ל. (המנוח) ואח' נ' אפרים ואח'

1.המנוח, מ. מ. ל. ז"ל, נפגע בתאונת דרכים ביום 10.8.2010. הוא נותח והשתחרר מבית החולים, ומצבו התייצב. על-פי הרשום בדו"ח מד"א, כשנה לאחר מכן, ביום 2.10.2011 (והסוגריים המרובעים - במקור):

"בן 26, סכיזופרני, לדברי האחות, כשחזרו הביתה, אכל, תוך כדי כך נרדם, היא הוציאה לו את האוכל מהפה ואח"כ שמה לב שרועד ואינו נושם טוב. [אין פרכוסים ברקע]. לדבריה אח"כ שמה לב שלא נושם ואז עשתה לו עיסויים. אומרת שחושבת שלקח 10 כדורי פרוקסול, שוללת לקיחת תרופות אחרות [אופטלגין], או סמים. בהגיענו, שכוב על הרצפה בחדרו, ללא הכרה דופק ונשימה, אישונים מורחבים, כחלון, הפרשות מרובות בחלל הפה – נתיב אויר פתוח, כל קופסאות התרופות בחדר מלאות,[בנוסף יש גוינט ומזרק ריק] החלה החייאת ALS, לאחר 5 דקות חזרת דופק ולחץ דם. הוחל בפינוי. תוך כדי פינוי החלה ברדיקרדיה ואז PEA. התחלנו בהחייאה מלאה תוך כדי פינוי ולאחר כ 4-5 דקות שוב חזרת דופק. לביה"ח הגיע עם טכיקרדיה של 140, רדיאלי נמוש היטב, קריאת קפנו 74".

המנוח נפטר בבית החולים כשבועיים לאחר מכן, ביום 18.10.2011.

2.אין מחלוקת על כך שלמנוח היתה היסטוריה ארוכה של מחלת נפש, מאז שהיה נער. השאלה העיקרית העומדת להכרעה בתביעה זו היא האם יש לראות במותו של המנוח כנזק שנגרם על ידי תאונת הדרכים. המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר סילבנה פניג, קבעה בחוות דעתה:

"על נסיבות המוות קשה להחליט אם מדובר בהתאבדות, ניסיון התאבדות שהסתבך או תוצאה של תופעות לוואי של תרופות ואספירציה. נראה שהאפשרות האחרונה היא המתאימה. באותו יום נבדק על ידי הפסיכיאטר המטפל והנ"ל לא מציין כל דיכאון או שינוי במצב הרוח. אמנם נכון שבחולים סכיזופרניים יש לעתים התאבדויות לא צפויות אך בד"כ קודם להתאבדות סימפטומים של דיכאון, החמרה בפסיכוזה או אובדן וכל אלה לא היו. נמצא בחדר מזרק ריק וקיימת אפשרות שהזריק לעצמו סם. כמו כן הייתה עדות שהשתמש בקנביס. השימוש בחומרים לפי התעוד הרפואי קדם לתאונה" (ע' 9).

המומחית קבעה כי השפעת תאונת הדרכים תרמה להחמרת מצבו של המנוח, והיא העריכה ב-5% את נכותו הצמיתה כתוצאה מהתאונה לפי פריט 34(ב)(2) מותאם לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, בנוסף לנכות הכללית בעקבות מחלת הסכיזופרניה ממנה סבל עוד קודם לתאונה.

3.השאלה אם התאונה גרמה לנכות רפואית נפשית אצל המנוח, והשאלה אם הנכות הנפשית בעקבות התאונה גרמה למותו, הן שאלות שונות. בעדותה של המומחית, בא כח התובעים פעל להבהרת חוות דעתה בשאלה השניה: הקשר הסיבתי בין הנכות הנפשית בעקבות התאונה, ומותו של המנוח.

4.המומחית העידה בבירור, כי תאונת הדרכים הביאה להחמרה של מצבו הנפשי של המנוח, ומצבו הנפשי גרם, בתורו, למותו: "[]למרות שזה לא חשבון אריתמטי מדויק, [אני] כן נותנת השפעה יחסית של התאונה בהח[ר]פת מצבו, ובסופו של דבר למותו" (פרוטוקול 22.1.2017 ע' 8 ש' 25-26). כאשר הוצע למומחית בידי ב"כ הנתבעים כי היא מעידה במישור התיאורטי ולא בענין התאונה שבנדון, היא שללה זאת (ע' 11 ש' 5).

5.הנתבעים טוענים כי מהראיות עולה כי המנוח היה בעל רקע בעייתי מאוד בלשון המעטה. הנתבעים טענו בין היתר: כי מגיל 5 מתוארת אצל המנוח בעיות התנהגות; הוא תואר כילד מופנם ודחוי חברתית. בגיל 10 החלו בעיות בבית הספר והוא עבר לפנימיות, לרבות פנימיה לבעיות התנהגות באלון מורה. בגיל 11-12 נשר מלימודים והחל להתרועע חברה עבריינית. הסתבך בקטטה, השתמש במריחואנה והיה במשך 4 שנים בפיקוח קצינת מבחן. בשנת 2002 חווה את אשפוזו הראשון בבית החולים גהה בשל חשד למצב דכאוני ומחשבות אובדניות. עבר מספר אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, כאשר באוגוסט 2002 אושפז בעקבות דיווח שבלע כמות גדולה של כדורים, חתך עצמו חתכים מרובים בזרועותיו והתרוצץ עם סכין בבית, תוך איום לשסף את גרונו. המנוח מסר כי הוא רוצה להתאבד בירייה בגרונו וכי הוא חייב להתאבד, ביטא רגשות אשם, ותחושה פנימית של חנק. הוא אושפז בצו של בית המשפט, וצוין כי בלטה הפרעה קשה בהתנהגות עם קווי אישיות אנטי סוציאליים וכן מצב דיכאוני שהשתפר עם נוגדי דיכאון. באשפוזו הראשון פרק חלון וברח מהמחלקה; הוחזר על ידי המשטרה. הוא לא גויס לצבא. בגיל 17 הסתובב בקבוצות עברייניות תוך שתיית אלכוהול בכמות גדולה וצריכת סמים. בשנת 2003 נקבעו לו 40% נכות לפי פריט 34(ד)(ה) לתוספת לתקנות, בגין הפרעת אישיות אורגנית. בשנת 2006 אושפז במשך ששה ימים בשל חרדה, ייאוש וחוסר תקווה על רקע גמילה מסמים, ואובחן כבעל הפרעת אישיות.