כהן נ' עו"ד אמירה נהיר - נאמנת ואח'

השופט דוד מינץ:

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' לושי-עבודי) מיום 19.2.2024 ברחד"פ 6107-02-24 במסגרתו נדחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ר' אילן) מיום 9.1.2024 בחדל"פ 3249-05-20.

הרקע לבקשה

ביום 21.6.2020 ניתנו צווי פתיחת הליכים בעניינם של המבקשים, ומשיבה 1 מונתה כנאמנת על נכסיהם (להלן: הנאמנת). באותה עת היו המבקשים נשואים. ביום 4.10.2021 התקיים דיון בעניינם ובסיומו נקבעה למבקשים תכנית שיקום וניתן לגבי כל אחד מהם צו לשיקום כלכלי כך שבמהלך תקופת שיקום של 42 חודשים תשלם המבקשת לקופת הנשייה סך של 99,000 ש"ח, והמבקש סך של 141,000 ש"ח. בנוסף ימומשו נכסים לא מוגנים שבבעלות המבקשים ותמורתם תצורף לקופת הנשייה.

היחסים בין המבקשים עלו על שרטון ובתחילת שנת 2022 הם חתמו על הסכם גירושין, בו נקבע כי ההסכם ייכנס לתוקף רק עם סיום הליך חדלות הפירעון בעניינם תוך קבלת הפטר חלוט. על רקע זה, ביום 10.8.2023 הגישו המבקשים "בקשה לשינוי תכנית פירעון עקב שינוי נסיבות". בבקשה טענו המבקשים כי הם מצויים בתהליך פרידה ארוך ומורכב במהלכו עברו לגור בבתים נפרדים וכי הם מתקשים לעמוד בתכנית הפירעון שנקבעה להם. כדי לסייע בפתרון הסכסוך, הציע אביו של המבקש לשלם מכיסו סך של 320,000 ש"ח. לפי המוצע, סכום זה יחולק בין שתי קופות הנשייה ולמבקשים יינתן הפטר כך שנכסים לא מוגנים שטרם מומשו (כדוגמת קרן השתלמות וכיוצ"ב) ייוותרו בבעלותם. לצד זאת צוין כי אמו של המבקש נפטרה כשנה קודם לכן והעיזבון שהותירה אחריה, מחצית מדירת המגורים שלה ושל אביו של המבקש בנתניה, מתחלק בין המבקש לבין אביו ואחיו, כך שחלקו של המבקש מוערך בסך של כ-115,000 ש"ח. צוין כי הדירה האמורה היא הדירה היחידה של אביו אשר מוכן "לפדות את חלקו של היחיד [המבקש] כפנויה, בערכים נטו מבלי שיופחתו הוצאות הכרוכות בפירוק שיתוף ובמימוש הנכס".

בקשה זו נדחתה בהחלטת בית משפט השלום מיום 3.9.2023, אשר סבר כי הבקשה איננה ברורה, וכי ככל שהבקשה היא לקיצור תקופת השיקום באמצעות כספים שגויסו מצד שלישי, אין בסיס להקטין את היקף הכספים בקופת הנשייה ביחס לתכנית השיקום. כך בפרט כאשר מהבקשה עולה שלמצבת נכסי היחיד מתווספות גם זכויותיו בעיזבון אמו, ועל הנאמנת לבחון זאת ולהגיש בקשה בהתאם.

המבקשים לא אמרו נואש וביום 1.11.2023 פנו לבית המשפט בבקשה לאישור תכנית פירעון אשר לפי האמור בה זכתה להסכמתה של הנאמנת ולהסכמתם של 97% מכלל נושיהם. תכנית הפירעון (אשר כונתה בגוף הבקשה גם "הסדר") שהציעו הייתה זהה לזו שהוצעה בבקשה הקודמת באופן שהמבקש ישלם לקופת הנשייה סך של 180,000 ש"ח והמבקשת תשלם סך של 140,000 ש"ח תוך שלושים ימים, וההליך בעניינם יסתיים מבלי שימומשו נכסיהם הלא מוגנים שטרם מומשו.

משיב 2, הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן: הממונה) התנגד לבקשה. בתגובתו נטען כי בקשת המבקשים הינה למעשה בקשה לקיצור תקופת השיקום ומתן אפשרות לשלם בתשלום אחד את מלוא הסכום שאמור היה להיות משולם בתשלומים חודשיים, וזאת לפי סעיף 170(ד) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק). לעמדת הממונה בהגשת בקשות מסוג זה אין די בהוכחה כי מקור הכספים המשמשים את החייב להקדמת התשלום הוא חיצוני לקופת הנשייה, אלא יש להצביע גם על שינוי נסיבות או עובדות חדשות שהתגלו לאחר מתן הצו לשיקום כלכלי, כאמור בסעיף 170(א) לחוק. בענייננו טענות המבקשים בדבר תהליך הפרידה המורכב שעברו נטענו בעלמא ומבלי שהוצגו אסמכתאות, וממילא אין בהותרת צו השיקום על כנו כדי למנוע מהם לממש את רצונם להיפרד, שכן הם חויבו בצו השיקום ביחד ולחוד. לכן לעמדת הממונה לא הוכח שינוי נסיבות המצדיק להיעתר לבקשתם.

ביום 9.1.2024 דחה בית משפט השלום את הבקשה. בהחלטה נקבע כי מדובר בבקשה לאישור הסדר חוב לאחר שניתן לגבי כל אחד מהמבקשים צו שיקום והתברר כי אינם עומדים בתכנית השיקום שנקבעה להם. ככלל, לפי סעיף 185 לחוק באפשרות המבקשים להציע הסדר חוב לפי הוראות חלק י' לחוק בכל שלב של הליכי חדלות הפירעון, אלא שמקום בו מוגשת בקשה לאישור הסדר חוב לאחר שניתן צו לשיקום כלכלי, אין די בהסכמת הנושים כדי להביא לקבלת ההסדר. כאשר הבקשה מוגשת לאחר שניתן צו שיקום יש לבחון אותה בדרך בה נבחנות בקשות לקיצור תקופת השיקום לפי סעיף 170 לחוק. במסגרת סעיף זה על יחיד המבקש לקצר את תקופת השיקום להראות שמקור התשלום הוא חיצוני לקופת הנשייה וכן להוכיח כי ישנן נסיבות חדשות המצדיקות את קיצור התקופה. בבחינה זו, עמדת הנושים מהווה רק אחד מיני מספר שיקולים שונים הנשקלים בבחינת הבקשה, בראשם האינטרס השיקומי. כך, לעמדת בית משפט השלום, עולה גם מלשון החוק וגם מתכליתם של הליכי חדלות הפירעון. בענייננו, המבקשים לא עותרים רק לקצר את תקופה השיקום, אלא גם לתקן את צו השיקום כך שלקופת הנשייה יזרמו כספים בהיקף נמוך בהרבה מזה שהיו אמורים להעביר לפי תכנית השיקום. כל זאת כאשר המקור להיקלעות המבקשים למצב של חדלות פירעון הינו התנהלות כלכלית שגויה, כאשר הם מודים שלא עמדו בתנאי תכנית השיקום וניכר שלא עברו כלל הליך שיקומי. בשולי הדברים צוין כי הקשיים שנקלעו אליהם המבקשים עקב הפרידה עשויים לבסס בקשה לשינוי תנאי צו השיקום, אלא שלשם כך עליהם לפנות לממונה בבקשה לפי סעיף 170(ג) לחוק.

המבקשים לא השלימו עם החלטת בית משפט השלום והגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום 19.2.2024 עמד בית המשפט המחוזי על לשון סעיף 185(א) לחוק ועל האמור בדברי ההסבר לחוק, וקבע כי פירושו של סעיף 185 אינו כי ניתן להציע הסדר לנושים בכל עת, אלא שהסדר כאמור ניתן להציע רק כל עוד לא אושרה תכנית פירעון ליחיד ולא ניתן לגביו צו שיקום. זאת מאחר שהסעיף מתייחס מפורשות למצב שלאחר מתן צו לפתיחת הליכים ולא למצב שלאחר מתן צו לשיקום כלכלי. הרציונל בכל הנוגע לעיתוי המאפשר הגשת הצעה להסדר נשען על החזקה לפיה בשלב של אישור תכנית פירעון, היחיד חשף את כל יכולותיו הכלכליות ואלה מגולמות בתכנית הפירעון שהוצעה על ידי הנאמן. על כן נקבע כי אין מקום לבחון את הסכמת הנושים בענייננו כאילו ניתנה על רקע של הסדר נושים, אלא כבקשה לשינוי תכנית פירעון. משכך, הדרך שפתוחה לפני המבקשים היא הגשת בקשה לפי סעיף 170 לחוק, בקשה אשר יחליט בה בית המשפט לגופו של עניין ולא לפי המתווה הקבוע בסעיף 185(א) לחוק הנותן מעמד בכורה לנושים.