מ.צ.מ מכונות וציוד לאפיה ולמזון בע"מ נ' יונס

פסק - דין

בפני תביעה כספית בסך 69,763 ₪.

התובעת טוענת כי הנתבע רכש ממנה בשנת 2002 ציוד למאפיה בשווי 124,000 ₪. התמורה לא שולמה במלואה, ועקב כך הגישו התובעת ומנהלה תביעה לאכיפת הסכם המכר נגד הנתבע ורעייתו בתיק אזרחי 1388/04 (להלן: "התיק הקודם"). בפס"ד של כב' השופטת טנוס מיום 31.1.07 נדחתה התביעה בתיק הקודם לאחר שנקבע שהסכם המכר בין הצדדים בוטל ע"י הנתבעים כדין. כמו כן, ניתנה אפשרות לתובעים לדרוש מהנתבעים את השבת כל הציוד נשוא עסקת המכר באופן ובמועדים, כפי שפורטו בפסק הדין.

לטענת התובעת, בתאריך 3.6.07 הגיע מנהל התובעת מלווה במשאית לשם הובלת הציוד מכפר עארה (מקום מגורי הנתבע) לת"א (מקום עסקה של התובעת); בקושי רב, ותחת איומים מצד אנשים שהיו במקום, הועמס הציוד על גבי המשאית, למעט תנור הגז ושלוש עגלות תפיחה; נתגלו נזקים בציוד שהועמס, והתובעת הזמינה באותו יום שמאי לבדיקת הנזקים אשר העריך בחוות דעתו את עלותם בסך 22,291 ₪ (כולל מע"מ); לאור סירובו של הנתבע למסור את תנור הגז, ניסתה התובעת לשלוח רוכש פוטנציאלי מאום אל פאחם כדי לרכוש את התנור אך הרוכש הפוטנציאלי דיווח לתובעת שהנתבע הכחיש שיש בידיו תנור השייך לתובעת.

לאור האמור לעיל, עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה בגין הנזקים הכספיים להלן:

עלות תיקון הנזקים של הציוד שהושב לתובעת עפ"י חוות הדעת שמאית – 22,291 ₪ (כולל מע"מ).

שכ"ט שמאי – 2,275 ₪ (כולל מע"מ).

עלות תנור גז – 40,000 ₪ (כולל מע"מ).

עלות שלוש עגלות תפיחה – 5,197 ₪ (כולל מע"מ)

סה"כ – 69,763 ₪

מנגד, טוען הנתבע כי התובעת לא דרשה את השבת הציוד במסגרת הזמן שנקבעה בפסה"ד של כב' השופטת טנוס. יותר מכך, גם ב"כ הנתבע התריע בפני התובעת על כך שהציוד יושלך לרחוב באם לא ייאסף מביתו של הנתבע; מכל מקום, מנהל התובעת הגיע באיחור רב לאסוף את הציוד מביתו של הנתבע ומשום מה בחר לקבל חלק מהציוד בטענה כי אין לו משאית מתאימה להעמסת הציוד. לאור זאת, התובעת אינה זכאית כיום לשום סעד כנגד הנתבע; על אף האיחור הרב והעובדה כי מנהל התובעת הגיע לביתו של הנתבע ללא תיאום מראש, הנתבע הסכים להשבת הציוד ואף דאג להחתים את מנהל התובעת על מסמך מבלי שמנהל התובעת הסתייג ו/או טען טענות לגבי פגמים בציוד; גם אם זכאית התובעת לסעד כלשהו מהנתבע הרי שסכום התביעה נבלע בזכותו של הנתבע לקבלת דמי שכירות/אחסון ראויים מהתובעת למשך שש שנים.

בתיק נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובעת העידו מנהל התובעת, מר אמנון פורת (להלן: "אמנון"), מר יעקב ברוכים, שמאי הנזקים מטעם התובעת (להלן: "השמאי"), פואד שחברי, בעל מאפיה באום אל פאחם וחברת מוניות (להלן: "פואד") וג'ואד שחברי, בנו של פואד (להלן: "ג'ואד"). מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו כעדות יחידה מטעם ההגנה. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב והתיק הובא בפני לצורך הכרעה.

בפסק הדין של כב' השופטת טאנוס בתיק הקודם נקבעו הוראות לעניין הליך השבת הציוד לתובעת כך: במידה והתובעים חפצים בהשבת הציוד עליהם להודיע בכתב בפקסימיליה ובדואר רשום עם אישור מסירה לב"כ הנתבעים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לב"כ הצדדים. ההשבה תבוצע על חשבונם של התובעים ובפרק זמן של 30 יום מיום מתן ההודעה בכתב כאמור ולאחר תיאום מועד עם ב"כ הנתבעים. (ההדגשה אינה במקור ג'.נ).

פסק הדין הקודם ניתן כאמור ביום 31.1.07. עפ"י האמור במכתבו של ב"כ התובעת מיום 29.3.07 אל ב"כ הנתבע (צורף כנספח לא מסומן לתצהיר אמנון) מועד המצאת פסק הדין לידיו הוא 7.2.07. כעולה מחומר הראיות התובעת לא הציגה כל ראיה לכך שיידעה בכתב ובדואר רשום את הנתבע על רצונה בהשבת הציוד עד ליום 7.3.07. ממכתבו של ב"כ התובעת מיום 19.3.07 (צורף כנספח לא מסומן לתצהיר אמנון), עולה כי התובעת יידעה את ב"כ הנתבע למעשה שהיא מעוניינת בהשבת הציוד (אם כי באיחור של 12 יום) אך ביקשה אורכה בת 60 יום עקב אירוע לב שאירע, לטענתה, לאמנון וכן על מנת לאתר מקום פנוי לאחסון הציוד המושב במחסניה. ביום 28.3.07 שיגר ב"כ התובעת מכתב נוסף לב"כ הנתבע במסגרתו עדכן כי שלח לביתו של הנתבע רוכש פוטנציאלי לציוד מאום אל פאחם אשר דיווח לתובעת שהנתבע טען בפניו כי אין ברשותו ציוד השייך לתובעת.

למחרת היום 29.3.07 השיב ב"כ הנתבע כי מרשו מכחיש את הדברים שיוחסו לו ע"י אותו רוכש פוטנציאלי כמפורט לעיל. כן נטען שהתובעת לא פעלה עפ"י פסק הדין של השופטת טנוס על אף שחלפו חודשים רבים (!?) מיום המצאת פסק הדין. עוד נטען במכתב כי הנתבע זכאי לדמי אחסון מהתובעת. (יש לציין כי הנתבע לא הציע בתשובתו זו למנהל התובעת מועדים מוסכמים לאיסוף הציוד מבית הנתבע).

לטענת התובעת היא שלחה אל הנתבע ביום 5.5.07 רוכש פוטנציאלי נוסף לרכישת הציוד בשם מוסטאפא סאלח, אך גם סאלח דיווח לתובעת שהנתבע טוען כי הציוד שייך לו והוא שילם עליו (ראו מכתבו של ב"כ התובעת מיום 5.5.07, צורף כנספח בלתי מסומן לתצהיר אמנון). הנתבע הכחיש במכתבו של ב"כ מיום 6.5.07 את טענת התובעת לגבי דברי הרוכש הפוטנציאלי סאלח ודרש מהתובעת לסלק את הציוד תוך 48 שעות לכל המאוחר מביתו תוך חתימה על התחייבות לתשלום דמי אחסון החל ממועד חלוף 30 הימים מיום מתן פסק הדין ועד מועד המכתב. כאמור לעיל, ביום 3.6.07 הגיע אמנון בלווי משאית מת"א לכפר עארה לצורך העמסת הציוד מבית הנתבע.

כאמור, אין חולק שהתובעת לא הודיעה לנתבע על רצונה בהשבת הציוד במועד ובאופן כפי שנקבע בפסק הדין. יחד עם זאת, ניתן לראות באמור במכתבו של ב"כ התובעת אל ב"כ הנתבע מיום 19.3.07 משום הודעה על רצונה של התובעת בהשבת הציוד, (אם כי באיחור של 12 ימים). התובעת לא צירפה כל ראיה לגבי אותו אירוע לב אשר אירע, כטענתה, לאמנון כך שלא הוכחו ע"י התובעת נסיבות מיוחדות המהוות "מניעה אובייקטיבית" לאי ביצוע הליך ההשבה בהתאם לפסק הדין באופן שהצדיק דחיית מועדים. אין בטענת התובעת לגבי הצורך באיתור מקום פנוי במחסניה לאחסון הציוד כדי להצדיק סטיה ממנגנון ההשבה שנקבע בפסק הדין, והיה עליה להיערך מבעוד מועד לשם כך.

יחד עם זאת, מדובר באיחור של כשבועיים מהמועד שנקצב עפ"י פסק הדין למתן הודעה לנתבע לעניין השבת הציוד (וזאת לאחר שנים של אחסון הציוד בבית הנתבע) ובנסיבות אלה אין הצדקה לפטור את הנתבע מחובת השבת הציוד, אם כי יש להביא בחשבון שהינו זכאי לקזז מכל סכום שייפסק לחובתו דמי אחסון בגין הציוד החל מיום 7.4.07 (60 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי ב"כ התובעת) ועד ליום 3.6.07, (המועד שבו הגיע אמנון לבית הנתבע לצורך העמסת הציוד). יש לציין כי על אף חלוף המועדים שנקבעו בפסק הדין, גם הנתבע עצמו ראה את עצמו מחויב בהשבה עפ"י פסק הדין, בכפוף להתניה בדבר חיוב התובעת בדמי אחסון (ראו מכתבו של ב"כ הנתבע מיום 6.5.07 סיפא).

מנהל התובעת טוען כי ביום 3.6.07 הגיע בלווי משאית לצורך העמסת הציוד אך הנתבע סירב למסור לו את תנור הגז ואת שלוש עגלות התפיחה, (סעיף 6 לכתב התביעה). לגבי הציוד אשר הושב ע"י הנתבע והועמס על גבי המשאית, נתגלו נזקים באותו יום כמפורט בדו"ח השמאי. מנגד טוען הנתבע בתצהירו (סעיפים 4- 6), כי על אף אי העמידה בלוחות הזמנים מצד התובעת עפ"י פסק הדין, הוא איפשר לאמנון לקבל את כל הציוד ביום 3.6.07 אך אמנון בחר להעמיס רק חלק מהציוד, כיוון שלא היה די מקום במשאית שהתלוותה אליו, והוא (אמנון) הבטיח להגיע שוב לבית הנתבע ולהעמיס את שאר הציוד, אך לא הגיע. בסופו של דבר, החליט הנתבע לסלק את הציוד שנותר, ולא מכר אותו בכסף כנטען.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בסיכומים ובכל החומר הכלול בתיק ביהמ"ש הגעתי למסקנה כי מכלול הראיות מטה את הכף לטובת קבלת גרסת התובעת ודחיית גרסת הנתבע בכל הקשור לנסיבות "סילוק" תנור הגז, ו- 3 עגלות התפיחה. אנמק להלן מסקנתי זו: