לא יתקיים דיון נוסף בהחלטה להכריז על קטין כבר אימוץ

1.        לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 22.4.09 בבע"מ 2205/09 (השופטים א' גרוניס, מ' נאור וי' דנציגר), שבו נדחתה ברוב דעות בקשת רשות הערעור שהגישה העותרת על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא נ' הנדל), שלא להאריך מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (השופטת ש' גולן), שקבע כי בנה של המבקשת (להלן: הקטין) הוא בר-אימוץ.

2.        ביום 20.3.03 נולד הקטין, בנה השלישי של העותרת. הפרטים אודות זהותו של אב הקטין הובררו בשלב מאוחר של ההליכים, אולם האב עצמו לא אותר. לעותרת שני ילדים בוגרים אשר אינם מתגוררים עמה מזה מספר שנים. עם הולדת הקטין, ניתן, לבקשת גורמי הרווחה, צו לפיקוח והשגחה על הקטין, וביום 4.6.03 הוכרז הקטין כ"קטין נזקק", לפי סעיף 1 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער). תוקפו של הצו לפיקוח והשגחה על הקטין הוארך מעת לעת בהסכמת העותרת. ביום 7.10.05 הוצא הקטין מחזקת העותרת בצו חירום, לפי סעיף 11 לחוק הנוער, עקב דיווח משטרתי לפיו תקפה העותרת את בן זוגה וקפצה מדירתו שבקומה העשירית למרפסת בקומה נמוכה יותר, כשהיא מבקשת מהקטין - שהיה אז כבן שנתיים וחצי - שיקפוץ אחריה מהדירה, אולם הדבר נמנע על-ידי שוטר שהיה במקום. ביום 14.1.06, בהיות הקטין כבן שלוש שנים, הועבר לבית מעבר בירושלים וביום 1.2.06 הועברה המשמורת עליו לרשות הסעד. ביום 29.1.07 הגיש המשיב תובענה להכרזתו של הקטין כבר-אימוץ לפי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ). 

3.        ביום 29.5.08 ניתן פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (השופטת ש' גולן), בו הוכרז הקטין כבר-אימוץ כלפי אמו ואביו, לאחר שנמצא כי מתקיימות העילות המנויות לשם כך בחוק האימוץ. עוד נקבע, כי טובתו של הקטין מחייבת כי האימוץ יהיה אימוץ סגור. ביום 13.7.08, בטרם חלף המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הגישה העותרת בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. בית המשפט קבע כי המועד יוארך עד ליום 13.8.08, וביום 25.8.08 הגישה העותרת בקשה נוספת להארכת מועד להגשת הערעור. המועד הוארך בשנית, הפעם עד ליום 16.9.08. ביום 17.9.08 שבה העותרת וביקשה בשלישית את הארכת המועד להגשת הערעור. בפעם זו דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט נ' הנדל) את הבקשה, בקובעו כי אין מקום להארכת המועד להגשת הערעור פעם נוספת. בית המשפט ציין, אמנם, כי יש מקום לגמישות בכל הנוגע למועדים, מאחר שמדובר בערעור בנושא אימוץ, אולם קבע כי יש ליתן משקל לעיקרון סופיות הדיון.

4.        על החלטה זו הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בית המשפט דן בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פיה, ואולם דחה את הערעור לגופו. בדעת הרוב (מפי השופט א' גרוניס ובהסכמת השופטת מ' נאור), הודגש כי "בהליכים הנוגעים לאימוץ מגלים בתי המשפט גישה דיונית מקלה במיוחד" (בפסקה 7 לפסק-דינו של השופט גרוניס), אולם יחד עם זאת צוין כי גם לגישה המקלה חייבים להיות גבולות, במיוחד מן ההיבט של טובת הילד. בית המשפט ציין כי לעותרת ניתנו מספר ארכות להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה; כי סיכויי הערעור אינם כאלה המצדיקים את הארכת המועד; כי חוות הדעת המקצועיות שהוגשו בעניינה של העותרת מלמדות כי אינה מסוגלת לגדל את הקטין; וכי מאז נדחתה בקשת העותרת להארכת המועד להגשת ערעור נמצאה לקטין, בחודש פברואר 2009, משפחה מאמצת בה הוא משתלב בצורה טובה. נקבע, כי העובדה כי הקטין עושה את צעדיו הראשונים אצל המשפחה המאמצת הינה בעלת השפעה לעניין ההחלטה בדבר הארכת המועד להגשת הערעור, היות ומתן אפשרות לניהול מחדש של ההליכים המשפטיים בעניינו של הקטין עלול לחבל בקליטתו במסגרת המשפחה המאמצת. לבסוף, ציין השופט גרוניס בפסק-דינו כי:

"מטבע הדברים, וטוב שכך, שתיקי אימוץ ותיקים אחרים העוסקים בקטינים (כמו תיקי הגירה) גורמים לשופטים התלבטויות קשות. זה ההסבר לכך שבתיקים כאלה מגלים בתי המשפט גישה דיונית מיוחדת. אולם, באופן פרדוכסלי התוצאה, שאינה כמובן מכוונת, היא לפעמים פגיעה בטובת הקטין, אף שטובתו חייבת להיות בראש מעיינינו. כוונתי בעיקר לכך שהתמשכות ההליכים מעבר למידה סבירה, כפי שקורה לעיתים, למרבה הצער, עקב ההתלבטויות, אינה מיטיבה עם הקטין ועם המעורבים האחרים. אילו סברתי שיש סיכוי ממשי לערעור בהחלט היה מקום לקבל הבקשה וליתן ארכה להגשתו של ערעור. אולם, משאין זה המצב, דין הבקשה, הנדונה כערעור, להידחות." (בפסקה 10 לפסק-דינו של השופט גרוניס)

השופטת נאור הצטרפה לפסק-דינו של השופט גרוניס, בהדגישה כי השיקול המרכזי הינו טובת הילד ומניעת חשיפתו של הקטין לטלטלה נוספת בחייו. השופט דנציגר, בדעת מיעוט, סבר כי יש מקום לקבלת הבקשה לרשות ערעור ולמתן ארכה נוספת להגשת הערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה. זאת, מהטעם כי במהלך הדיונים בפני בית המשפט לענייני משפחה ייצגה העותרת את עצמה; נוכח מבצע "עופרת יצוקה" אשר מנע מן העותרת להיפגש עם עורכת הדין שמינתה עבורה הלשכה לסיוע משפטי לשם ייצוגה בערעור; נוכח חוות הדעת מטעם מכון שלם בעניינה של העותרת, לפיה למרות קיומה של תמונה קשה ביחס למסוגלות ההורית של העותרת, "לא הובאו ממצאים חד משמעיים הקובעים כי המבקשת נעדרת כל מסוגלות הורית לגדל את בנה" (בפסקה 7 לפסק דינו של השופט דנציגר); ומאחר והקטין הועבר למשפחתו המאמצת זמן קצר בלבד לפני הדיון בבקשת רשות הערעור.

5.        על פסק-דינו של בית המשפט העליון הוגשה העתירה לקיום דיון נוסף שלפניי. לטענת העותרת, בנסיבות המיוחדות של העניין, ונוכח חשיבותו העליונה לחייה ולחיי בנה, יש מקום לקבל את העתירה ולהורות על הארכת המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר הכריז על הקטין כבר-אימוץ. לטענתה, שלושה גורמים חוברים יחד כדי להוות "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור: פרוץ מבצע "עופרת יצוקה", אשר מנע ממנה מפגש עם עורכת-דינה; עובדת היותה מיוצגת על-ידי הלשכה לסיוע משפטי, ועיכוב הטיפול בעניינה עקב מגבלות ביורוקרטיות שונות; וסיכויי הערעור, שהינם, לדעתה, טובים, נוכח חוות-הדעת המקצועית שאינה שוללת את מסוגלותה ההורית. כן טוענת העותרת, כי עניין בעל חשיבות נוסף הראוי לבחינה מחודשת הינו אופי האימוץ, היות ומתן צו לאימוץ פתוח יקל במעט על תוצאותיו הקשות, מבחינתה, של האימוץ. 

6.        המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה. בתשובתו לעתירה, מיום 1.10.09, מציין המשיב כי לפני כמחצית השנה נקלט הקטין בבית המשפחה המאמצת, והיקלטותו, לפי חוות-דעתם של הגורמים הטיפוליים, הינה חיובית. עוד צוין, כי לפי חוות-דעת הגורמים הטיפוליים, ערעור ולו הקטן ביותר של תחושת הביטחון והשייכות של הקטין עשוי לדרדר את מצבו ולפגוע פגיעה נוספת באמון הבסיסי שלו במבוגרים, שרק החל להשתקם. יתרה מכך, לתשובת המשיב צורפה חוות-דעת חדשה אשר הוגשה, ביום 18.9.09, לבית המשפט לנוער בעניינה של העותרת, ממנה עולה כי העותרת אינה מסוגלת לגדל את בתה התינוקת, שנולדה ביום 11.7.09. לבסוף, צוין בתשובת המשיב כי פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה מקיף, מנומק, ומבוסס, וכי דווקא בתיק זה קיימת חשיבות לסופיות הדיון, למען טובת הקטין.

7.        בחנתי בכובד ראש את טיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים ובחוות-הדעת שצורפו לעתירה ולתשובת המשיב, והגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. תחילה, יצוין כי אין מתקיימים בעניין זה התנאים הפורמאליים לקיום דיון נוסף, לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. עם זאת, בנושאים כל-כך רגישים לצדדים המעורבים - ההורים הביולוגיים, ובמיוחד לקטין המיועד לאימוץ - איננו מקפידים בהכרח על סדרי הדין והכללים הפרוצדוראליים. גם ביחס למתן דיון נוסף, איננו מקפידים בעניינים אלו על הכללים הרגילים ועל התקיימות העילות המשפטיות המצומצמות המצדיקות דיון נוסף. לעיתים, נוטים אנו, מטעמים אנושיים, שלא לחסום את האפשרות הנוספת לבחינת ההכרעה הנוגעת לגורלו של קטין. אף על פי כן, בנסיבות העניין של בקשה זו, לא ראיתי כי ניתן לשוב ולדון בשאלת האימוץ. זאת, על רקע פסק-דינו המפורט של בית המשפט לענייני משפחה; לנוכח האמור בפסק-הדין נשוא העתירה, אשר אינו מבוסס על נימוקים פרוצדוראליים, אלא ראה לנגד עיניו את טובת הקטין ואת התנאים הקשים שהיה נתון בהם עד שהוצא מחזקת אמו למשמורת רשויות הסעד ולבסוף הועבר למשפחה מאמצת; ולנוכח חוות-הדעת המקצועיות העדכניות של השירות למען הילד ושל הפסיכולוג הקליני והחינוכי אשר בדק לאחרונה את מסוגלותה ההורית של העותרת, מהן עולה כי הקטין נקלט באופן חיובי במשפחתו המאמצת, וכי העותרת לא נמצאה כשירה לגדל את בתה התינוקת.

8.        להיבט אחרון זה יש חשיבות מכרעת ביחס להמשך הדיונים וההליכים המשפטיים בעניינו של הקטין. חוות-הדעת העדכנית של השירות למען הילד, אשר נערכה ביום 24.9.09 וצורפה לתשובת המשיב, מתארת שינוי חיובי ביותר שחל בחיי הקטין והיקלטותו במשפחה מאמצת, יחד עם הבעת חרדה לגבי שייכותו והישארותו כחלק ממשפחה זו לאורך זמן. חוות-הדעת מציינת כי תגובותיו של הקטין היום משקפות מצב של ילד שמקבל לראשונה בחייו תחושה של הורות מיטיבה, של שייכות, הקשבה והיענות לצרכיו, והמשך הדיונים המשפטיים בעניין עתידו עלול לסכן את היציבות והביטחון שהושגו בעמל רב. לעומת זאת, חוות-דעתו של הפסיכולוג הקליני והחינוכי, ד"ר וייל, ביחס למסוגלותה של העותרת לגדל את בתה התינוקת, מעלה כי העותרת "אינה מסוגלת לגדל ילדה כאשר היא עדיין לא גידלה את עצמה, היא לא יכולה לקחת אחריות על זולתה כאשר לא לוקחת אחריות בוגרת על עצמה... זו טרגדיה איומה בשביל אישה קשת יום אשר אין לה דבר מחוץ לבתה... אך נראה ששיקול הדעת צריך להיות מסביב לצרכי בתה ולא מסביב לצרכיה". מסקנתו הסופית של ד"ר וייל הינה כי יש לדאוג לתינוקת לבית קבוע בהקדם, על-ידי אימוצה.

9.        בנסיבות אלה, עם כל ההבנה והאמפתיה לעותרת, אשר חייה לא היו קלים, אין מקום בשלב זה לדון מחדש באימוצו של הקטין, לחשוף אותו לטלטלה נוספת, ולערער את היציבות הנפשית והפיזית שלו. העותרת החמיצה את ההזדמנויות שניתנו לה להוסיף ולנהל הליכים משפטיים בעניין אימוצו של הקטין, וכעת - לאחר שנקלט באופן חיובי במשפחה מאמצת, ולנוכח חוות-הדעת העדכניות של השירות למען הילד ושל ד"ר וייל - אין לאפשר את פתיחתם מחדש של ההליכים באמצעות קיומו של דיון נוסף.

           אשר על כן, העתירה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ד בתשרי התש"ע (12.10.2009).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: