם הוראות המאפשרת לתובעות להביא את תקופת השכירות לסיום אם המקרקעין דרושים להן לביצוע מדיניות או מטרה אחרת (סע' 9(ב) לחוזה משנת 2000 וסעיף 12 לחוזה משנת 2002).

יצוין, כי הן בכתב התביעה והן בהודעות ששלח המינהל לנתבעת, מלבד ציון לקוני כי המקרקעין דרושים למינהל, אין כל פירוט לאיזה צורך הם דרושים לו. צורך זה התברר במהלך ברור התיק ויפורט להלן.