לוקר-אחזקה ושיפוצים בע"מ ואח' נ' ר.ו.ד השקעות והשכרות בע"מ

פסק - דין

1.לפני ערעור על פסק-דינו והחלטתו של בית-משפט השלום בתל-אביב – יפו (כב' השופטת ר' ערקובי) בת"א 43826/08. בהחלטה דחה בית-משפט קמא את בקשת הרשות להתגונן כנגד התביעה הכספית שהוגשה על-ידי המשיבה בסדר דין מקוצר (להלן: "ההחלטה"). פסק הדין ניתן בעקבות ההחלטה.

מטבע הדברים, נימוקי הערעור מתמקדים בהחלטה.

2.המערערת 1 (להלן: "המערערת") שכרה מאת המשיבה מבנה תעשיה ברעננה, על-פי הסכם שכירות מיום 1.4.05. המערערים 2 ו- 3, ערבים למילוי כל התחייבויותיה של המערערת על-פי ההסכם (להלן: "הסכם השכירות").

3.בתאריך 7.9.08 הגישה המשיבה נגד המערערים תביעה כספית בסדר דין מקוצר, על-סך 155,268 ₪, בגין דמי-שכירות שלא שולמו, וכן עתרה לתשלום הפיצוי המוסכם בשל הפרת ההסכם באי-תשלום דמי השכירות.

4.טענת ההגנה העיקרית, ולמעשה היחידה, של המערערים בבקשת הרשות להתגונן, היתה טענת קיזוז, בשל ההשקעות הרבות והתוספות שהם עשו במושכר בידיעתה ובהסכמתה של המערערת.

5.בית-משפט קמא דחה, כאמור, את הבקשה, לאחר דיון וחקירת המצהיר מטעם המערערים.

בהודעת הערעור טוענים המערערים, כי שגה בית-משפט קמא, שכן הבקשה "מִלאה אחר כל המבחנים הקבועים בחוק והצדיקה דיון לגופה לרבות הענקת רשות להגן. משכך, קמה למערערים הגנה למעלה מסבירה, הגיונית ומספקת, המצדיקה ליתן להם את יומם ..".

דיון

6.אין ממש בערעור זה ודינו להידחות. מקובלים עלי נימוקיו ומסקנותיו של בית-משפט קמא, לרבות המסקנה המסכמת כי "אין כל אינדיקציה ממנה ביהמ"ש יכול להגיע למסקנה כי היתה הסכמה כלשהי הנוגעת לקיזוז".

7.המערערים טוענים, כי אין בהסכם השכירות הוראה המונעת קיזוז הסכומים, בשל השקעותיהם במושכר. לשאלתי בדיון השיב בא-כוח המערערים, כי "זכות הקיזוז נוצרת מחוק החוזים, מסעיף 53".

אין בידי לקבל הטיעונים הללו.

8.העלאת טענת קיזוז כנגד תביעה היא זכות דיונית, אך היא חייבת להיות מבוססת על זכות מהותית. "טענת הקיזוז, ככל טענת הגנה אחרת, צריכה להיות מוכרת בדין המהותי" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 388 (מהדורה שמינית)).

סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, מאפשר קיזוז "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה", בתנאים המפורטים שם; אך עדיין על הטוען קיזוז להוכיח, כי קיים חיוב, מכוח דין מהותי כלשהו. הטענה כי "ההסכם לא שלל את זכות הקיזוז" – לאו טענה היא, ואינה יוצרת חיוב, יש מאין. אם אין חיוב – אין מה לקזז.

9.הסכם השכירות אסר על המערערת לבצע שינויים ותוספות, אלא בהסכמה מראש של המשיבה. על עבודות מסויימות הוסכם בנספח להסכם. כן נקבע, כי השינויים והתוספות יהפכו לרכושה של המשיבה, בכפוף לזכותה לדרוש את השבת המצב לקדמותו.

בקשת הרשות להגן מתבססת על הטענה, לפיה אין כל "חיוב ו/או הסכמה ו/או הגיון ..." כי השינויים והתוספות יהפכו לרכושה של המשיבה ללא תמורה.

טענה זו אינה יכולה להטיל על המשיבה חיוב כספי שלא הוסכם עליו, רק מכוח ההגיון. נספח א' להסכם כולל הוראה, לפיה תשאיר המערערת את מערכת מיזוג האוויר שתתקין במושכר, אם כך תבקש המשיבה, תמורת תשלום. מכלל הן אתה שומע לאו.

10.בתצהיר שתמך בבקשת הרשות להגן אמר המערער 2, כי הואיל והמשיבה בחרה להשאיר את העבודות שבוצעו במושכר, "אני מבקש" את קיזוז שווי העבודות. לא נאמר דבר בבקשה לגבי מקור הזכות המהותית, ממנה נובעת זכותה של המערערת לקיזוז, היינו – לתבוע מהמשיבה חיוב כספי.

גם הטענה כי בעלי המושכר היו "מודעים לכל שלב של ההשקעה ואישרו אותה" – אינה יכולה להטיל על המשיבה חיוב לשלם בעבור השינויים והתוספות. אין רבותא בכך שהמשיבה היתה מודעת להם, שהרי המערערת נזקקה, על-פי ההסכם, להסכמתה של המשיבה.

11.המשיבה הגישה עוד בשנת 2006 תביעה כספית נגד המערערים בשל אי-תשלום דמי-שכירות. בתביעה זו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין (מוצג 5 במוצגי המשיבה). על-פי הסכם פשרה זה, התחייבו המערערים לשלם סך 152,302 ₪ בשישה תשלומים, וכן למסור לידי המשיבה "המחאות עבור שכר-דירה בהתאם להסכם השכירות עד לגמר תקופת השכירות".