לא יתקיים דיון נוסף בעניין החלת חזקת המודעות בעבירת שוחד שניתן למטרה ציבורית

           בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 23.2.06 בע"פ 8027/04 אלגריסי נ' מדינת ישראל, שבו נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו בעבירות של לקיחת שוחד.

1.        העותר שימש החל משנת 1993 כסגן ראש עיריית אילת וכממלא מקומו. כמו כן כיהן העותר כחבר במספר ועדות עירוניות, הופקד על תיק הספורט ועל תיק ההנדסה ושימש כיושב ראש ועדת המשנה לתכנון ולבניה. האירועים שבגינם הוגש נגד העותר כתב אישום, שבו יוחסו לו שלושה מקרים שונים של לקיחת שוחד, התרחשו בשנת 1995. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט צ' גורפינקל) הרשיע את העותר בחלק מן העבירות שיוחסו לו. בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי העותר ביקש מבעלי חברה להשקעות בנדל"ן, שתכננו להקים מלונית או מלון דירות על מקרקעין באילת שהחברה הייתה בעלת הזכויות בהם, תרומה בסך 100,000 ש"ח עבור אגודת הספורט "הפועל אילת". תרומה זו אכן הועברה לאגודת הספורט. אירוע נוסף בגינו הורשע העותר בלקיחת שוחד נגע לתרומה בסך 90,000 ש"ח, שהועברה מאותם תורמים לאגודת הספורט "בית"ר אילת". וזאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, תוך מעורבות של העותר בבקשת התרומה. העותר נדון על ידי בית המשפט המחוזי לעונש של שישה חודשי מאסר על תנאי וכן הוטל עליו קנס בסך 15,000 ש"ח, או שני חודשי מאסר במקום הקנס. יצוין עוד, כי העותר זוכה בבית המשפט המחוזי מאירוע נוסף שבגינו הואשם בלקיחת שוחד, וכי המשיבה לא הגישה ערעור על הזיכוי מפרט אישום זה. הערעור שהגיש העותר לבית המשפט העליון על הרשעתו נדחה בפסק דין שניתן מפי השופטת א' חיות ובהסכמת הנשיא א' ברק והמישנה לנשיא מ' חשין.

2.        בפסק דינה ניתחה השופטת א' חיות באופן מעמיק ומקיף את עבירת לקיחת השוחד, הקבועה בסעיף 290(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). באשר ליסודותיה של העבירה ציינה השופטת א' חיות כי:

 "שלושה הם היסודות העובדתיים של העבירה: (1) על נוטל השוחד להיות עובד ציבור; (2) על עובד הציבור ליטול מתת כלשהי שניתן להתייחס אליה במהותה כאל שוחד; (3) נטילת המתת היא בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור, דהיינו נדרש קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין המתת ובין אותה פעולה (ראו ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן, פ"ד נ(1) 2, 9 (להלן: פרשת הוכמן)). אשר ליסוד הנפשי, נדרשת מודעות מצד עובד הציבור מקבל המתת לכל היסודות העובדתיים שבעבירה ובכלל זה נדרשת מודעותו לכך שהמתת ניתנת בעד עשיית פעולה הקשורה בתפקיד" (פיסקה 7 לפסק הדין).

משלא הייתה מחלוקת כי העותר שימש כעובד ציבור במועדים הרלוונטיים לאישום בחנה השופטת א' חיות את התקיימות שני היסודות העובדתיים האחרים של עבירת לקיחת השוחד. באשר ליסוד העובדתי השני מצאה השופטת א' חיות כי יסוד זה התקיים בענייננו, שכן מהגדרת המונח שוחד בסעיף 293 לחוק העונשין ומפסיקתו של בית משפט זה עולה כי גם תרומה לגוף ציבורי או מתת שלא שימשה להנאתו האישית של עובד הציבור או לא שימשה רק להנאתו האישית עשויות להיחשב לשוחד (ראו: פרשת הוכמן, עמ' 10; ע"פ 1418/93 עמית נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 4 לפסק הדין). באשר ליסוד העובדתי השלישי של עבירת לקיחת השוחד מצאה השופטת א' חיות כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי התרומות שניתנו לאגודות הספורט "הפועל אילת" ו"בית"ר אילת", על-פי בקשתו של העותר, ניתנו לא מתוך נדבנות לשמה אלא מתוך ציפייה של התורמים כי הדבר יקדם את האינטרסים שלהם ויועיל למימוש הפרויקט שביקשו להקים באילת. משמצאה השופטת א' חיות כי התקיימו ביחס לעותר היסודות העובדתיים של עבירת לקיחת השוחד היא בחנה את התקיימות היסוד הנפשי של העבירה, היינו מודעות העותר לכך שהמתת ניתנה "בעד פעולה הקשורה בתפקידו". בהקשר זה ציינה השופטת א' חיות כי יש לבחון האם העותר היה מודע לציפיותיהם של התורמים כי יגמול להם על התרומות ויסייע להם בקידום הפרויקט. לאחר שבחנה את טענותיו של העותר בסוגיה זו הגיעה השופטת א' חיות למסקנה כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע למודעותו של העותר לציפיותיהם של התורמים, ככל שהן מבוססות על ממצאים עובדתיים מסוימים אותם קבע, מעוררות קושי. באשר לתרומה ל"הפועל אילת", קבע בית המשפט המחוזי כי ניתנה לבקשת העותר בכובעו כיושב ראש ועדת המשנה לתכנון ולבניה ולא בכובעו כאמון על תיק הספורט. בעניין זה מצאה השופטת א' חיות כי קביעת בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד, משום שהעותר מונה ליושב ראש ועדת המשנה לתכנון ולבניה רק בחודש יולי 1995, ואילו התרומה ל"הפועל אילת" ניתנה מספר חודשים לפני כן בחודש ינואר 1995. השופטת א' חיות קבעה עוד, כי מכתב שכתב העותר לאחד התורמים בחודש נובמבר 1996 ושהתייחס להחלטה של הועדה לתכנון ולבניה הנוגעת למגרשים בהם התכוונו התורמים להקים את הפרויקט, איננו מצביע על מודעותו של העותר לציפיותיהם של התורמים בעת מתן התרומה. זאת, בשונה מקביעת בית המשפט המחוזי שראה במכתב האמור "מסמך כוזב", שהיווה בעיניו ראיה מרכזית לכך שהעותר פעל למען התורמים מעבר למתחייב מגבולות תפקידו. אף ביחס לתרומה ל"בית"ר אילת" מצאה השופטת א' חיות כי קיים קושי לבסס את מודעותו של העותר על התנהגותו לאחר מעשה, שכן התרומה שניתנה בחודש אוגוסט 1995 בדמות תשעה שיקים בוטלה כחודש לאחר מכן. השופטת א' חיות הגיעה, אם כן, לכלל מסקנה כי אין  לבסס את קיום היסוד הנפשי במקרה דנן על ראיות ישירות או על התנהגותו של העותר לאחר מעשה; עם זאת היא מצאה כי ניתן לבסס את הקביעה בדבר קיום היסוד הנפשי הנדרש על "חזקת המודעות", לפיה "אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה" (ראו, ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד), 542). בפסק דינה  קבעה השופטת א' חיות עוד כי ניתן להחיל את חזקת המודעות גם על העבירה של לקיחת שוחד ועל הרכיב הנסיבתי של עבירה זו (היינו, מתן השוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור), וזאת על אף הקושי הטמון בכך שהרכיב הנסיבתי מתקיים מחוץ להתנהגותו של הנאשם עצמו ובאופן בלתי תלוי בה. בהקשר זה הדגישה השופטת א' חיות כי חזקות שבעובדה מוכרות בכל ענפי המשפט ובכלל זה במשפט הפלילי, וכי חזקת המודעות קמה רק כאשר העובדות המקימות אותה מבוססות כדבעי. עוד הוסיפה השופטת א' חיות בהקשר זה כי החזקה האמורה איננה מעבירה את נטל השכנוע אל כתפי הנאשם ודי בכך שהוא יעורר ספק סביר לגבי המסקנה הנובעת מן החזקה כדי למוטט את ההנחה שביסודה. בכל הנוגע לשימוש בחזקת המודעות ביחס לעבירת לקיחת השוחד ציינה השופטת א' חיות כי בית משפט זה הכיר בעבר בכך שניתן להשתמש בחזקה במקרים בהם ניתנה לעובד הציבור טובת הנאה אישית (ראו לדוגמה, ע"פ 3165/97 זילברמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 465, 471). השופטת א' חיות הוסיפה בהקשר זה, כי אין מקום להבחין לעניין הפעלת חזקת המודעות בין מקרים בהם הורמה תרומה לגוף ציבורי לבין מקרים בהם קיבל עובד הציבור טובת הנאה אישית. לפיכך קבעה השופטת א' חיות, כי כאשר גוף עסקי מסוים המעונין בקידום פרויקט מרים תרומה למטרה ציבורית על-פי בקשתו של עובד ציבור, שבידיו האפשרות לסייע בקידום הפרויקט המבוקש, ניתן לומר כחזקה שבעובדה, הנסמכת על השכל הישר, כי העובד מודע לציפיותיהם של אנשי הגוף העסקי כי יסייע להם בקידום הפרויקט בתמורה להיענותם לבקשתו. השופטת א' חיות ציינה, עם זאת, כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק את מידת הקשר שבין נתינת טובת ההנאה ולקיחתה לבין התפקיד הציבורי. בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן מצאה השופטת א' חיות כי ראיות נסיבתיות שונות מקימות חזקה עובדתית כי העותר היה מודע לכך שהתורמים נענו לפניותיו ותרמו תרומה נאה לאגודות הספורט מתוך ציפייה שהדבר יועיל להם בקידום הפרויקט. משלא עלה בידי העותר לעורר ספק סביר בנוגע להתקיימות החזקה האמורה בעניינו הגיעה השופטת א' חיות לכלל מסקנה כי התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של לקיחת שוחד. לפיכך נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו, ומכאן העתירה שלפניי.

3.        בעתירה שלפניי טוען בא-כוחו של העותר כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעו שתי הלכות חדשות המצדיקות קיומו של דיון נוסף. ההלכה הראשונה, כך טוען בא-כוח העותר, היא כי ניתן להחיל את חזקת המודעות ביחס ליסוד הנפשי של הנאשם בלקיחת שוחד, גם כאשר המתת ניתנה למטרה ציבורית ולא לנאשם עצמו. הלכה זו יוצרת, לטענת בא-כוח העותר, נורמה בעייתית, שכן היא תגרום לכך שעובדי ציבור לא ישרתו גופים עסקיים התורמים למטרות ציבוריות או לחלופין שלא יפעלו לגיוסם של כספים כתרומות לקהילתם. בא-כוח העותר מוסיף וטוען כי משמעותה של ההלכה שנקבעה היא כי איש הציבור המבקש תרומה לציבור מוחזק, בהעדר כל ראיה אחרת באשר ליסוד הנפשי, כמי שעבר עבירה. ההלכה השנייה שנקבעה, לטענת בא-כוח העותר, בפסק הדין היא שערכאת הערעור מוסמכת לקבל טענה מהותית של המערער, כפי שאירע במקרה דנן ביחס לקביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע ליסוד הנפשי של העותר, ואף-על-פי-כן לקבוע כי דין הערעור להידחות. בהקשר זה טוען בא-כוח העותר כי סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), מסמיך אמנם את ערכאת הערעור לדחות את הערעור על אף קבלת טענה של המערער ובלבד שלא נגרם לו עיוות דין; אולם,  בעניינו של העותר, בית המשפט העליון כלל לא נזקק לסעיף 215 הנ"ל בפסק דינו, ומכל מקום סעיף זה מוגבל אך לקבלת טענות פרוצדורליות-טכניות ולא לקבלת טענות מהותיות, כפי שעשה בית המשפט העליון במקרה דנן. בא-כוח העותר מוסיף עוד, כי קבלת טענותיו המהותיות לא הייתה צריכה להביא בהכרח לזיכויו של העותר, שכן בית המשפט העליון רשאי היה במצב זה מכוח סעיף 213(1) לחוק סדר הדין הפלילי להחזיר את עניינו של העותר לבית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת, לעומת זאת, כי אין לקיים דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. בכל הנוגע לטענה בדבר הפעלת חזקת המודעות טוענת המשיבה כי החידוש היחיד בפסק הדין הוא אך ורק בקביעה שהחזקה מתקיימת גם כאשר המתת אמורה להינתן לגורם ציבורי ולא לעובד הציבור עצמו. לטענת המשיבה, לצורך התקיימות חזקת המודעות אין להבחין בין תרומה למטרה ציבורית לבין מתן טובת הנאה לעובד הציבור באופן אישי. באשר לטענת בא-כוח העותר לגבי סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי טוענת המשיבה כי בפסק הדין לא נקבעה הלכה כלשהי ביחס לסעיף הנזכר. המבחן המהותי הקבוע בסעיף, הוא מבחן העדר עיוות הדין למערער, הופעל על ידי בית המשפט העליון אף אם הסעיף לא אוזכר מפורשות בפסק הדין, ואין כל יסוד לטענת בא-כוח העותר כאילו עניינו של הסעיף הוא רק בטענות פרוצדורליות וטכניות ולא בטענות מהותיות.

4.        דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בכל הנוגע להפעלת חזקת המודעות ביחס ליסוד הנפשי בעבירת לקיחת השוחד, הרי שחזקת המודעות כבר יושמה גם בעבירות התנהגות ועבירת השוחד בכלל זה. אין מחלוקת, למעשה, כי החידוש שנקבע בפסק הדין נשוא העתירה הוא בקביעה כי ניתן להפעיל את החזקה גם כאשר טובת ההנאה ניתנת לגוף ציבורי או לטובת מטרה ציבורית ולא באופן אישי לעובד הציבור עצמו, וזאת בכפוף למגבלות המפורטות בפסק הדין. קביעה זו, על אף חשיבותה ואף כי ניתן לראות בה פיתוח הלכתי מסוים, איננה נמנית עם ההלכות הנדירות שיש בהן חשיבות, קשיות או חידוש מן הסוג המצדיק את קיום ההליך יוצא הדופן של דיון נוסף, בהתאם להוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בית משפט זה כבר פסק בעבר כי לא כל פיתוח או חידוש הלכתי בפסק דין של בית המשפט העליון יצדיק את עריכתו של דיון נוסף (ראו: דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 397-395; דנ"פ 5189/05 איילון - חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 7 להחלטה). בכל הנוגע לענייננו נשוב ונדגיש כי עצם השימוש בחזקת המודעות ביחס לעבירת לקיחת השוחד אינו בגדר הלכה חדשה (ראו: ע"פ 763/77 בריגה נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 824, 826; ע"פ 1877/99 בן עטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 695, 716). אף טענות בא-כוח העותר בכל הנוגע לסעיף 215 לחוק סדר הפלילי אינן מצדיקות את קיומו של דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. סעיף 215 האמור מאפשר לבית המשפט שלערעור לדחות את הערעור, על אף קבלת טענה שנטענה ובלבד שלא נגרם בכך עיוות דין (ראו: ע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 682; ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 817, 826). במקרה דנן לא מצא אמנם בית המשפט העליון לנכון להתייחס מפורשות להוראות הסעיף, אולם כפי שציין בא-כוח המשיבה בתשובתו לעתירה בית המשפט אינו מחויב להזכיר סעיפי חוק בבואו ליישמם. מכל מקום, ודאי שלא נקבעה בפסק הדין הלכה כלשהי בנוגע לתנאי תחולתו של סעיף 215. עוד יצוין, כי לא מצאתי גם יסוד לטענת העותר כאילו סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי מתייחס רק לקבלתן של טענות טכניות ופרוצדורליות ולא לקבלתן של טענות "מהותיות".

           אשר על כן, העתירה נדחית.

           ניתנה היום, י"ז בתשרי התשס"ז (9.10.2006).

                                                                                      ה נ ש י א ה

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: