לא יתקיים משפט חוזר בעניינה של עורכת דין שהורשעה בקבלת דבר במרמה

           לפני בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). ההליך היה סבוך, ועל פרטיו אעמוד בהמשך. בשלב זה אציין כי המבקשת הורשעה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, לפי הודאתה במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (ת"פ 5093/05). ערעורה לבית המשפט המחוזי נדחה (ע"פ 70968/06) וגם בקשתה לרשות ערעור פלילי נדחתה על ידי בית משפט זה (רע"פ 2789/08).

כתב האישום

1.        כתב האישום אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, ייחס למבקשת עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). במסגרת הסדר הטיעון נמחקה מכתב האישום עבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין.

2.        על פי המתואר בכתב האישום בין המבקשת, עורכת דין במקצועה, ובין עורך הדין ניסן כספי (להלן: המתלונן) קיימת הכרות קודמת מזה שנים רבות. במהלך שנת 1998 פנתה המבקשת למתלונן בטענת כזב לפיה היא מעוניינת להשקיע כספים אצל אדם בשם לגזיאל וזאת בתמורה לריביות גבוהות של 15% אותן תקבל בכל חודש. המבקשת אף טענה כי לשם ביצוע ההשקעה היא זקוקה לסכומי כסף שונים בגינם תעביר למתלונן ריבית חודשית בסך 7% עבור הסכומים אותם ילווה לה לשם ההשקעה אצל לגזיאל. המתלונן אשר האמין למבקשת, ואדם נוסף (להלן: "האחר") הלוו למבקשת במהלך השנים 2001-1998 סכום של 4 מיליון ש"ח. בכתב האישום נטען כי המבקשת ידעה כי אינה מתכוונת להשקיע את הכספים אלא להשתמש בכספים לצרכיה האישיים, וכך היה.

3.        עוד על פי כתב האישום, במהלך השנים 2001-1995 ייצגה המבקשת את המתלונן במסגרת תיק שהתנהל בבית משפט השלום בירושלים בגין תאונת דרכים בה נפגע המתלונן. ביולי 2001 ניתן פסק הדין והמתלונן זכה בתביעה נגד חברת הביטוח בסכום של 900,000 ש"ח. המבקשת לא עדכנה את המתלונן בדבר פסק הדין, בניגוד לחובתה כעורכת דין, אלא ערכה הסכם פשרה עם חברת הביטוח לפיו הסכום שיועבר למתלונן יעמוד על 725,000 ש"ח. המבקשת קיבלה לידיה סכום זה ביום 27.8.2001, הפקידה את הכסף ולא יידעה את המתלונן בקבלת הכספים האמורים. ביום 28.8.2001 העבירה המבקשת למתלונן ול"אחר" סכום של 650,000 ש"ח כהחזר ההלוואה. במהלך חודש נובמבר 2001 נודע למתלונן אגב אורחא כי ניתן פסק דין בעניינו. במעשיה, כך על פי כתב האישום, קיבלה המבקשת במרמה, בנסיבות מחמירות, מן המתלונן סכום של כ-4 מיליון ש"ח וכן קיבלה במרמה את מחיקת חלק מהחוב.

ההליכים

4.        בתחילת ההליך המשפטי בבית משפט השלום (כב' הנשיאה ע' בקנשטיין) כפרה המבקשת במיוחס לה בכתב האישום. בדיון הראשון בעניינה היא ציינה כי היא מיוצגת על ידי עורך הדין שלהבת אשר שוהה בחו"ל וביקשה את דחיית הדיון. בדיון שהתקיים ביום 17.11.2005 הגיעה המבקשת בליוויו של עורך הדין אפשטיין אשר ביקש דחייה נוספת לצורך הסדרת ייצוגו בתיק. במועד ההוכחות שנקבע ייצגה המבקשת את עצמה לאחר שבקשתה לדחיית מועד הדיון נדחתה. המבקשת חקרה בעצמה את עדי התביעה. ביום 2.2.2006 התקיימה ישיבת הוכחות נוספת בה היתה צריכה להתחיל פרשת ההגנה. לדיון התייצבה המבקשת כשהפעם לצידה עורך הדין רזניק אשר קיבל על עצמו את ייצוגה בתיק. הצדדים ביקשו לדחות את המשך ההוכחות וציינו כי הם קרובים להשגת הסדר טיעון בתיק. בית המשפט נעתר לבקשה ובדיון ביום 1.3.2006 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר. באת כוח המשיבה ציינה כי במסגרת הסדר הטיעון תודה המבקשת במיוחס לה בכתב אישום מתוקן שיוגש לבית המשפט ועל פיו תורשע. ביחס לעונש, צוין כי אין הסדר. בית המשפט אישר את הסדר הטיעון, והמבקשת הורשעה על סמך הודאתה. בא כוח המבקשת דאז ביקש באותה ישיבה כי יוגש תסקיר בעניינה. באת כוח המשיבה התנגדה וציינה: "מטרתו של התסקיר היא בדיקה טיפולית, ואנו סבורים כי בתיק הזה העונש הראוי הוא מאסר בפועל ממושך, ואנו לא מוצאים כל סיבה לתסקיר שיבדוק אופציה טיפולית". בית המשפט דחה את בקשת בא כוחה להגשת תסקיר בעניינה. במסגרת הטיעונים לעונש ביום 6.4.2006 עתרה באת כוח המשיבה לעונש מאסר בפועל. בא כוח המבקשת עתר בשנית לקבלת תסקיר וכן להשתת עונש שייקח בחשבון את מצבה של המבקשת ואת נסיבותיה וירוצה מחוץ לכותלי בית הסוהר. בית המשפט דחה את הבקשה לעריכת תסקיר נוכח העובדה כי למבקשת ובא כוחה ניתנה האפשרות להציג לבית המשפט את מצבה וכלל נסיבותיה האישיות של המבקשת.

5.        ביום 30.4.2006 ניתן גזר דינה של המבקשת. בית המשפט קבע כי אינו יכול להתעלם מהראיות שכבר הוצגו ומעדויות עדי התביעה שנשמעו, ואלה אף פורטו בגזר הדין. נקבע כי אין לקבל את טענת בא כוח המבקשת לפיה יש לזקוף לזכות המבקשת את העובדה ששילמה למתלונן ריביות גבוהות, מעבר למותר על פי חוק, מאחר והמבקשת עצמה קבעה את תנאי ההלוואה לרבות אחוזי הריבית. בית המשפט דחה את טענת המבקשת לפיה העבירה למתלונן סכום של 655,000 ש"ח בגין הסדר הפשרה (כשהיתרה שלא שולמה נזקפה לזכות המבקשת כשכר טרחה). נקבע כי טענה זו היה ראוי שלא היתה נטענת שכן הכספים הועברו כהחזר להלוואות ולא ככספים השייכים למתלונן מכוח פסק הדין. נמצא כי עצם העברתם של הכספים כהחזר הלוואה הינו מעשה מרמה חמור כאשר על כך יש להוסיף כי המבקשת סמכה על החברות בינה ובין המתלונן וניצלה את אמונו בה. בית המשפט אף הוסיף כי החומרה היתרה במקרה זה נובעת מתפקידה של המבקשת כעורכת דין, ומהעובדה שמדובר בכספי לקוח. עוד נקבע כי זהו אינו המקרה בו על בית המשפט לקחת בחשבון בין שיקוליו לעונש את הזמן השיפוטי שנחסך מאחר והסדר הטיעון נעשה לאחר שהובאו ראיות התביעה ונשמעו עדויות וחקירות נגדיות ארוכות. בית המשפט לא התעלם מנסיבות אישיות של המבקשת שתוארו לפניו אולם ציין כי המבקשת לא לקחה אחריות על מעשיה וניסתה לאורך כל הדרך להכפיש ולגלגל את מצוקותיה על המתלונן, והחרטה שהביעה אינה כנה. לפיכך גזר בית המשפט על המבקשת עונש מאסר בפועל של 3 שנים ומאסר על תנאי של 12 חודשים. כמו כן, ובהתחשב במצבה הכלכלי, הטיל עליה בית המשפט קנס של 100,000 ש"ח או שני חודשי מאסר תמורתו. אשר לפיצויים למתלונן, נקבע כי ראוי שאלה ייקבעו במסגרת ההליכים האזרחיים המתנהלים נגד המבקשת.

6.        על גזר דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ביום 28.5.2006 ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 5.7.2006 הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב הערעור וכן בקשה לאפשר לה לחזור מהודייתה. בבקשתה טענה כי הודאתה נבעה ממצוקה נפשית קשה וכי לאחר שניתן גזר דינה, במסגרת ההליכים האזרחיים המתנהלים בינה ובין המתלונן נתקבלו אצלה שתי ראיות חדשות (שני תצהירים) אשר מוכיחות את חפותה. המבקשת הוסיפה וציינה כי היא מודעת לכך שבמידה ותתקבל בקשתה היא תואשם באישומים שיוחסו לה בכתב האישום המקורי.

7.        בית המשפט המחוזי (כב' השופט ז' המר) דחה בדן יחיד את הבקשה ביום 10.9.2006 (ב"ש 93047/06). בהתייחס לשני התצהירים שצירפה המבקשת קבע בית המשפט כי אין להם כל משמעות אם העדים לא יחקרו בבית המשפט. לפיכך ציין בית המשפט כי השאלה המרכזית הינה האם קיים סיכוי כי המותב שישמע את הערעור יורה על ביטול ההרשעה והחזרת הדיון לבית משפט השלום. בית המשפט השיב על שאלה זו בשלילה וקבע כי סיכויי הערעור בנושאים אותם מבקשת המבקשת להוסיף הינם קלושים ביותר. בית המשפט הוסיף וקבע כי הודאת המבקשת ניתנה שלא במחטף אלא לאחר ניהול משא ומתן ולאחר שלמבקשת היו הזדמנויות רבות לחזור בה מהודייתה. בית המשפט אף בחר לציין את הנסיבות המיוחדות של המקרה בו המבקשת הינה עורכת דין בעצמה, אשר היתה מיוצגת על ידי עורך דין ותיק ומנוסה. לפיכך נקבע כי אין מקום להיעתר לבקשה לתיקון הודעת הערעור ולחזרה מהודיה, לאחר שניתן בבית משפט השלום גזר הדין שהטיל עליה עונש מאסר בפועל. בהקשר זה הוסיף בית המשפט וציין כי האפשרות לחזור מהודייה לאחר מתן גזר דין תינתן רק בנסיבות נדירות, וכאשר הבקשה מועלית לראשונה בפני ערכאת הערעור, על אחת כמה וכמה.

8.        על החלטת השופט המר הגישה המבקשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 8528/06). בית המשפט (כב' השופטים א' א' לוי, א' רובינשטיין ו-ד' חשין) דחה את העתירה על הסף, קיבל את עמדת המשיבה וקבע כי לא ניתן לעקוף את הכלל לפיו לא ניתן לערער על החלטות ביניים הניתנות במסגרת הליכים פליליים, על ידי הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. עוד נקבע כי החלטת בית המשפט ניתנה במסגרת בקשה לתיקון הודעת הערעור וכי לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בבקשה מסוג זה בדן יחיד. בית המשפט הוסיף וקבע "כי הגם שהיה בידי בית המשפט המחוזי לשקול אחרת ולהרשות לעותרת לתקן כתב הערעור ואילו עשה כן לא היה בכך פגם, הנה שקילת סיכויי הערעור על-ידיו היא כמובן כדין, וודאי אינה עולה בנסיבות כדי חוסר סבירות קיצוני ושרירותיות". קביעה זו הובילה את המבקשת להגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר. דיון בבקשה התקיים ביום 4.1.2007 בפני כב' השופטת י' שיצר (ב"ש 93047/06). המבקשת שבה וביקשה שיאפשרו לה לתקן את כתב הערעור ושיאפשרו לה לחזור בה מהודייתה. באת כוח המשיבה טענה כי כל שהמבקשת מנסה לעשות הוא להרוויח זמן כדי לא לרצות את העונש שהוטל עליה, וכי נדמה כי הבקשה לעיון חוזר הינה למעשה בקשה לעיון חוזר בפסק הדין בעתירה. גם לגופו של עניין טענה באת כוח המשיבה כי יש לדחות את הבקשה, כאשר בין היתר נטען כי הראיות אליהן מפנה המבקשת היו ברשותה עוד לפני מתן גזר הדין וכי אין לאפשר למבקשת עכשיו לבצע "מקצה שיפורים".

9.        כב' השופטת י' שיצר דחתה את הבקשה לעיון חוזר ביום 8.1.2007. בהחלטה נקבע כי מהשתלשלות האירועים נראה כי שום זכות לא נשללה מהמבקשת ולא נמנעה ממנה האפשרות להביא ראיות. נקבע כי המבקשת היתה מיוצגת על ידי עורך דין מנוסה וההליך לא נעשה בחופזה ומשכך למבקשת היה זמן רב לבקש לחזור בה מהודייתה. אשר לחוות הדעת ביחס למצבה הנפשי, אותה ביקשה המבקשת לצרף, נקבע כי לא מדובר בחוות דעת של פסיכיאטר הערוכה כדין ולא ניתן להסיק ממנה כי לא היתה אחראית למעשיה בעת מתן הודאתה. בהקשר זה אף ציין בית המשפט כי ניתן היה להביא את חוות הדעת גם בפני בית משפט השלום. גם לגופו של עניין נקבע כי לא התקיימו במקרה דנן החריגים הנדירים בהם קיים חשש ממשי כי נאשם הודה בניגוד לרצונו הממשי ולפיכך נדחתה הבקשה.

10.      בהמשך דחה בית המשפט גם את בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע גזר הדין (ב"ש 91823/06 כב' השופט ק' ורדי). על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה (ע"פ 2176/07). הערעור נדון לפני ובדיון על פה מיום 9.3.2007 הסכימה באת כוח המשיבה כי שהבקשה לתיקון כתב הערעור תדון בשנית בפני ההרכב הדן בערעור ואף הוסכם כי עד להכרעה בערעור יעוכב ביצוע גזר הדין. וכך, על פי המלצתי דן בית המשפט המחוזי בהרכב בבקשה לתיקון כתב הערעור ביום 9.8.2007. בית המשפט (כב' השופטים ז' המר, י' שיצר ו-ש' שוחט) קבע בהחלטתו כי סעיף 204 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) הקובע את סמכות בית המשפט שלערעור להרשות תיקון הודעת ערעור, אינו קובע את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בעת הדיון בבקשת התיקון. ואולם נקבע כי בענייננו, הסיכוי שמותב שישמע את הערעור יורה על ביטול ההרשעה והחזרת הדיון לבית משפט השלום הינו השיקול הרלוונטי אם לא המרכזי. בית המשפט הוסיף וקבע כי השתלשלות האירועים מעידה כי הודייתה של המבקשת לא באה כלאחר יד והיא ניתנה לאחר מספר ישיבות ולאחר שהתנהל משא ומתן עם הפרקליטות, ומכאן שלמבקשת היו הזדמנויות רבות לבקש מבית המשפט לחזור בה מהודייתה. נקבע כי נוכח הנסיבות אין זה ראוי לראות את מצבה הנפשי כנימוק מספק לקבלת הבקשה וכי כל אדם במצבה של המבקשת היה נקלע למצב נפשי קשה. זאת ועוד, נקבע כי אילו סבר עורך דינה כי הודייתה באה משום מצבה הנפשי הקשה חזקה עליו שהיה מונע ממנה את הודייתה. בית המשפט המשיך ובחן את טענותיה של המבקשת לעניין הראיות החדשות עליהן הסתמכה וקבע כי אין בהן ממש, והבקשה נדחתה.

11.      פסק הדין בערעורה של המבקשת על גזר הדין ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 25.2.2008 (ע"פ 70968/06). בית המשפט (כב' השופטים ס' רוטלוי, ע' סלומון צ'רניאק, י' שיצר) דחה את ערעורה של המבקשת. ביחס לטענה לפיה לא הוזמן תסקיר בעניינה, נקבע כי בית משפט התייחס בפירוט לטיעון זה ובצדק קבע כי אין מקום להורות על הכנת תסקיר במיוחד כאשר ניתנה למבקשת האפשרות להביא בפני בית המשפט את כלל נסיבותיה האישיות ואף חוות דעת פסיכולוגית. הטענה לפיה בית המשפט התייחס בהחלטתו לראיות המדינה בעניין העונש, נדחתה אף היא. נקבע כי אכן משהגיעו הצדדים להסדר טיעון לא היה צורך להסתמך על ראיות התביעה. אולם בית המשפט ציין כי כאשר קבע בית משפט השלום על סמך אותן ראיות התביעה כי לא מדובר במקרה חד פעמי של מרמה, הוא לא היה צריך כלל להסתמך על עדי התביעה שכן כתב האישום עצמו ציין כי במשך שלוש שנים ניתנו אותן הלוואות. לפיכך, כך נקבע, אין כל טעות בגזר הדין עצמו. בית המשפט אף דחה את יתר טענותיה של המבקשת. נקבע כי גם אם בית המשפט לא קבע את גובה החזר ההלוואות הרי העובדה שחלק גדול מההלוואות הוחזר לא נעלמה מעיניו. נקבע כי בית המשפט אף התייחס בפירוט לכספי הפיצויים. עוד נקבע כי בית המשפט התייחס לנסיבותיה האישיות של המבקשת ומצבה הכלכלי ודחה את הטענה של חסכון זמן שיפוטי. נקבע כי בצדק ציין בית משפט השלום את חומרת העבירות נוכח היותה של המבקשת עורכת דין, וכי העונש שהוטל על המבקשת אינו חורג מרף הענישה המקובל. נמצא כי בנסיבות העניין בית המשפט איזן כראוי את מכלול השיקולים לענישת המבקשת. השופטת ס' רוטלוי אף סברה כי יש להשית על המבקשת הוצאות בסך 7,500 ש"ח בשל אופן ניצול ההליכים המשפטיים על ידה, אולם עמדה זו נותרה בגדר דעת מיעוט.

12.      לאחר שניתן פסק הדין בערעור, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 2789/08). בהחלטתו מיום 2.4.2008 ציין בית המשפט (כב' השופט א' א' לוי) כי אין המבקשת עותרת ליתן לה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור אלא על החלטת הביניים של בית המשפט המחוזי מיום 9.8.2007. נקבע כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית ועניינה חוסר יכולתה של המבקשת להשלים עם החלטותיהן של הערכאות הקודמות. כן נקבע כי מותבים שונים אשר דנו בעניינה השתכנעו כי הודייתה היתה כנה ואמיתית. בנסיבות אלו, קבע השופט לוי כי אין עניינה של המבקשת מצדיק ליבון בפני ערכאה נוספת ולפיכך נדחתה הבקשה. בכך הפך פסק הדין שניתן בבית משפט השלום על יסוד הודייתה של המבקשת לפסק דין חלוט.

13.      ואולם, עוד לא יבשה הדיו על החלטתו של השופט לוי וביום 18.4.2008 הגישה המבקשת את הבקשה שלפני למשפט חוזר ועימה בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 7.5.2008 דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע. לאחר החלטתי עתרה המבקשת פעם נוספת לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 4644/08). בעתירתה ביקשה סעד שיורה על ביטול הכרעת הדין מיום 1.3.2006 וכן למתן צו ביניים שיעכב את ביצוע העונש. ביום 1.6.2008 נדחתה עתירתה (כב' השופטים א' פרוקצ'יה, א' גרוניס ו-א' רובינשטיין). נקבע כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בהליכים אזרחיים או פליליים בפני בתי המשפט הרגילים אלא בנסיבות חריגות. כן נקבע כי הסעד העיקרי של בחינה מחדש של הכרעת הדין תלוי ועומד בהליך של הבקשה למשפט חוזר, המונחת לפני. אשר לבקשה לעיכוב ביצוע נקבע שאם עיכוב ביצוע של עונש מאסר בהליך של משפט חוזר אינו ניתן אלא בנסיבות יוצאות דופן, כפי שציינתי בהחלטתי מיום 7.5.2008, מקל וחומר כך בבית המשפט הגבוה לצדק, אם בכלל.

           עד כאן השתלשלות ההליכים המשפטיים בעניינה של המבקשת, ומכאן לבקשה למשפט חוזר.

הטענות בבקשה למשפט חוזר

14.      ההליכים בעניינה של המבקשת היו סבוכים, אך יש לזכור כי הרשעתה של המבקשת מבוססת על הודיה בבית המשפט, וזאת כשהיתה מיוצגת על ידי סניגור. המבקשת טוענת כי נוכח ההחלטות השונות אשר לא אפשרו לה לחזור בה מהודייתה לא נבחנו מכלול הראיות שברשותה. לטענתה, בידיה ראיות שונות אשר תומכות בגרסתה לפיה הכספים שקיבלה ניתנו לה במסגרת הלוואה ולא לצורכי השקעה ולפיכך מתקיימת העילה המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. בין הראיות מציינת המבקשת את: עדותה של גרושתו של המתלונן, במסגרת ההליך האזרחי, אשר ממנה עולה לטענת המבקשת כי המניע למתן ההלוואות היה שיעור הריבית הגבוה; תצהיר דודתו של המתלונן אשר על פי הנטען מלמד כי עיסוקו של המתלונן הינו מתן הלוואות ב"שוק האפור"; תצהירו של מפקח הבנייה שבנה למתלונן את ביתו, אשר לטענת המבקשת מלמד כי הכספים שהועברו אליה היו בגדר הלוואות; בקשת המתלונן להטלת עיקול זמני ותצהירו בנושא, אשר על פי הנטען מלמדים כי המתלונן לא ציין, אף לא במרומז, כי הכספים שהלווה למבקשת מקורם בטענת כזב או מצג שווא; החלטה שניתנה ב-בש"א 159866/04 מיום 19.12.2004 אשר גם ממנה עולה, כך הנטען, כי המתלונן לא הזכיר במסגרת התיק האזרחי כי ההמחאות אותן הגיש לביצוע, מקורן בתרמית; הרישום שערך המתלונן בחשבוניות שונות; עדותו של "האחר" המעידה לטענת המבקשת כי עמדה בכל ההתחייבויות הכספיות. כמו כן מציינת המבקשת ראיות שכבר הוצגו על ידה בבקשתה לחזרה מהודיה בבית המשפט המחוזי וביניהן: טבלת התחשבנות שנערכה במסגרת ההליך האזרחי בינה ובין המתלונן אשר על פי הנטען מוכיחה פירעון מלא של כל ההלוואות והריביות; דברי המתלונן בעדותו מהם עולה, לטענתה, כי מדובר בהלוואות. בהקשר זה אף נטען כי ההבנה שמדובר בכספי הלוואות מתחייבת גם נוכח היכרותו הממושכת של המתלונן עם המבקשת ועם מצבה הכספי;