לא תשלל סמכות בית הדין לדון בתביעה רכושית, כאשר הוגשה תביעה רכושית לא כנה לבית המש
:
| גרסת הדפסה
|
תיק רבני בית דין רבני אזורי חיפה |
8-24-1
28.2.2006 |
|
בפני : 1. הרב מנחם חשאי - אב"ד 2. הרב דוד כהן - דיין |
|
| - נגד - | |
|---|---|
|
: פלוני עו"ד מ' פוקס |
: פלונית עו"ד ט' איטקין |
| החלטה | |
- כבר קבענו בעבר בתיק אחר (0614-21-1 פלוני נ' אלמונית), בו הוגשו בו ביום תביעות לבית הדין הרבני ולבית המשפט לעניני משפחה - כאשר התביעות בבית המשפט קדמו לבית הדין בכ-4 שעות - כי "לאור המצב החוקי של 'מרוץ הסמכויות', אין מנוס מן הקביעה כי הקדמת פתיחת תיק אף בסדר גודל של דקות, יש בה כדי לחרוץ את גורל הסמכות, שאם לא כן, אין קריטריון אחר שעל פיו ניתן להעדיף ערכאה זו על אחרת". לאור זאת, קבענו שם כי אין סמכות לבית הדין לדון בתביעות שהוגשו לבית המשפט (ההחלטה מצויה כעת ב- http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/44.doc).
- בתיק שבפנינו עתה, קדמו ב-25 דקות תביעות האשה שהוגשו לבית המשפט על פני תביעות הבעל בבית הדין. אף על פי כן, טוען ב"כ הבעל כי יש לקבוע כי בית הדין מוסמך לדון בתביעה הרכושית שנכרכה בתביעת הגירושין. נעיין בדבר.
- ביום ט"ו כסלו תשס"ה (28.11.04) בשעה 12:02 הגיש הבעל בבית הדין תביעת גירושין, בה כרך את ענין חלוקת רכוש הצדדים. בו ביום, בשעה 11:47, הגישה האשה לבית המשפט לעניני משפחה בחיפה תביעה רכושית, שכותרתה: "תביעה רכושית לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון".
- אין בפנינו טענה כאילו תביעת הגירושין אינה כנה, או כאילו תביעת הרכוש לא נכרכה כדין ובכנות. טענת ב"כ האשה היא, כאמור, שהאשה הקדימה תביעתה לבית המשפט, ועל כן נשללה סמכות בית הדין. כתימוכין לטענתה היא מביאה את החלטתנו שצויינה לעיל.
- ביום א' ניסן תשס"ה (10.4.05) קיימנו דיון ושמענו את טענות הצדדים לענין הסמכות. בהסכמת הצדדים קיימנו את הדיון בהרכב חסר, והורינו על הגשת סיכומים. הצדדים הגישו סיכומיהם.
- ב"כ האשה טוענת כי בחינה מדוקדקת של שתי התביעות הרכושיות, זו שהוגשה על ידי האשה וזו שהוגשה על ידי הבעל, מעלה כי שתיהן עוסקות באותו הרכוש, ולאור העובדה כי האשה הקדימה תביעתה אין מנוס מן המסקנה כי הסמכות לדון בעניני הרכוש מסורה לבית המשפט. בתמיכה לטענתה היא מפנה לע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג מ"ט (5)171 (להלן - פרשת מנדלברג), בו אמר השופט טל (שם, 175):
- "נראה לי, כדברי השופט קמא, שהסעדים המצויים בסעיף 11 לחוק הינם טפלים לסעד העיקרי של איזון המשאבים. כאשר בית-משפט או בית-דין נוקטים אמצעים לשמירת זכויותיו של אחד מבני הזוג, עליהם לקבוע תחילה כי לכאורה הנכס המדובר הוא בר-איזון. לא יינקטו אמצעי שמירת זכויות לגבי נכס שברור שאיננו בר-איזון. מאחר שכן, הדיון בסעיף 11 מושפע מן השאלה העיקרית של הפעלת הסדר איזון המשאבים, ועל-כן הערכאה המוסמכת לתת סעדים לפי סעיף 11, היא הערכאה שדנה בענייני הרכוש."
- ב"כ הבעל טוען, כי כל טענות האשה בדבר הקדמת התביעות הרכושיות לבית המשפט, אינן רלבנטיות יותר, מהטעם שתביעות אלו נמחקו בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 22.9.05, ותחתן הוגשו ביום 7.11.05 תביעות חדשות מתוקנות. לפיכך, אויינה עם המחיקה סמכות בית המשפט. ב"כ הבעל מלין על שהאשה לא מצאה לנכון לציין עובדות אלו בסיכומיה, ורואה בכך התנהלות בלתי הולמת. לדבריו, יש בכך המשך להתנהגות שלא כדין וחסרת תום לב מצד האשה, אשר למרות שתביעתה הרכושית המקורית הוגשה ביום 28.11.04, היא הומצאה בפועל במשרדו של ב"כ הבעל רק כעבור למעלה מארבעה וחצי חודשים, ביום 4.4.05, ששה ימים בלבד לפני הדיון בבית הדין. זוהי התנהגות פסולה ובלתי ראויה, שלא כדין, שלא כמקובל, בעורמה ובהונאה, ויש בכך כדי להצדיק - לטענת ב"כ הבעל - את קביעת הסמכות לדון בתובענה הרכושית בבית הדין.
- ב"כ הבעל מוסיף ומסביר כי תובענות האשה בבית המשפט הוגשו בדרך לקויה ופסולה, עקב כך שהאשה צרפה לתביעותיה הסכם גישור שלא נחתם, דבר המנוגד לדין. בענין זה קיבל בית המשפט, ביום 22.9.05, את טענת ב"כ הבעל, והורה על הגשתה "כתבי תביעה חדשים" אשר יחליפו את הקודמים, וכן על הגשת כתבי הגנה מתוקנים.
- ב"כ הבעל מפנה להחלטה בענין דומה שניתנה ביום י"ג תמו תשס"ה (20.7.05) על ידי בית הדין הרבני האזורי בנתניה בתיק 4652-21-1, ובה נקבע כי המצאה באיחור של תביעות שהוגשו לבית המשפט מלמדת על חוסר כנות.
- אכן, אילו היתה התביעה הרכושית שהוגשה לבית המשפט "באותו ענין" שהוגש לבית הדין הרבני, והמצאתה של התביעה לידי הבעל היתה נעשית כדין, היינו קובעים ללא היסוס כי אין לבית הדין סמכות חוקית לדון בתביעה הרכושית. אך לא כך הם פני הדברים.
- התביעה שהגישה האשה לבית המשפט היתה תביעה למתן סעדים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, ואין זו בשום צורה תביעה לחלוקת הרכוש. אדרבה, אף בתביעה המתוקנת שהוגשה על ידי האשה ביום 7.11.05, טוענת האשה (בסעיף 13 לכתב התביעה), כי היא "כלל אינה מעוניינת בגירושי הצדדים". אגב, בניגוד להצהרתה בפנינו כי היא מסכימה להתגרש. אם כך, תביעת האשה בבית המשפט הינה בגדר תביעה לסעד ביניים בלבד, שיהיה תקף כל עוד הצדדים נשואים. לעומת זאת, תביעת הבעל בבית הדין היא תביעה הכרוכה בגירושין ואשר מטרתה להסדיר את יחסי הממון שבין הצדדים בדרך של פירוק הרכוש המשותף ואיזון משאבי הצדדים בד בבד עם הגירושין, והיא צופה פני העתיד - לאחר תום הנישואין.
- באשר להסתמכותה של האשה על פסק הדין בפרשת מנדלברג - עסקנו בכך בהרחבה בהחלטתנו לפני מספר ימים בתיק אחר (9840-24-1 פלוני נ' פלונית, ההחלטה מצויה כעת ב- http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/129.doc), אמרנו שם, בין היתר:
- "הראיה שמביא ב"כ האשה מפסק הדין בפרשת מנדלברג, אינה מתאימה לענייננו. באותה פרשה אין חולק כי תביעה לחלוקת כלל הרכוש של הצדדים הוגשה ראשונה לבית הדין הרבני, בעוד שלבית המשפט הוגשה מאוחר יותר בקשה לשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. תביעה על פי סעיף 11 לחוק הינה הלכה למעשה בקשה לסעד זמני. כל כולו של סעיף זה עוסק, כפי שמעידה כותרתו, ב"אמצעים לשמירת זכויות", אשר באופן מהותי אינם בגדר סעד סופי. לפיכך, בצדק פסק בית המשפט העליון כי משהוגשה התביעה הרכושית העיקרית לבית הדין הרבני, צריכים גם סעדים לפי סעיף זה להיות נדונים שם, וכמו כל טפל ההולך אחר העיקר.
- לא כך הוא כאשר לבית המשפט מוגשת רק תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק, הגם שהיא המוגשת ראשונה. כאמור, זהו סעד זמני בלבד, ואין בו כשלעצמו כדי להכריע בגורל הסמכות לדון בסעדים רכושיים עיקריים, שטרם נתבעו. זאת ועוד: היקף סמכותו של בית המשפט נגזר מן הסעד אשר נדרש בכתב התביעה. לא ייתכן להעמיס בגדרי הסמכות של בית המשפט עניינים שלא נתבעו בכתב התביעה. כאשר נכרך בבית הדין רק חלק מעניני הרכוש, כגון ענינה של דירת הצדדים, ולא נכרכו עניני רכוש אחרים כגון זכויות סוציאליות של הצדדים, מקובל לומר, כי רק אשר נכרך הוא הנמצא בסמכות בית הדין, בעוד שלגבי עניינים אחרים ניתן לפנות לבית המשפט לעניני משפחה. כך גם ביחס לתביעה רכושית שלא נתבעה בבית המשפט, לא ניתן לומר כי היא בסמכותו, אך ורק בשל העובדה כי בית המשפט עוסק בטווח מסויים של רכוש הצדדים. לפיכך, אילו היתה האשה מגישה לבית המשפט ראשונה רק תביעה לשמירת סעדים, לא היינו רואים בכך כל מחסום לסמכות בית הדין לדון בעניני הרכוש שנכרכו על ידי הבעל."
- דברי השופט טל, שהובאו על ידי ב"כ האשה וצוטטו לעיל, לפיהם "הערכאה המוסמכת לתת סעדים לפי סעיף 11, היא הערכאה שדנה בענייני הרכוש", אינם בגדר הטעם העיקרי שבפסק הדין בפרשת מנדלברג. הטעם העיקרי שבגינו נדחתה העתירה שם, הוא בכך שהוגשה לבית הדין תביעה עיקרית בעניני הרכוש, ולפיכך הסמכות להעניק סעדים זמניים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון מסורה אף היא לערכאה שדנה בעניני הרכוש (ראו: דבריה של השופטת טובה שטרסברג-כהן, שם, שמחמתם היא מצטרפת לדברי השופט טל). מכך אין להסיק, כי כאשר מוגשת לבית משפט תובענה אשר כל מהותה הוא סעד זמני, חייב הצד שכנגד להגיש תביעה, אשר רק בעקיפין קשורה בסעד הזמני, לאותו בית משפט.
- אמנם כן, במקרה דנן, קיים קושי משמעותי נוסף לקבוע שאין סמכות לבית הדין הרבני, קושי הנעוץ בבחינת כנות התביעה שהוגשה לבית המשפט.
- כבר דובר רבות - בהקשר מירוץ הסמכויות בעניני משפחה - על הצורך בבחינת כנות התביעה. בדרך כלל, שאלת כנות התביעה עלתה כאשר תביעה הוגשה ראשונה לבית הדין, ונטענה הטענה שלמרות לשונו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, יש לבחון אם מטרת התביעה או הכריכה לא היתה אך לחסום את דרכו של הצד שכנגד מלהגיש את תביעתו לבית המשפט, בדרך שהיא חסרת כנות. מבחינה עיונית, אין מקום להבחין בין שאלת הכנות כאשר זו מתעוררת ביחס לתביעה המוגשת לבית הדין לבין זו המוגשת לבית המשפט. הזכות לכרוך ענין של רכוש, או ענין אחר, בתביעת הגירושין, נקבעה על ידי המחוקק. כאשר כך נעשה הופכת סמכותו של בית הדין להיות ייחודית, ונשללת הסמכות המקבילה שהיתה לבית המשפט האזרחי. כאשר מוגשת תביעה בענין כלשהו לבית המשפט בטרם נכרך אותו ענין בבית הדין, נשללת בכך הסמכות של בית הדין. כשם שבבית הדין צריכה התביעה להיות כנה, כך גם בבית המשפט. כשם שתביעה רכושית שהוגשה לבית הדין רק לשם חסימת הצד שכנגד - כדי למנוע ממנו לעשות שימוש בזכותו לפנות לבית המשפט האזרחי - תיחשב לתביעה לא כנה, שאין בה כדי להעניק סמכות לבית הדין, כך גם תביעה שהוגשה בחוסר כנות לבית המשפט, אינה יכולה לחסום את דרכו של הצד שכנגד להגיש תביעה באותו ענין לבית הדין הרבני על ידי כריכתו בתביעת גירושין. יפים לעניננו הדברים שכתב בית הדין הגדול בערעור 2960-22-1 י' מ' נגד י' ד' (פסק הדין מצוי כעת ב- http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/31.doc):
- "הנה כי כן, חובתו של בעל דין לנהוג בתום לב בהליכי משפט, מהווה הן נקודת המוצא והן נקודת הסיום בהסדרים הקובעים את כללי היישום של הסמכות המקבילה שבין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט לעניני משפחה.
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
| הודעה | Disclaimer |
|
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר. |
|