לא יתקיים משפט חוזר בעניין הריסת גן האירועים בבני ציון

1.        בשנת 2000 הקימו המבקשים גן אירועים במקרקעין הידועים כגוש 7738 חלקה 91 במושב בני ציון, ללא שהיה בידם היתר בנייה כדין. ביום 25.9.01 הוציא בית-משפט השלום בנתניה צו הריסה כנגד מבני הגן, וביום 12.12.02 הוצא צו שיפוטי להפסקת השימוש החורג במקרקעין אלו. במהלך שש השנים האחרונות, ניסו המבקשים להסדיר את מעמדם התכנוני של המקרקעין, ברם הדבר לא עלה בידם עד עצם היום הזה. המבקשים הגישו תוכניות שונות (חש/2/22/ב ו-חש/22/2/ב/1) לוועדה המחוזית לתכנון ובניה, אולם זו, מצדה, סירבה להפקיד את האחת, ודחתה את האחרת. ערר שהוגש כנגד ההחלטה האחרונה למועצה הארצית לתכנון ובנייה, נדחה אף הוא. בהמשך, ביקשו המבקשים היתר בניה מן הוועדה המקומית, על יסודה של תוכנית מנדטורית לתוואי הקרקע (תוכנית SR-15). בקשתם זו נדחתה, וכך עלה גם בגורל הערר שהוגש בעקבותיה. כנגד החלטה זו של ועדת הערר הוגשה עתירה מנהלית לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (עת"מ 2080/06).

2.        בד בבד, התנהלו בפני ערכאות שיפוטיות הליכים רבים מני ספור בנוגע לבנייתו ולהפעלתו של גן האירועים, ולצרכי בקשה זו אפרט את מקצתם בלבד. ביום 31.8.06 הגישו המבקשים בקשה למשפט חוזר שעניינה פסק-דינו של בית-המשפט השלום בנתניה (ת"פ 3380/02) בו הם הורשעו, על יסוד הודאתם, בעבירות של בנייה בלתי חוקית במקרקעין, עבירות לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בד בבד עם בקשתם למשפט חוזר, ביקשו המבקשים להורות על עיכוב ביצועם של צווי ההריסה והשימוש, ברם בקשתם נדחתה בהעדר עילה. מהחלטה זו לא שיניתי בעקבות בקשה נוספת שהוגשה בעניין זה למחרת היום (ראו החלטותיי מיום 19.9.06 ו- 20.9.06). זה המקום לציין, כי ביום 4.9.06 דחה כב' השופט פוגלמן בבית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב בקשה לצו ביניים שימנע את הריסת הגן בגדרי העתירה המנהלית הנ"ל, ובהליכי ביניים נוספים שבהם, מתוך התחשבות בזוגות נישאים, נדחה מועד ההריסה עד ליום 5.10.06 בחצות.

3.        על אף האמור, עתרו המשיבים ביום 16.10.06, ערב ביצועו של צו ההריסה שנועדה להתבצע ביום 18.11.06, לבית-משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 8411/06), וביקשו להימנע מהריסת גן האירועים, כל עוד תלויה ועומדת העתירה המנהלית הנ"ל (עת"ם 2080/06). בית-המשפט (כבוד השופט ד' חשין) הוציא מלפניו צו ארעי אשר הורה למשיבה "להימנע מסגירת או הריסת גן האירועים נשוא העתירה (גן השקמים) עד להחלטה אחרת". אולם, ביום 15.11.06 נדחתה עתירה זו, ורואה אני לנכון להביא בלשון המקור את דברי המותב (כבוד השופטים מ' נאור, א' רובינשטיין וד' ברלינר) אודות השתלשלות האירועים בתיק זה:

"אשר לעתירת גן השקמים, ברור כשמש בצהרי היום כי מטרתה של העתירה, בהמשך לצעדים השונים שנקטו העותרים עד הנה ושצלחו בידם, היא לעקוף את ההחלטות השיפוטיות הקודמות, ובכך לדחות את הקץ ולמנוע את הריסת הגן. כמעט אין באוצר ההליכים המשפטיים בתחום הפלילי, המנהלי והאזרחי הליך שלא ננקט, ויקצר המצע מפירוטם: ערעורים, עררים, בקשות לצווי ביניים, בקשות למשפט חוזר פלילי ואף משפט חוזר אזרחי, ועוד כהנה..."

           לאחר דחייתה של עתירה זו על הסף, פנו המבקשים בבקשה לערוך בה דיון נוסף (בשג"ץ 9924/06 ש.י.צ אירועים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (מחוז מרכז), ובמסגרתה, ביקשו שוב את עיכוב ביצועה של ההריסה. ביום 3.12.06 נעתר המשנה לנשיאה, כבוד השופט א' ריבלין, לבקשתם לעיכוב ביצוע, והוא שב והבהיר את החלטתו זו ביום 13.12.06. בקשתם לעריכתו של דיון נוסף עודנה תלויה ועומדת (דנג"ץ 510/07 ש.י.צ אירועים נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה (מרכז)).

4.        בקשתם הנוכחית של המבקשים למשפט חוזר מושתתת על קיומן של ראיות חדשות, אשר לטענתם הגיעו לידיהם לאחר מתן פסק-הדין בבית-משפט השלום, ואלו הן: מן הדיון שנערך בוועדה לענייני ביקורת המדינה בכנסת ביום 25.1.06, עולה כי הוועדה המחוזית התחייבה לפעול להכשרת גן-האירועים במהירות האפשרית, ברם היא לא עשתה כן; הועדה המחוזית אימצה מדיניות חדשה במסגרתה יוכשרו גני האירועים הקיימים, אולם מדיניות זו לא יושמה, משום מה, בעניינם של המבקשים; הוועדה המחוזית התעלמה מן התוכנית המנדטורית אשר אפשרה להכשיר גן האירועים; ולבסוף, נערכו לאחרונה תיקונים מהותיים בחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, המטיבים את מעמדם המשפטי של המבקשים, עד כדי הצדקה לעריכתו של משפט חוזר. לדידם, יש בראיות אלו, ובחקיקה הנלוות, כדי ללמד על חשש ממשי לעוות דין שנגרם להם בהרשעתם.

5.        המשיבה, מצדה, סבורה כי דינה של בקשה זו להידחות, מן הטעמים הבאים: תחילה, מן הטעם הפרוצדוראלי לפיו נימוקי הבקשה נתמכים במסמכים המצויים בידי המבקשים זה זמן רב, ואין הם עומדים בדרישותיה של תקנה 4 לתקנות בתי-המשפט (סדרי דין במשפט חוזר) (תיקון), התשי"ז-1957, לפיה על המבקש להגיש את בקשתו למשפט חוזר 90 יום לאחר שנודע לו על קיום אחת מן העילות לעריכתו. לטענתה, הדבר מרמז כי הגשת הבקשה נבעה ממועד ההריסה הממשמש ובא, ולא מן המסמכים החדשים שהגיעו לידי המבקשים. לגוף הבקשה טוענת המשיבה, כי היא אינה נסבה על עצם הודאתם של המבקשים בעבירה שיוחסה להם, הרשעתם או גזר-דינם, אלא על המועד הקבוע להפסקת פעילותו של הגן ולהריסתו, היינו, ל"אמצעים הנוספים" שנמנו בגזר-הדין. לטענתה, הואיל ומועד זה נדון במרוצת הזמן בפני ערכאות והרכבים שונים, שוב אין להידרש להם במסגרתו של משפט חוזר. עוד מבהירה המשיבה כי המבקשים לא הצביעו על נימוקים מיוחדים המלמדים כי יש להתיר להם לחזור מהודאתם, שניתנה בעת שהיו מיוצגים כראוי בערכאה הדיונית.

6.        בתשובתם לתגובת המשיבה, טוענים המבקשים, כי פנייתם לבית-משפט זה לעריכתו של משפט חוזר נעשתה מייד כשנודע להם אודות החלטותיה השונות של הוועדה המחוזית, אשר אינן מפורסמות באופן רשמי, ומכאן, שפעולתם זו אינה לוקה בשיהוי כלל. עוד סבורים המבקשים כי גן האירועים מצוי במקרקעין אשר חלה עליהם התוכנית המנדטורית, והם תומכים את סברתם זו בחוות דעתו של מודד מוסמך, אותה צרפו לתגובתם.

7.        לאחר שעיינתי בבקשת המבקשים ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הסמכות להורות על עריכתו של משפט חוזר - בהתקיים אחת מהעילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 - נועדה לאזן בין השאיפה לחקר האמת והרצון לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד, לבין השאיפה לסופיות הדיון, מאידך (מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529). משכך, משפט חוזר אינו הכלל אלא החריג, שיש ליישמו במשורה ורק במקרים בהם קיים חשש של ממש להרשעתו של חף מפשע. חשש כגון דא אינו עולה מן הבקשה שבפני. השגות המבקשים אודות מדיניותה ופועלה של הועדה המחוזית, הן טענות "ערעוריות" מובהקות, אשר אין מקומם במסגרת בקשה למשפט חוזר. לגופם של דברים, אין בהוראות תוכניות המתאר השונות עליהן הצביעו המבקשים כדי להשליך על אי חוקיותו של גן האירועים או לשנות מתוצאת משפטם, ואין הן מאפשרות את הכשרתו בדיעבד. עוד אוסיף, כי אין לייחס להחלטתה ההצהרתית של הוועדה לענייני ביקורת המדינה מיום 25.1.06 משמעות אופרטיבית, המובילה להיענות לבקשתם זו (השוו בג"ץ 8379/06 אילטוב נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, טרם פורסם). כמו כן, המבקשים אינם יכולים להיבנות מן השינויים האחרונים בחוק התכנון והבניה, אשר את מהותם לא פרטו בבקשתם, שכן כלל לא ברור אם עומדים הם בתנאים השונים הנדרשים בחוק כדי שיחולו על המקרקעין שבחזקתם.

           זאת ועוד, המבקשים אינם מנמקים באופן נהיר מדוע יש להתיר להם לחזור מהודאתם בפני בית-המשפט השלום, הודאה שניתנה בעקבות הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים. נהפוך הוא, בטיעונו לעונש בפני בית משפט השלום (בת.פ. 3380/02), עשה בא-כוח המבקשים כל אשר היה יכול לעשות כדי לשכנע את בית המשפט לאמץ את ההסדר ("ההסדר הוא ראוי, מידתי ... ניהלנו דיונים קשים והגענו להסדר שכל מילה ומילה בו נמדדה"). יתרה מכך, מתוך הטיעון ברור גם כי המבקשים היו ערים לקשיים התכנונים במקרקעין, והבינו כי עליהם לנסות לקדם תכנית נקודתית אשר תשנה את יעוד הקרקע. העובדה שלא הצליחו בכך, אינה מהווה עילה לקיומו של משפט חוזר. (השוו מ"ח 4548/02 דחבש נ' מדינת ישראל, לא פורסם).

           נוכח האמור, מסקנתי היא כי בקשה זו בקשת סרק היא, וכרוך בה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. על כן, ובצד החלטתי לדחות את הבקשה, אני מחייב את המבקשים לשלם למשיבה הוצאות בסך של 20,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ה' בשבט התשס"ז (24.01.07).

ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    אז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: