לא תנתן הקלה בעונש למורשע בעבירות מרמה ומס, שניסה להתחמק מתשלום מס כדין

           כנגד המבקש, כנגד אחיו וכנגד אפרון חומרי בנייה ובניין (1987) בע"מ (להלן: החברה) הוגש, ביום 8.11.00, לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 12067/00), אשר תוקן ביום 27.11.03, המייחס לו עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק המע"מ), שעניינן סירוב או הימנעות להתייצב לחקירה, ניכוי ביודעין של מס תשומות מבלי שיש חשבוניות מס כחוק, הוצאת חשבוניות מס מבלי שנעשתה עסקה או התחייבות לעסקה ומסירת ידיעה כוזבת בלא הסבר סביר ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס.

           לפי הנטען בכתב האישום, החברה הינה חברה העוסקת בהובלת חומרי בנייה והמבקש היה מנהלה הפעיל. בשנת 1998 נערכה ביקורת בחברה ובעקבותיה הועלו הממצאים לפיהם בשנים 1994-1996 ניכו המבקש והחברה ביודעין מס תשומות מבלי שהיו בידיהם מסמכים לכך, בסך כולל של 441,356 ש"ח; ובשנת 1996 הוציאו המבקש והחברה חשבונית מס בסך 104, 878 ש"ח (כולל מע"מ) מבלי שנעשתה עסקה לגביה. בנוסף, עם תחילת החקירה המבקש נמנע מלהתייצב לחקירה, לאחר שנדרש לעשות כן. סך-הכל יוחסו למבקש ולחברה עבירות לפי סעיף 117(א)(2) לחוק מע"מ; סעיף 117(ב)(4) לחוק מע"מ יחד עם סעיפים 38 ו- 119; סעיף 117(ב)(3) לחוק יחד עם סעיף 119 וסעיף 117(ב) לחוק יחד עם סעיפים 117(א)(3) ו- 119 לחוק מע"מ.

           תחילה, כפר המבקש בעבירות שיוחסו לו לפי כתב האישום. במהלך הדיונים נפטר אחיו של המבקש ולאחר-מכן, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו תוקן כתב האישום והמבקש הודה בשמו ובשם החברה בכל המיוחס להם בכתב האישום המתוקן. בהמשך, צירך המבקש תיק נוסף שהיה עומד ותלוי כנגדו וכנגד חברה אחרת שבבעלותו (ת.פ. 1022/04), הודה בעובדות כתב האישום בתיק הנוסף והורשע ב- 14 עבירות לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ בגין הגשת 14 דו"חות כוזבים במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס.

           בית-משפט השלום (כבוד סגנית-הנשיא ז' הדסי-הרמן) גזר, ביום 30.12.04, על המבקש את העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 30,000 ש"ח. על החברה הטיל בית-המשפט קנס בסכום של 2,000 ש"ח. 

           על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70322/05). בערעורו חזר וטען בא-כוח המבקש את טיעוניו שהושמעו בפני בית-משפט השלום, שעניינם מצבו הכלכלי והבריאותי הקשה של המבקש.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא ש' ברוש) דחה את הערעור לאחר שקבע, כי בית-משפט השלום לקח בחשבון את כל השיקולים לחומרה ולקולא והתייחס לפסיקה העקבית בתחום הענישה הראויה בעבירות מס. עוד ציין בית-המשפט המחוזי (בפסקה 6 לפסק-הדין), כי גזר-הדין של בית-משפט השלום "שניתן בשנת 2004, נראה כיום מתון ומתחשב. ודאי שהיה מאוזן ליום נתינתו".

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טיעוניו כפי שהעלה בפני הערכאות הקודמות.

           לבקשת בא-כוח המבקש ובהסכמת באת-כוח המשיבה, החלטתי, ביום 16.1.08, לעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש עד ליום 27.1.08.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

           כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו ולאור נסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית-משפט זה. 

           אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש ביצע שורה של מעשי מרמה שנועדו להתחמק מתשלום מס כדין. עבירות מס אלה מצדיקות ענישה ממשית. כך, למשל, נקבע ברע"פ 1875/98 אורן בנגב - מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 529, בעמ' 535:

"אי-הגשת דוחות במועד משמעותה שימוש פרטי בכספי הציבור. אי-רישום במועד משמעותו אי-תשלום מס וכן ניכוי שלא כדין של מס תשומות על חשבון הציבור. אי-דיווח במועד ואי-רישום במועד הם גם אמצעים להשתמטות ממס. לאור כל זאת בולט האופי השלילי שבהתנהגות שמהווה את העבירות."

           בית-משפט זה כבר עמד על החומרה הרבה של העבירות הכלכליות ופגיעתן הקשה במשק ובערך השוויון בעמידה בנטל המס. לא אחת נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי כאשר מדובר בעבירות כלכליות, על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הטמונה בהן לפרט ולציבור כאחד ואת יסוד ההתרעה הנדרש ביחס לביצועה. כן נקבע, כי העונש ההולם עבירות פיסקאליות הוא עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח וכי אין להסתפק בעבודות שירות.

           יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ברע"פ 3137/04 חג'ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.04):

"כאשר עסקינן בעברייני מס, אשר תקוותם היא להפיק רווח כספי, חשוב להטיל לצד הקנס, גם עונש של מאסר בפועל למען יידע העבריין שאין החוטא יוצא נשכר." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.]

           (ראו בעניין זה גם ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 721 (להלן: פרשת מלכה); ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 211, עמ' 217-218).

           כמו-כן, העונש שהוטל על המבקש אינו חמור במיוחד כפי שעולה מעונשים שהוטלו על אחרים בגין עבירות דומות.

           בא-כוח המבקש טוען אף בפניי, כאמור, כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, הכלכליות והבריאותיות של המבקש. ברם, כבר נאמר לא אחת על-ידי בית-משפט זה, כי: