מ.י. ענף תביעות מחוז שומרון ויהודה נ' בן שור

גזר דין

הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), הפרעה לעובד ציבור לפי סעיף 288א(1) לחוק והעלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק .

על פי כתב האישום, ביום 01/06/07 סמוך לשעה 09:45, על גבעה הסמוכה ליישוב פני חבר, התקרב הנאשם לחיילים גולן הירשברג, אופיר עובדיה ויוחאי טריקי (להלן: "גולן", "אופיר", יוחאי" או "החיילים"), אשר הגיעו למקום על רקע עימות בין תושבים ערבים לבין אזרחים ישראלים, והחל לצלם אותם במצלמה שהיתה ברשותו, תוך שהוא מקרב המצלמה סנטימטרים ספורים בלבד מפניהם. כמו כן הניח ידו על כתפו של גולן הסמג"ד ודחף אותו, אחז בידו של אופיר ומשך אותה ודחף את יוחאי, כדי לעכב עלייתם למוקד החיכוך בגבעה, ותוך שהוא קורא לעברם: "נאצים אוהבי ערבים" .

בתשובתו לכתב האישום כפר הנאשם בכל המעשים המיוחסים לו וטען כי לכל היותר הניח ידו על כתפו של אחד החיילים תוך כדי דו-השיח שהתנהל ביניהם, וזאת כאקט מקובל בתרבות השיח הישראלית. בנוגע להתבטאות שיוחסה לו, טען הנאשם, לראשונה, במהלך עדותו בביהמ"ש שניתנה כחמש שנים לאחר האירוע, כי ייתכן שאמר לסמג"ד גולן כי הוא "nasty", אך בשל המבטא האמריקאי הכבד שלו, שמע החיילים בטעות את הכינוי "נאצי", שהינו בעל צליל דומה לצלילה של המילה האנגלית "nasty". גרסתו זו נדחתה על ידי כבלתי מהימנה, הכל כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין.

במסגרת טיעוני ב"כ הצדדים לעונש, עתרה המאשימה לגזור על הנאשם עונש של מאסר מותנה, של"צ, קנס ופיצוי כספי למתלוננים, זאת כביטוי לחומרה הטמונה, לטענתה, בעבירות שעבר הנאשם, ובעיקר בעבירה של העלבת עובד ציבור. מנגד ביקש ב"כ הנאשם להימנע מהרשעת הנאשם (למעשה להורות על ביטול ההרשעה מיום 21/04/13) ולהסתפק בהתחייבות מצדו להימנע מהעבירה. בענין זה טען ב"כ הנאשם, כי המעשים בגינם הורשע הנאשם בעבירות של תקיפת עובד ציבור ושל הפרעה לעובד ציבור היו מינוריים, וכי אלמלא הביטוי "נאצים" בו כינה את החיילים - כלל לא היה מוגש נגדו כתב אישום בגין מעשים אלו. יחד עם זאת, גם התבטאותו זו של הנאשם, הוצאה לדברי בא כוחו מכל פרופורציה, שכן המציאות מלמדת לדבריו, כי השימוש בכינוי "נאצי" רווח בשיח הציבורי הישראלי, ואף אישי ציבור ופוליטיקאים עושים בו שימוש תדיר לצורך תיאור אנשים או מעשים, ובכל זאת אין בכך, בדרך כלל, כדי להניע גלגלי ההליך הפלילי. לעומת זאת, כאשר מדובר בשימוש שעושה אזרח בכינוי זה כלפי עובד ציבור, ובעיקר כלפי חיילים ושוטרים - אזי יש בכך כדי להוות עבירה פלילית, על אף שהללו אינם בגדר "אוכלוסיה מוחלשת" עליה יש להגן יותר מאשר על הציבור בכללותו. לאור זאת, טוען ב"כ הנאשם, כי הסנקציה הפלילית בה יש לנקוט במקרה דנן בגין העבירה של העלבת עובד ציבור אינה צריכה להיות חמורה, ובהקשר זה ביקש להפנות לפסק הדין ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר מיום 12/11/06 (פורסם באתר נבו) במסגרתו פסק ביהמ"ש בסופו של יום הוצאות בסך של 1 ₪ בלבד לתובע, אשר כונה ע"י הנתבע בכינוי "נאצי" (כן הפנה ב"כ הנאשם לפסיקה נוספת בענין זה).

עוד טען ב"כ הנאשם כי לזכותו של הנאשם יש לזקוף גם את עברו הנקי; את העובדה כי הכינוי "נאצים" הושמע על ידו באופן ספונטני וללא תכנון מראש, על רקע הכאב שחש נוכח הריסת המטעים של תושבי הישוב "פני חבר" ע"י מתנכלים ערבים; את העובדה כי לחיילים לא נגרמה כל פגיעה פיסית או נפשית מוכחת, ואת העובדה כי הנאשם הביע חרטה על מעשיו ושלח מכתבי התנצלות לחיילים עוד טרם נשמעו הראיות בהליך זה, על אף שלא היה לו כל רווח מכך, זאת משום "שהרגיש מוסרית לא טוב שהחיילים חשבו שהוא אמר דבר כזה" (ע' 51 ש' 17-18). לטענת ב"כ הנאשם, המשקל הראייתי שיש לייחס למכתבי ההתנצלות הנ"ל צריך להיות שווה ערך למשקל הראייתי שיש לייחס לעברו הנקי של הנאשם. יצוין, כי לאור טענת המאשימה, לפיה לא קיבלה כל מכתבי התנצלות מהנאשם, טען ב"כ הנאשם, כי העתקים של מכתבי ההתנצלות יימסרו למאשימה ולביהמ"ש בהקדם. חרף זאת, עד למועד כתיבת גזר דין זה לא הוגשו מכתבי ההתנצלות ששלח הנאשם כביכול לחיילים לתיק ביהמ"ש, ומשכך ממילא לא ניתן להתייחס לטיעון זה בגזירת הדין.

לשיטתו של ב"כ הנאשם אי הרשעת הנאשם בדין מתחייבת גם לאור נסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם, שכן הנאשם כיום בן כ-47, אב ל-5 ילדים, רעייתו עקרת בית והוא נושא לבדו בעול הפרנסה, באמצעות שעורי אנגלית מזדמנים שהוא מעביר לילדים במסגרות שונות, תמורת הכנסה חודשית של כ-3000 ₪. בנוסף, פעם בשבוע הוא "יושב בסנהדרין" ומלמד את ילדיו תורה, שלא תמורת שכר. נוכח נסיבות אלו, טוען ב"כ הנאשם, כי "הרשעה תפגע בנאשם פגיעה שהיא לא מידתית" (ע' 51 ש' 32).

דיון והכרעה

ההלכה שנקבעה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)) קובעת, כי יש הימנעות מהרשעה תתאפשר בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד- ההרשעה תפגע באופן חמור בשיקומו של הנאשם, השני- סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה אינם מאפשרים לוותר על הרשעה מבלי לפגוע בשקולי הענישה האחרים.

הימנעות מהרשעה מהווה חריג לכלל לפיו משקבע בימ"ש כי נאשם עבר עבירה עליו להרשיעו בדין, ועל כן "בית-המשפט לא יעשה שימוש בסמכות מיוחדת ויוצאת דופן של 'הימנעות מהרשעה', אלא, במקרים נדירים כאשר אופי המעשה נושא ההרשעה, ונסיבות אישיות נדירות של נאשם מצדיקות זאת" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים - הליכים שלאחר כתב אישום (חלק שני, תשס"ט – 2009) עמ' 1537).

לאחר שבחנתי מכלול הטענות והראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי המקרה דנן אינו מצדיק הימנעות מהרשעת הנאשם - לא בשל מהות העבירות שנעברו על ידי הנאשם, ולא בשל נסיבותיו האישיות.

העבירות שביצע הנאשם כלפי החיילים הן חמורות וראויות לגינוי ולהוקעה. הן נועדו למנוע מהחיילים או להקשות עליהם למלא את תפקידם כדין, עת ניסו להרגיע את הרוחות במקום העימות ולמנוע פגיעה ברכוש ובנפש, והן מבטאות זלזול בוטה מצד הנאשם בנציגי החוק ובשלטון החוק.

חמורה במיוחד היא העבירה של העלבת ציבור שביצע הנאשם כלפי החיילים, בכנותו אותם בכינוי "נאצים".

על משמעות הכינוי "נאצי" בהוויה הישראלית ועל הקונוטציה הטעונה הגלומה בו, עמד ביהמ"ש העליון בהזדמנויות שונות. ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (מיום 12/11/06) ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה בענין זה:

המושג 'נאצי' בעידן שלאחר מלחמת העולם ושואת יהדות אירופה מבטא בעיני אדם בן-תרבות את התגלמותה של החייתיות שבאדם; הוא משקף בעיני יהודי, באשר הוא, את שאול התחתיות אליו עשויה להגיע שנאת אדם על רקע תורה גזענית חשוכה, ואת מקור הטרגדיה האנושית הנוראה שהעם היהודי נפל קרבן לה אך לפני מספר עשורים... 'נאצי' בעיניו של יהודי בארץ ישראל מסמל לא רק משטר שהפך גדול אוייבי האנושות, אלא את הקשה שבאוייבי העם היהודי בכל הזמנים, אשר הוביל קהילות שלמות של יהדות אירופה למשרפות הגזים, רצח בדם קר מאות ואלפים, שנורו אל תוך קברי אחים, הרג תינוקות, נשים וזקנים ללא אבחנה, הרעיב עד מוות את אסיריו במחנות הריכוז, והוביל אותם למותם מקור וממחלות. זהו מושג הנקשר עם רעיון השמדת-עם, שביקש למחוק את העם היהודי מעל פני האדמה; זהו מושג הנקשר עם תורה גזענית המבקשת להכחיד את המשך הקיום האנושי של קבוצות שאינן נמנות על בני ה'גזע העליון'; זהו מושג שקשה למצות את תוכנו המפלצתי במינוחים שגרתיים" (שם, סעיף 8 לפסק-דינה).

"... עוצמת ההשפלה והביזוי המתלווים לדימוי כזה היא עמוקה, והוא אינו דומה באופיו לכל גינוי אחר, ויהא פוגעני ככל שיהא... אין לו מקום בהתייחסות אדם אל אדם, ובהתייחסות יהודי אל יהודי" (שם, פס' 10).

אכן, כינוי הגנאי בו כינה הנאשם את החיילים הוא מן הקשים שבגינויים. דומני, כי אין עלבון גדול מזה לחייל בצבא הגנה לישראל, הנובע מההקבלה כביכול בינו לבין חייל במשטר הנאצי האכזרי בתקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה היהודית, ועדויותיהם של החיילים בדבר תחושת ההשפלה והביזוי שחשו עקב הכינוי הנ"ל, כפי שהן מובאות בהכרעת הדין-מדברות בענין זה בעד עצמן. הכינוי "נאצים אוהבי ערבים" בו כינה הנאשם את החיילים נועד להשפילם ולבזותם, ולהתריס כנגד כך שהחיילים לא נחלצו כביכול לעזרתם של בני היישוב היהודי "פני-חבר" אל מול התנכלותם של הפעילים הערבים. בכך ביקש הנאשם להשוותם לחיילי הצבא הנאצי שאכזריותם לא ידעה גבולות, לאלו אשר נתפשים בתודעה היהודית לחיות אדם, חסרי צלם אנוש. אין ספק, כי בכנותו את החיילים בכינוי "נאצים" פגע הנאשם בליבה העמוקה ביותר של כבודם ותדמיתם, בזו הנוגעת לטוהר מידותיהם ולמידת האנושיות המופגנת על ידם בעת מילוי תפקידם. הנאשם הינו אדם בוגר, היודע ומבין את הקונוטציה המקופלת בכינוי זה , ודווקא גרסתו לפיה ניהל דו שיח רגוע וענייני עם החיילים – מלמדת, כי אין המדובר בדברי עלבון אשר נפלטו מפיו בלהט הרגע, מתוך עידנא דריתחא, אלא בדברים שנאמרו על ידו מתוך התכוונות אמיתית למשמעות הפוגענית המקופלת בהם. אף אם היה הנאשם מצוי בסערת רגשות, כפי שטען, אין בכך להצדיק האלימות המילולית הבוטה בה נקט כלפי החיילים, כדבריו של כב' השופט א' רובינשטיין בע"פ 8927/06 ע"פ 8927/06 שלומציון אלפסי נ' מדינת ישראל :

".... אין ספק שגם בעידנא דריתחא אין מקום לכנות את הזולת בישראל, בודאי לא שוטר ישראלי, בשם 'נאצי' ו'זבל', הן בהקשר היהודי והן בהקשר האנושי הכללי של בין אדם לחברו" (עמ' 6 לפסה"ד מיום 14.10.07, פורסם במאגר "נבו"),

טענת ב"כ הנאשם, לפיה הכינוי "נאצי" הוא כינוי השגור בשיח הציבורי הישראלי, ועל כן יש בכך כדי להביא להקלה בעונשו של הנאשם - אינני יכולה לקבלה. דווקא הקלות הבלתי נסבלת בה עושה הציבור הישראלי שימוש בכינוי נלוז זה, במיוחד כלפי עובדי ציבור ונציגי חוק - מחייבת הכבדה בענישה והעברת מסר חינוכי לכלל הציבור, כי מדובר בתופעה שאין להסכין עמה . יפים לענין זה דבריה של כב' השופטת ע' ארבל בפרשת בן גביר נ' דנקנר הנ"ל:

"אכן, בצער יש לומר כי הביטוי "נאצי" הפך שגור בשיח הפוליטי בישראל, ואם בעבר הטחת כינוי זה באדם הייתה מעוררת חלחלה בשומעיה, הרי היום, משנשמע כינוי גנאי זה פעם ועוד פעם, נדמה לעיתים כי הלב נאטם, האוזן מתרגלת לצליל הצורם וחירוף זה הופך "בן בית" בשיג ושיח הציבורי. העובדה שכינויים אלה נשמעים שוב ושוב ואין השומע נזעק עוד, הפיחות והפגיעה בזיכרון השואה ובלקחיה על ידי השוואת כל מי שעמדותיו אינן מקובלות על הדובר לארור שבמשטרים, אסור להסכין עמם. קביעה כי משמעותו של הכינוי "נאצי" בשיח היומיומי הינה מי שנוטל חלק במעשי בריונות גזעניים משמעה קבלת הפיחות דה פקטו בזכר השואה ולקחיה על דרך של התלהמות שניתן להימנע ממנה ואין לקבלה, מה גם שלטעמי, עבור האדם הסביר בישראל הכינוי "נאצי" עודו מסמל רע החורג הרבה מעבר לבריונות גרידא" (שם, פס' 10 לפסק הדין).