לאה בן לולו נ' קופת חולים לאומית

פסק - דין

התובעת היא ילידת 8.12.1961. ביום 20.7.2004 פנתה התובעת, בהיותה בשבוע ה-27 להריונה, לסניף קופת חולים לאומית שברח' בר אילן בבית שמש. לטענת התובעת, המדרגות בכניסה לסניף הקופה היו שבורות והתובעת נפלה ונחבלה בשל כך (להלן: "התאונה").

התובעת הגישה חוות דעת של ד"ר יצחקי, רופא אורטופד שקבע שנגרמה לה נכות צמיתה בשיעור של 10% כתוצאה מן התאונה. לטענתו התובעת סובלת כיום מהגבלה קלה בתנועת עמוד השדרה המותני וקשיים בכיפוף. כמו כן, הוא קבע בחוות דעתו שהתובעת סבלה מנכות זמנית של כ-4 חודשים מיום התאונה ועד ל-20.11.2004. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית שכתב ד"ר הנדל, מומחה באורטופדיה. ד"ר הנדל קבע שלתובעת לא נגרם שום נזק מהתאונה.

טענות התובעת בסיכומיה:

שאלת האחריות של הנתבעת – התובעת הגיעה לסניף הנתבעת (להלן: "הסניף") על מנת לקבל טיפול רפואי לילדה התינוק. בעת שעלתה עם בנה בעגלת התינוק אל הסניף היא מעדה ונפלה בשל מדרגה השבורה. התובעת סוברת שלא יכלה לעלות בדרך אחרת עם עגלת תינוק מאשר לסחוב את העגלה במדרגות כשגבה מופנה לכניסה, זאת כיוון שלא הייתה במקום רמפה לעגלות.

התובעת העידה שמיד לאחר התאונה היא פנתה לפקידה בסניף ולאחות של רופא הנשים שלה וסיפרה להם את שאירע. היא אמרה להן שבשל התאונה היא חשה בכאבים וחוששת להריונה. היא ציינה שהנתבעת לא זימנה את הפקידה והאחות להעיד, על אף ששתיהן עובדות מטעמה ובנקל הייתה יכולה לזמנן למתן עדות. בכך לא נסתרה עדותה של התובעת בדבר נסיבות התאונה.

כמו כן, טוענת התובעת שקיימות ראיות אובייקטיביות התומכות בגרסתה בהן תמונות של המדרגות השבורות. היא סוברת שעיון בתמונות מעלה שהסיכון במקום התאונה הינו בלתי סביר ואינו חלק מהסיכונים היומיומיים, הטבעיים והרגילים, אשר מי שהגיע למרפאה אמור ליטול על עצמו. וכן, עדות בעלה שאישה נוספת, עובדת של הנתבעת, סיפרה לו שנפלה מאותן מדרגות ולא התלוננה בשל חששה לאבד את מקום עבודתה. התובעת מציינת שעסקינן כאן במכשול של ממש וברשלנות של ממש, ובהיות הנתבעת מחזיקת המקרקעין יש לחייבה בשל כך. על הנתבעת היה לדאוג שהכניסה למרפאה תהיה בטוחה בפרט כשמדובר במרפאה אליה מגיעים לצורך קבלת טיפול רפואי מטופלים בכל הגילאים.

אשמה התורם של התובעת – התובעת סוברת שאין לה כל אשם תורם להתרחשות התאונה. לטענתה היא פעלה ככול אדם נורמטיבי אחר כשעלתה במדרגות עם עגלת בנה, ולא הייתה לה כל דרך אחרת להיכנס לסניף. לגרסתה, עצם העובדה שנפלה אינה מעידה על חוסר זהירות מצידה. הנתבעת היא האחראית הבלעדית לתחזוקת המדרגות, ואילו הן היו תקינות סביר להניח שהנפילה הייתה נמנעת. לפיכך סוברת התובעת שהנתבעת לבדה היא האחראית לנזק שנגרם לה ואין כל מקום לייחס לתובעת אשם תורם.

גובה הנזק –

נכותה הרפואית של התובעת - לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה נגרמו לה חבלות בגב ובעכוז. כן נגרמו לה דימום והיפרדות שייה והיא הופנתה למיון. התובעת המשיכה לסבול מכאבים בגב התחתון ואף פנתה לקופת החולים והתלוננה על כאבים אלה. היא מציינת שאין מסמכים רפואיים נוספים ממועד סמוך לתאונה כיוון שהייתה בהריון והעדיפה לא לעשות צילומים בשל הקרינה ולא ליטול תרופות. התובעת המשיכה להתלונן על כאבי גב גם שנה לאחר התאונה כפי שמופיע בתיעוד ביקוריה אצל רופאים משנת 2005. לאחר מכן היא הבינה מהאורטופד שבדק אותה שאין טיפול למצבה ועל כן הסתפקה במשחות וחדלה לבקר אצל רופאים.

התובעת הגישה את חו"ד של ד"ר יצחקי על מנת להוכיח את נזקה הרפואי. ד"ר יצחקי קבע שלתובעת נגרמה הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני וקשיים בכיפוף. לכן הוא קבע כי לתובעת נגרמו 10% נכות צמיתה. כן הוא קבע לה נכות זמנית מיום 20.7.2004 ועד ליום 20.11.2004.

לטענת התובעת, תימוכין לכך שנותרה לה נכות תפקודית ניתן לראות בעובדה שהן המל"ל והן ד"ר יצחקי קבעו שנותרה לה מגבלה ונכות בעמוד השדרה המותני. אף ד"ר הנדל, שחוות דעתו הוגשה מטעם הנתבעת, קבע שיש לה מגבלה מזערית בגב. משכך, גם ד"ר הנדל היה צריך לקבוע שלתובעת נותרה נכות ולאמוד את שיעורה על פי תקנות המל"ל לפיהן שיעור הנכות המתאים להגבלה קלה/מזערית הינו 10% נכות.

לעניין מסמכי המל"ל, טוענת התובעת שגם אם במסמכים אלו נקבע מועד תחילת הנכות למועד שמלפני הפגיעה הרי שאין הדבר מהווה אינדיקציה לכך שכבר בעברה היא סבלה מהגבלה בגב. התובעת מנמקת את טענתה בכך שברירת המחדל של המל"ל בקביעת מועד תחילת נכות הוא מועד הגשת טופס התביעה. התובעת הגישה את טופס הבקשה ביוני 2004 לפיכך במסמכי המל"ל מופיע שנכותה הצמיתה בגין ההגבלה בתנועת הגב החלה ביום 1.6.2004, כחודש וחצי לפני מועד התאונה. עיון במסמכים גופם מעלה שרק לאחר מועד התאונה התלוננה התובעת בפני מומחי המל"ל על בעיות הגב שנגרמו לה בשל הנפילה שלה נקבעה לה הנכות הצמיתה. כמו כן, מציינת התובעת שקביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל אינן מחייבות את בית המשפט בקביעת נכותה. זאת, בפרט לאור העובדה שבתביעה לקביעת נכות כללית הוועדות אינן נדרשות להתייחס לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין מצב הנבדק לבין אירוע או תאונה מסוימת. מעבר לאמור, מציינת התובעת שעיון במסמכי המל"ל מעלה שלפני הנפילה קבעה הוועדה הרפואית לנתבעת כושר עבודה זמני מוגבל, מכוח סעיף 3(ד) לתקנות המל"ל, בשל שמירת הריון בגין הפלות חוזרות וכאבי גב. ואילו בבדיקה שלאחר הנפילה קבעה הוועדה לתובעת 20% נכות צמיתה לפי סעיף 37(7) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לפנפגעי עבודה) תשט"ז-1956. סעיף זה משקף הגבלה בינונית צמיתה בגב. התובעת מציינת עוד שמסמך המל"ל מיום 12.7.2004 קובע את הנכות הזמנית של התובעת בגב בזמן שמירת ההיריון, ועל כן אין ללמוד ממנו על קיומה של נכות צמיתה אצל התובעת עובר לתאונה.

התובעת מוסיפה שהנתבעת בתיק זה היא קופת חולים וכל המידע הרפואי בעניינה מצוי בפנייה, ואף על פי כן לא הוצגו מסמכים המעידים על כך שהתובעת סבלה מכאבי גב בעברה. זאת מלבד שני מסמכים משנות השמונים, מזמן שירותה הצבאי של התובעת, בהם לא נמצא אצל התובעת כל ממצא אורטופדי.

כאב וסבל – התובעת הייתה בת 42.5 בעת התאונה, ובשבוע 27 להריונה ובעקבות התאונה סבלה מכאבים ודימום. הסבל והחרדה שלה בשל החשש לפגיעה בעובר או אובדנו היו רבים. על כן יש, לטענת, לפצותה בגין ראש נזק זה בסכום של 100,000 ₪.

הפסד הכנסה לעבר – לפני התאונה ועד לשנת 2002, עבדה התובעת כמטפלת בביתה. בשנת 2003 לא עבדה התובעת כיוון שהייתה בשמירת הריון. כן לא עבדה התובעת בשנת 2004, כיוון שהייתה שוב בשמירת הריון. לפיכך, בעת התאונה לא עבדה התובעת. בשל כאבי הגב והטיפול בילדיה הקטנים שבה התובעת לעבודתה רק בחודש יוני 2007.

כיום עובדת התובעת בפנימייה לבנים משך שלוש שעות ביום בהגשת אוכל ועריכת השולחן בפנימייה. מחודש פברואר 2009 היא עובדת בעבודה נוספת ב"עמותה לקשיש" שם היא מטפלת בשני קשישים במשך כ-12 שעות בשבוע. בעבודה זו היא אחראית על סידור החדר, הבישול והקניות. עבודותיה אלו לא דורשות מאמץ פיזי רב. שכרה משני מקומות העבודה מסתכם בכ-4000 ₪ (ברוטו) בחודש. היא מציינת ששכרה החודשי כמעט ולא עלה מאז ששבה לעבודה ועל כן קיימת פגיעה ביכולת ההשתכרות שלה בשל התאונה.

כמו כן מציינת התובעת שגילה ומצבה הרפואי בעקבות התאונה, חוסמים בפנייה מגוון אפשרויות עבודה. הפסיקה הכירה בכך שכשכושר ההשתכרות של מי שקרוב לגיל הפרישה נפגע יש להביא בחשבון את העובדה שמומו יפריע לו במציאת עבודה חדשה. לטענתה, קנה המידה בבחינת אובדן כושר ההשתכרות הוא ההפרש בין מה שהייתה משתכרת אחרי התאונה אלמלא הפגיעה לבין מה שהיא משתכרת בפועל. על כן מזיק המוכיח שהנפגע לא הפסיד משכרו לא הוכיח בכך שכושר ההשתכרות של הנפגע לא הורע. בעניין זה היא מציינת שמאז שחזרה לעבודה שכרה כמעט ולא עלה. ועל כן אף אם הייתה, כביכול, עלייה בשכרה לאחר התאונה, הרי שבפועל התובעת לא הצליחה להשביח את שכרה כפי שהיה משתבח אלמלא התאונה.

חישוב לעבר: מאחר והתובעת לא עבדה גם בשל הצורך בטיפול בילדיה יש לפסוק לה פיצוי גלובאלי בסך של 8000 ₪.

חישוב לעתיד: התובעת סוברת שיש לחשב פיצוי זה לפי אקטואריה מלאה, על פי החישוב הבא: 10% (נכותה הצמיתה של התובעת)X 4000 ₪ X 183.5 = 73,400 ₪.