תא"ק 17841-02-13 לוינשטין ואח' נ' בן חמו

החלטה

רקע

מונחת בפני בקשת המבקש למתן רשות להתגונן כנגד תביעה שהגישו המשיבות נגדו לבית משפט זה. בגדרה של זו עותרות המשיבות לסילוק ידו של המבקש ממושכר שבבעלותן (להלן: "המושכר") וכן לחיובו בתשלום סך של 500,000 ₪ שמהווה, על פי הנטען, יתרת חובו של המבקש למשיבות בגין דמי שכירות עבור המושכר וכן כמחצית מהפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם השכירות שנחתם בין הצדדים ביום 9.10.11 (להלן: "ההסכם").

בהתאם להסכם, התחייב המבקש לשלם למשיבות דמי שכירות בסך של 9,300 ₪ לחודש החל מינואר 2012 וכן סך של 3,200 ₪ לחודש עבור סילוק חוב עבר בגין דמי שכירות, זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. עוד נקבע בהסכם כי אי תשלום אחד משיעורי דמי השכירות או אחד מהתשלומים בגין חוב העבר, במלואו ובמועדו, יקנה למשיבות עילה לביטול ההסכם ולפינוי המבקש מיידית מהמושכר ויעמיד את החוב על סך של 1,000,000 ₪ נכון ליום 12.8.11.

על פי הנטען בכתב התביעה, המבקש לא עמד בתשלומים בהתאם להסכם ולפיכך נשלח לו, ביום 16.1.13, מכתב המודיע על ביטול ההסכם תוך דרישה לפינוי המושכר לאלתר. חובו הנטען של המבקש עומד על סך של 27,900 ₪ בגין פיגורים בדמי השכירות וכן סך של מיליון שקלים בגין הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם, אך לצורכי אגרה המשיבות העמידו את תביעתן על סכום כולל של 500,000 ₪.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והמבקש עותר לבית המשפט בבקשה למחיקת כותרת ולחילופין - למתן רשות להתגונן כנגדה.

טענות המבקש בבקשה למתן רשות להתגונן

במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן והתצהיר התומך בה, מעלה המבקש את הטענות שלהלן -

המבקש שוכר את המושכר למן תחילת שנת 1995, עת פנה אליו מר אליהו ליפשיץ, אביהן של המשיבות (להלן: "מר ליפשיץ") והציע לו לשכור את המושכר, לשפץ אותו ולשבח אותו לצורך ניהול עסק. לאחר משא ומתן שנוהל עם השוכר הקודם של המושכר ועל דעתו של מר ליפשיץ, המבקש שילם לשוכר הקודם סך של 100,000 דולר כדמי פינוי של המושכר. כן, לצורך הכשרת המושכר לייעודו, השקיע המבקש במושכר סך של 100,000 דולר נוספים בגין שיפוץ המושכר. הסכם השכירות הראשון נחתם בין המבקש למר ליפשיץ ביום 22.1.1995 ותקופת השכירות בו נקבעה לשנה אחת מיום 1.2.1995 עד ליום 1.2.1996, עם אופציה לתקופה נוספת, עד ליום 1.2.2001. המבקש עמד בתנאי השכירות וביום 6.3.2001 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות שני, בו הוארכה תקופת השכירות עד ליום 1.3.2005. הסכם השכירות השלישי נחתם ביום 10.4.2005 ובו הוסכם על הארכת תקופת השכירות עד ליום 14.4.2006 עם תקופת אופציה המסתיימת ביום 14.4.2010. בהסכם אחרון זה, הוסכם על הגדלת דמי השכירות. לאורך כל התקופה האמורה, המבקש עמד בתנאי ההסכמים ושילם את דמי השכירות במלואם למר ליפשיץ.

בין המבקש לבין מר ליפשיץ, קיים הסכם בעל פה, שלפיו המבקש יהיה זכאי לקבלת דמי פינוי בסכום שיוסכם עליו בין שניהם, וזאת בתמורה להשקעה אותה השקיע המבקש במושכר, לרבות בגין שיפוצו והשבחתו כאמור.

בתחילת חודש 10/11 הוזמן המבקש על ידי המשיבה מס' 2 (להלן: "המשיבה") למשרד ב"כ עו"ד אמיר לצורך חתימה על הסכם שכירות חדש אשר יסדיר את היחסים בין הצדדים לשנים הבאות. כשהגיע הלה למשרדו של עו"ד אמיר, הוא נתבקש על ידי המשיבה וב"כ לחתום על הסכם שכירות שהוכן מראש. המבקש נדהם כשראה מספר סעיפים דרקוניים, כגון התשלום בגין חוב העבר והפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם, התנגד לתוכנם וביקש למחוק אותם מההסכם. המבקש נאלץ לחתום על ההסכם, לאחר שהמשיבה וב"כ איימו עליו, כי אם לא יחתום על ההסכם, הם יוציאו אותו מהמושכר תוך שבוע ימים. משביקש המבקש לחפש את החשבוניות המוכיחות את התשלומים בגין חוב העבר, סוכם בין הצדדים, כי ככל שימציא חשבוניות המשקפות את התשלומים האמורים, אזי יבוטלו הסעיפים הנוגעים לתשלומי חוב העבר בהסכם.

לאחר מאמצים רבים, המבקש מצא את החשבוניות המעידות כי הוא שילם את מלוא דמי השכירות החודשיים וזאת עד לסוף שנת 2010, ויתרת חובו בגין שנים אלו עמדה על סך של 640 ₪ בלבד. לפיכך, בהתאם להסכמת הצדדים כאמור, יש לבטל את הסעיפים בהסכם המתייחסים לחוב העבר ולהשיב למבקש את הסכומים שכבר שולמו למשיבות בגין סעיפים אלה בסך של 28,800 ₪.

בעקבות ויכוח שפרץ בין המבקש למשיבה על רקע העלאת שיעור המע"מ באחוז אחד ודרישת האחרונה להעלאת גובה דמי השכירות בהתאם, לקה המבקש בליבו, אושפז בבית החולים ושוחרר ביום 28.9.11 עם המלצה לחופש מחלה לתקופה של חודש ימים. במהלך אותה תקופה ביקרו מר ליפשיץ והמשיבה בביתו של המבקש והודיעו לו במהלך אותו ביקור כי עקב מצבו הם מסכימים לדחיית מועד תשלום דמי השכירות בסך של 27,900 ₪ לתקופה של שישה חודשים. המבקש מעולם לא הפר את ההסכם.

אלו הן בתמצית טענות המבקש כפי שהועלו בבקשה למתן רשות להתגונן.

דיון והכרעה

ראשית, אסיר מכשול מדרכי ואתייחס לבקשת המבקש למחיקת כותרת התביעה "בסדר דין מקוצר".

לטענת המבקש בבקשה, יש למחוק את כותרת התביעה מאחר והסכם השכירות המצורף לתביעה אינו עומד בדרישה של ראשית ראיה בכתב לפי פקודת הראיות ואין מדובר בסכום קצוב הנסמך על ראיה בכתב. במסגרת הדיון שהתקיים בפני טען ב"כ המבקש כי יש להורות על מחיקת הכותרת, שכן לא ניתן להגיש תביעה בגין פיצוי מוסכם, בהעדר הכרעה שיפוטית כי ההסכם הופר.

אין בידי לקבל את טענות המבקש בעניין זה. תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), מפרטת את סוגי התביעות שניתן להגיש בסדר דין מקוצר. התביעה עסקינן כוללת שני סעדים, סעד כספי וסעד פינוי. שני הסעדים מבוססים על הסכם השכירות החתום בחתימת ידו של הנתבע. הסעד הכספי מהווה חישוב של דמי השכירות עבור תקופה מוגדרת וחלק מהפיצוי המוסכם ולפיכך מדובר בסכום קצוב מכוח ההסכם, באופן העונה על דרישת תקנה 202(1)(א) לתקנות. סעד הפינוי אף הוא מבוסס על ההסכם באופן העונה על דרישת תקנה 202(3) לתקנות. משכך, התביעה, על שני סעדיה, כשירה להתברר בסדר דין מקוצר. טענת המבקש בעניין הצורך בהכרעה שיפוטית מוקדמת ,לעניין הפרת ההסכם, לצורך הכשרת התביעה הכספית לפיצוי מוסכם, לבירור בסדר דין מקוצר, הינה מנוגדת להוראות הדין ודינה להידחות מכל וכל.

להלן, אתייחס לבקשת המבקש למתן רשות להתגונן -

הלכה ידועה היא כי, בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, בית המשפט אינו שוקל את מהימנותו של המבקש ואין המבקש צריך לשכנע בנכונות טענותיו שפורטו בתצהיר. די בכך, שהראה בתצהירו הגנה אפשרית מפני התביעה ולו בדוחק.