לא הוכח כי המדינה התרשלה במתן מעמד של 'חברה משכנת' לקבלן שלא עמד בקריטריונים

א.       כללי:

הסוגיה העומדת ביסוד התובענה, עניינה, בטענות התובעים להתרשלות הנתבעת כלפיהם, בעניין מתן מעמד של "חברה משכנת", לחברת "אשר ממן בע"מ", למרות שלא עמדה בקריטריונים שנקבעו לעניין זה ובקיום פיקוח לקוי ורשלני, על ביצוע עבודות בנייה, בגדר הסכמי מכר של דירות מגורים, שנחתמו בינם לבין החברה הקבלנית ולפיצוי בגין ליקויי בנייה ואי התאמות שנמצאו בדירות שרכשו.

ב.       על העובדות הטענות וההליכים:

            במהלך שנות ה- 90, הגישו יחידי התובעים, 11 תובענות, שהתבררו בנפרד, בבית המשפט השלום בירושלים (להלן: "התובענות"), כנגד חברת אשר ממן בע"מ ומנהלה, מר אשר ממן (להלן: שניהם יחד ולחוד - "הקבלן"), בגין ליקויי בנייה ואי התאמות בדירות מגורים, שרכשו מהקבלן וכנגד הנתבעת, בגין רשלנותה, במתן הכרה ומעמד של "חברה משכנת" לקבלן ופיקוח לקוי ורשלני על ביצוע הסכם, הידוע כ"חוזה פרוגרמה 1990" (להלן: "חוזה הפרוגרמה") (נספח ב' לכתב התביעה) ובקשר להסכמי הרכישה שנחתמו, מכוחו, בין הקבלן לתובעים.

בטרם נדרש לטענות הצדדים, יש מקום להקדים ולהבהיר, את הרקע שעמד בייסוד הצורך במתן הכרה של חברה משכנת לחברות קבלניות והנסיבות שקדמו לחתימת חוזה הפרוגרמה, בין המדינה (באמצעות משרד השיכון), לבין אותם גורמים.

בסוף שנת 1990, עת נתברכה מדינת ישראל בגלי עליה גדולים מברית המועצות, עלה החשש, כי ייווצר מחסור בדיור לעולים חדשים. לפיכך, הוכנה תוכנית, ביוזמת משרד הבינוי והשיכון, לעידוד בנייה פרטית, תוך שימת דגש על ביצוע מהיר בהכנת דיור לעולים החדשים ולזכאי דיור אחרים. מדיניות העידוד, התבצעה באמצעות חוזה הפרוגרמה, אשר אליו הצטרף חוזה נוסף, מיוחד, לפרוייקט המסויים, שעל הקבלן לבצע וכפי שנקבע בחוזה הפרוגרמה. חלק מאמצעי העידוד, לזירוז הבנייה, היו הבטחה למתן מענקים כספיים מיוחדים, להשלמת הבנייה והתחייבות רכישה של הדירות, מנגד, קבע חוזה הפרוגרמה, חיובים שונים, שהוטלו על הקבלנים וביניהם, בלוח זמנים קשוח ועמידה בטיב הבנייה ואיכותה, בהתאם לסטנדרטים מוכרים ומבוקרים (ראה: ע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נו(2), 433, 436).

במסגרת הפרוייקטים לבניית דירות שיזם משרד הבינוי והשיכון, זכה הקבלן, ביום 19/3/91, במכרז לבניית 36 יחידות דיור, בשכונת פסגת זאב מזרח, בירושלים (נספח 3 לכתב ההגנה) ולאחריו, נחתמו הסכמי המכר עם התובעים (שצורפו כנספחים להודעת הנתבעת מיום 9/4/08) (להלן: "הסכמי המכר").

            על פי הנטען, הפר הקבלן את הסכמי המכר ובדירות המגורים שמכר לתובעים, נמצאו ליקויים ואי התאמות (להלן: "ליקויי הבנייה") והכל, כפי שנקבע בפסקי הדין שניתנו, כנגדו (נספחים ג' 1 - ג' 11 לכתב התביעה), שבגדרם, חוייב הקבלן, לשלם לתובעים, פיצויים, בסכומים שונים, כפי שפורט בכתב התביעה (ס' 43) ובסך כולל של 1,215,085 ש"ח. בנסיבות אלו, טענו התובעים, כי על הנתבעת, החובה לפצותם, בגין הנזקים שנגרמו להם, בשל ליקויי הבנייה ובסכומים שנפסקו לטובתם, בפסקי הדין. התובעים הדגישו, כי בתואר "חברה משכנת", הציבה הנתבעת, את הקבלן, בסטטוס רם, בעיני הציבור הרחב, אשר יצר מצג של ביטחון, אמון ואחריות בעיני התובעים, שעל פיו, שוכנעו ליתן אמון בקבלן ולרכוש ממנו דירות, אשר נמסרו להם, עם ליקויי בנייה רבים, להם אחראית הנתבעת. כמו כן, הוסיפו וטענו, כי הנתבעת לא פיקחה על פעולות הקבלן, במהלך ביצוע עבודות הבנייה (להלן: "עבודות הבנייה"), כפי שלקחה על עצמה את החובה לעשות כן, במסגרת חוזה הפרוגרמה (להלן: "הפיקוח") וכי קיים קשר סיבתי, בין בחירת הקבלן והעדר הפיקוח על עבודתו, לבין הפגמים וליקויי הבנייה, בדירות שנמסרו להם. בנוסף ולחילופין, טענו, לקיומה של עילה חוזית, נוכח היותו של חוזה הפרוגרמה, חוזה לטובת צד שלישי, כמשמעו בפרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, שלפיו, התובעים הם המוטבים. כמו כן, טענו לעשיית עושר ולא במשפט, נוכח טובת ההנאה שהתעשרה בו הנתבעת, שלא כדין ובשל החוזים שנחתמו בין התובעים, לקבלן.

            במסגרת אחת מהתובענות (ת.א. 1595/94), בעניינו של התובע 5, קבע בית המשפט (כב' השופטת כהנא) כי יש למחוק את התביעה כנגד הנתבעת, על הסף, מחמת העדר עילה (המ' 1655/95 - החלטה מיום 21/4/96 (נספח 4 לכתב ההגנה)). התובע 5 לא השלים עם ההחלטה והשיג עליה בבית המשפט המחוזי (ע.א. 1174/96). במהלך הדיון בערעור, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שקיבל תוקף של פסק דין (נספח א' לכתב התביעה) ולפיו, נמחק הערעור והתובענה שהוגשה בעניינו, הופסקה בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. עוד הוסכם, כי התובע יהא רשאי, לחדש את ההליכים, כנגד הנתבעת, עד תום שנה מיום פסק הדין שיינתן בתובענה שהגיש התובע 5, יהיה לחלוט, בכפוף לכך, למיצוי ההליכים, לביצוע פסק הדין, כנגד הקבלן. הצדדים הסכימו, כי ההסדר עם התובע 5, יחול על כל התובענות ובעניינם של כל התובעים דנן (להלן: "ההסדר הדיוני").

            לבקשת הצדדים, ניתן ביום 19/2/97, תוקף של פסק דין להסדר הדיוני ועל פיו, הופסקו ההליכים כנגד הנתבעת, בכל אחת מהתובענות ואולם, ההליכים בגדרן, כנגד הקבלן, נמשכו ובין השנים 1998 ו- 2001, ניתנו פסקי דין ב- 10 מתוך 11 מהתובענות, כאשר פסק הדין בתובענה ה- 11 (בעניינם של התובעים 19 ו-20), ניתן בחודש ספטמבר 2002 (העתק מפסקי הדין שניתנו - צורפו כנספח ג' לכתב התביעה) (להלן: "פסקי הדין").

            עם סיום ההליכים, בכל התובענות ומתן פסקי דין כנגד הקבלן, הוגשה התובענה דנא, שעניינה, אחריות הנתבעת כלפי התובעים לפיצוי על נזקיהם, בסכומים שנפסקו שם ולאחר  שהנסיונות לבצעם, כשלו.

            הנתבעת עתרה לדחייה ולמחיקת התביעה על הסף (בש"א 1167/04), בשל קיומו של מעשה בי-דין, העדר עילה והעדר יריבות. לטענתה, לא עמדו התובעים בתנאים המוקדמים שנקבעו בסעיף 3 להסדר הדיוני, שלפיו ניתן לחדש את ההליכים כנגד הנתבעת, בנפרד, בכל אחת מהתובענות שהגישו, עד לתום שנה מיום שפסק הדין שניתן בכל אחת מהן הפך לחלוט ובכפוף למיצוי הנסיונות לביצוע פסקי הדין, עד לתום מסגרת הזמן שנקבעה. לטענת הנתבעת, בהסדר הדיוני, נקבע פרק זמן מקסימלי של שנה, שבגדרו ניתן היה לחדש את ההליכים. משחלף פרק הזמן שנקבע ב- 10 מהתובענות (בעניינם של התובעים 18-1), מנועים אלה מלחדש את ההליכים, כנגדה. הנתבעת הדגישה כי יש לבחון בנפרד, בכל אחת ואחת מהתובענות את מניין הימים ובהתאם למועד בו פסק הדין שניתן שם, הפך לחלוט. לפיכך, משמניין הימים ב- 10 מהתובענות בעניינם של התובעים 18-1 הסתיים זה מכבר (שכן פסקי הדין ניתנו בשנים 2001-1998), אין מקום להתיר את חידוש ההליכים בעניינם, במסגרת התובענה דנא. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובעים לא עמדו בתנאי שנקבע, לעניין ביצוע פסקי הדין ומשלא הוכח, כי הנסיונות לגבות את סכומי הפיצוי שנקבעו בגדרם כשלו, מנועים התובעים, גם מטעם זה, מלחדש את ההליכים ויש לדחות את התביעה.

            בתשובת התובעים לבקשה נטען, כי לא היתה מניעה, לחדש את ההליכים כנגד הנתבעת, הן בשל בשל הנחיות היועמ"ש, שלפיהם מנועה המדינה מלהתגונן בטענת ההתיישנות והן בשל כך כי התובענה לא הוגשה באיחור, לנוכח פרשנות התובעים להסדר הדיוני, שלפיו לא מוטלת עליהם החובה לחדש את ההליכים בתובענות, בנפרד, ביחס לכל אחת ואחת מהן, שכן הליך זה היה מסרבל את ההליכים וגורם לבזבוז הוצאות וזמן שיפוטי יקר ולנוכח נסיונם לבצע את פסקי הדין אשר ארכו יותר משנה.

            בדיון מיום 9/6/04, הודה ב"כ התובעים, כי אכן חלפה יותר משנה מיום שניתנו פסקי דין במרבית התובענות, למעט אחת (בעניינם של התובעים 20-19) ובטרם שהוגשה התובענה. בהמשך ולנוכח החלטת בית משפט נכבד זה (כב' השופטת כהנא), בעניין מחיקת התובענה על הסף, מחמת העדר עילה (המר' 1655/95, ת.א. 15952/94), אשר לכאורה לא בוטלה בהליכי הערעור ומהווה פלוגתא פסוקה משפטית הסכימו בתובעים, מטעם זה בלבד, לקבלת הבקשה,  על מנת להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי ולהעמיד במבחן את ההחלטה (עמ' 2, שם).

            בנסיבות אלה ועל יסוד הסכמת התובעים, ניתן פסק דין בתובענה, הדוחה את התביעה, ללא צו להוצאות. התובעים ערערו על פסק הדין (בש"א 6679/04 - ע"א 1174/96) ועל פי החלטת בית המשפט המחוזי, ניתנה תגובת הנתבעת כאן (המשיבה שם) ולאחריה, ניתנה ביום 2/1/06 החלטתו ושם נקבע, כי התובעים לא עמדו בתנאים המוקדמים ובעיקר, לא הוכיחו כי ההליכים לביצוע פסקי הדין, כשלו ומבלי שניתן כל פירוט בדבר הפעולות שננקטו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי על הצדדים היה להתדיין בפני בית משפט זה עד למתן פסק דין בתובענה והסכמת התובעים לדחיית התביעה, מלמדת על הסכמתם לפסק הדין. משכך ולנוכח האמור, לא ראה בית המשפט המחוזי, מקום לחידוש הדיון בעניין התנאים המוקדמים, כמו גם לעניין ההחלטה בדבר מחיקת התובענה על הסף, "... שכן העניין הסתיים בפסק דין והבקשה נדחית" (שם, עמ' 4 להחלטה).

            התובעים לא  השלימו עם החלטת בית המשפט המחוזי וביקשו לערער עליה. בהחלטת בית המשפט העליון, מיום 28/6/06 (רע"א 1217/06), נקבע, על יסוד הסכמת הצדדים, כי פסק הדין של בית משפט זה, מיום 9/6/04 והחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2/1/06, תבוטלנה וכי העניין יחזור לבית המשפט השלום, לדיון בשאלה בדבר מילוי התנאים המוקדמים ורק לאחריו, תידון התובענה לגופה ובגדרה, תהא הנתבעת רשאית לטעון, בין היתר, כי יש לסלק את התובענה כנגדה, מחוסר עילה.

            על יסוד החלטת בית המשפט העליון, נקבע המשך הדיון בבקשה (בש"א 1167/04), ליום 31/10/06 ובמהלכו, ביקשו התובעים להתיר להם להגיש תצהירים, לתמיכה בטענותיהם העובדתיות, שפורטו בתשובתם לבקשה, לעניין קיום התנאים המוקדמים ולאחר שאלו הוגשו, על פי החלטתי מאותו היום (עמ' 4-3 לפרוט'), נקבע המשך הדיון ליום 28/12/06. הנתבעת ויתרה על חקירת מצהירי התובעים ומשכך, נקבע המשך הדיון להגשת סיכומים ומשאלו הוגשו - הובא התיק בפניי למתן החלטה בבקשה.

בהחלטתי מיום 19/4/07, קבעתי, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות בבקשה ושקלתי את טענות הצדדים, כי פרשנות ההסדר הדיוני, על פי תכליתו האובייקטיבית (בהעדר אומד דעת סובייקטיבי, משותף של הצדדים), מלמדת בעליל, כי התובעים היו רשאים לחדש את ההליכים בתובענות, במסגרת התובענה דנא וכי לא נפל כל פגם דיוני בהגשתה, במועד בו הוגשה. לשון אחר, התובעים היו רשאים להניח והנחתם היתה סבירה בנסיבות העניין, כי ניתן להמתין עד לסיום ומיצוי ההליכים המשפטיים, כנגד הקבלן, בכל התובענות, אשר כולן מעוררות, בעניינה של הנתבעת, סוגיה משפטית משותפת אחת ומטבע הדברים, לנוכח בירורם הנפרד בפני מותבים שונים, היה ברור לצדדים כי הדיון בהן יסתיים במועדים שונים. השאלה שעמדה להכרעה, בעניינה של הנתבעת, בכל התובענות, הינה אחת ויחידה ומשותפת לכל התובעים והיא, אחריות הנתבעת, כלפי התובעים, בקשר לנסיבות חתימת חוזה הפרוגרמה ואופן ביצועו. ההכרעה בסוגיה זו איננה מצריכה ראיות שונות ונפרדות, הנוגעות לכל אחד ואחד מיחידי התובעים, שכן על פי הנטען, אחריות הנתבעת נגזרת מחוזה הפרוגרמה, שמטבעו הינו כללי ותניותיו אינן מיוחדות לתובע מסויים. עוד קבעתי, כי בגדרו של ההסדר הדיוני, הסכימו הצדדים כי הנתבעת לא תתגונן בשאלת גובה הפיצוי שיפסוק בית המשפט ושאלת גובה הנזק לא נותרה שנויה במחלוקת. לפיכך, משרכשו התובעים את דירותיהם מהקבלן, על יסוד חוזה הפרוגרמה ומכוחו, לא היה בטענת הנתבעת, בעניין הצורך לבחון את החלטתו המושכלת של כל אחד ואחד מהתובעים, בכל מקרה לגופו ולברר את נסיבות רכישת דירתו, כל רלוונטיות. לסיכום, קבעתי כי במועד הגשת התובענה, טרם חלפה שנה מיום שפסק הדין, בעניינם של התובעים 20-19, נהיה לחלוט ומכאן, שהנתבעת צריכה היתה לצפות את האפשרות לחידוש ההליכים והיה עליה להערך בהתאם ומשכך, אין מניעה של ממש, לבירור אחריותה הנטענת, כלפי כל התובעים ועל יסוד כל האמור, דחיתי את הבקשה.

משנדחתה הבקשה ולאחר שהנתבעת חזרה בה, ממתן החלטה בטענות מקדמיות נוספות, שפירטה בבקשתה (בש"א 1167/04), נקבע המשך הדיון, להגשת כתב הגנה ועדויותיהם הראשיות של הצדדים, בתצהירים.